כיצד נלכד ‘האיש שלנו בדמשק’ הי”ד? הסיפור האמיתי נחשף במחקר מרתק

את הסיפור של המרגל הישראלי – ‘האיש שלנו בדמשק’ – אלי כהן ה’ יקום דמו, כל יהודי וישראלי, כך נדמה, מכיר: כהן נשלח על ידי המוסד לסוריה, הצליח לחדור לשכבה הגבוהה ביותר בצמרת השלטון, ואז בעקבות יירוט שידוריו לישראל על ידי שירותי הביון הסוריים – הוא נלכד. בתום משפט שנערך בדלתיים סגורות, הוא הוצא להורג בשידור חי.

אולם, ממחקר מרתק שנערך על ידי החוקר נעם נחמן טפר והועלה על ידי החוקר חן מלול מהספרייה הלאומית בירושלים, מתברר כי הנרטיב הזה לא ממש מדוייק. כהן לא נלכד בעקבות יירוט השידורים,  שכן הסיכוי שהסורים הצליחו לאכן את מכשירי השידור שלו נמוכים מאוד.

אז איך בכל זאת נלכד ‘האיש שלנו בדמשק’, מה הסיפור האמיתי? הנה הפרטים המפתיעים על סיפורו של המרגל הישראלי האמיץ – שלא היו ידועים עד כה, מתוך ספרו החדש של טפר ‘אלי כהן תיק פתוח’.

גיוסו של כהן

החלטה לגייס ולהכשיר “לוחם” שיוצב במדינת יעד (מצרים, ירדן או סוריה) התקבלה כבר בשנת 1958 זמן לא רב לאחר הכישלון של המודיעין הצבאי לזהות את חדירת הצבא המצרי לסיני שבעקבותיו הודח ראש אמ”ן. הכישלון נבע מכך שאחד מהקצינים ביחידת ההאזנה הצה”לית החליט על דעת עצמו לשמור אצלו את הידיעה על מעבר כוחות שיריון מצריים את התעלה. במודיעין הצבאי הוחלט כי יש לחזק בצורה משמעותית את היכולת לאתר כוננות ותנועות צבא של מדינות ערב. לצורך כך הוחלט לשתול במספר מדינות ערביות “לוחמים” שידווחו על תנועות צבא או הכנות וכוננות צבאית. עקב כך הוחלט לגייס לוחם שיוצב בדמשק.

ההחלטה של גיוסו של אלי כהן ליחידה 188 באמ”ן התקבלה במקרה, לאחר שהאחרון כתב בספטמבר 1959 מכתב ברכה לשנה החדשה לשלמה מילט, המראיין שפסל אותו בעבר מלשרת בתפקיד ריגול. עקב המכתב עלתה שוב מועמדותו ומאחר שהדרישה הייתה קיימת הוחלט להמשיך בהליך גיוסו ביחד עם שני מועמדים נוספים.

לבסוף נבחר כהן והוא החל ללמוד בבית הספר לריגול. “בית הספר לריגול” מנה באותה העת שני מדריכים מוטי כפיר ונתן סלומון. האחרון החל ללמד את אלי כהן את הדברים הבסיסיים ביותר – כיצד לעקוב וכיצד לחמוק מעיקוב, כיצד לכתוב בדיו סתרים. בין השאר הוא הבחין שלחניך שלו יש זיכרון יוצא מהכלל.

לאחר תשעה חודשים בהם עבר אלי כהן הכשרה בסיסית שכוללת גם ניסיון בצילום ובפיתוח פילם וכן ידע ותרגול כיצד להשתמש במכונת המורס ולהצפין ידיעות החליטו מדריכיו כי הגיעה העת לתפור לו סיפור כיסוי. כהן הפך להיות כאמל אמין ת’אבת – איש עסקים שהוריו ממוצא סורי והיגרו ללבנון, על פי הסיפור הוריו נפטרו בזה אחר זה והוא נקרא לעבוד עם דודו שהיה גלמוד ועסק במסחר בארגנטינה.

מתוך העיתונות. באדיבות נעם נחמן טפר

כהן נחת בבירת ארגנטינה בפברואר 1961 והתחיל ללמוד ספרדית עם מורה פרטית בכדי שיוכל לספר בסוריה שהוא שהה בארגנטינה במשך 16 שנים.

הפגישה עם אל ארד

לאחר חזרתו של אלי כהן מארגנטינה הוא עבר הכשרה נוספת ביחידה המבצעית. ב-10 לינואר 1962 עלה כאמל אמין ת’אבת על אוניית תיירות שעושה את הדרך מהעיר גנואה באיטליה, עוגנת באלכסנדריה ומגיעה לנמל ביירות.

על האוניה פוגש אלי כהן את מאג’ד שיח’ אל ארד – דמות שתלווה אותו במהלך שלוש שנות שרותו בדמשק. האחרון הוא איש העולם הגדול, דובר שפות ובהן את השפה הגרמנית על בורייה. מאגד’ שיח’ אל ארד פוגש את כהן על הסיפון ובין השניים מתפתחת שיחה במהלכה כהן מספר לו את “סיפור הכיסוי” שלו. משמע הוא איש עסקים עשיר שירש הון ומעוניין לבדוק האם כדאי לו לעשות עסקים במולדתו סוריה. מאג’ד שיח’ אל ארד מציע לו שלאחר הנחיתה בביירות הוא יצטרף אליו למסע מביירות לדמשק. אל ארד מספר לכהן כי יש לו מכונית אופל חדשה והשניים נוחתים בביירות ולאחר יום מנוחה עושים את הדרך אל עבר מעבר הגבול שטורה המפריד בין לבנון לסוריה.

על פי מסמכי סוכנות הביון האמריקאית מאגד שיח’ אל ארד אינו אזרח תמים. האמריקאים מספרים כי במהלך השנים 1951 ועד 1959 היה אל ארד מקור מידע שלהם וקיבל על כך כסף. מאג’ד שיח’ אל ארד מספר לכהן כי יש לו מספר חברים שיכולים לסדר לו מעבר חלק של הגבול תמורת כמה מאות לירות סוריות. מאג’ד שיח’ אל ארד, מתקשר לחברו איש ביטחון סורי שממתין להם במעבר הגבול ומקבל מכהן הלוואה של ארבע מאות לירות סוריות שאותה לעולם לא יחזיר. חבר נוסף של מאג’ד הוא הממונה על מעבר המכס בשטורה. כאמל אמין ת’אבת (אלי כהן)  שותה קפה במעבר הגבול והחברים של מאג’ד שיח’ אל ארד דואגים לניירת ולהעברה חלקה של המזוודות שמכילות את ציוד הריגול שאלי כהן הביא איתו מישראל. אגב, כאשר המוכסים הזוטרים מנסים לפתוח את המזוודות הבוס גוער עליהם ואומר להם שהכל נבדק. כך ללא בדיקת ציודו האישי נוחת אלי כהן בדמשק.

חמישה ימים בדיוק לאחר שכהן נוחת בדמשק ומצליח לשכור בה דירה הוא מעביר למטה בישראל את השידור הראשון שאומר – הגעתי בשלום.

הטבעת מתהדקת

אלי כהן שירת בסוריה מינואר 1962 ונלכד ב-18 בינואר 1965.

מדבריו של ראש המודיעין הסורי עולה כי הסורים חשדו בכהן עקב קשריו עם “איש הידוע בקשריו החשודים” בנוסף הסביר ראש המודיעין הסורי כי לאחר שעצרו את כהן עצרו עימו אזרח סורי שסייע להעביר אותו את הגבול הלבנוני וסייע לו לחדור לדמשק. ראש המודיעין הסורי מכוון בדבריו למאג’ד שיח אל ארד – אותו אדם שליווה את כהן במשך שלוש שנות שהותו בסוריה.

באדיבות נעם נחמן טפר

אלי נכנס לסוריה בפעם החמישית בתאריך 26 לנובמבר 1964 – זמן לא רב לפני כן תפסו הסורים שני מרגלים שהופעלו על ידי שלוחת ה-CIA בדמשק. אחד המרגלים ששמו פרחאן אטאסי הכיר את אלי כהן. הסורים בעת ההיא ידעו שהאמריקאים מרגלים אחריהם ולכן הם עקבו אחרי אנשי השגרירות האמריקאים בדמשק וכן אחרי היוצאים ובאים בשערי השגרירות.

חמישה ימים לאחר שאלי כהן נחת בדמשק ב-1 לדצמבר 1964 הוא נפגש עם חברו מאג’ד שיח אל ארד לארוחת צהריים. במהלך הארוחה סיפר לו החבר כי ימים אחדים לפני כן הוא נפגש עם “רוזוליו” והסביר לכהן בסוד כי רוזוליו הוא למעשה הפושע הנאצי פרנץ רדמאכר המסתתר בדמשק.

אז איך באמת נלכד אלי כהן?

אוזניו של אלי כהן נפקחו והוא אמר לחברו שזה לא ייתכן כי רדמאכר מסתתר. מאג’ד שיח אל ארד התגאה בפניו, צלצל לרדמאכר ולאחר 40 דקות ישבו השלושה – אלי כהן, הפושע הנאצי והחבר מאג’ד שיח אל ארד בדירת המסתור של רדמאכר – דירה שאגב הייתה במרחק עשר דקות הליכה מדירתו של אלי כהן.

יום לאחר הפגישה – ב-2 לדצמבר 1964 דיווח אלי כהן בשמחה למטה המוסד בתל אביב כי הוא הצליח לעלות על עקבותיו של הפושע הנאצי. אלי העביר את תיאורו, את כתובתו המדוייקת ואת תיאור סביבת המגורים של דירת המסתור. הוא ביקש לקבל הנחיות להמשך, אך במקום לקבל חיזוק חיובי במטה המוסד ביקשו ממנו “להפסיק רדמאכר ולהתרכז בעיקר.”

במטה המוסד לא היו מודעים לסכנה הברורה והמיידית שנגרמה עקב הפגישה המשולשת. אחרת, היו מבקשים מאלי כהן לעזוב את הכל ולקחת את הרכבת הראשונה לביירות.

ממסמכים של המודיעין האמריקאי עלה כי מאגד שיח’ אל ארד ששימש כמקור מידע של האמריקאים ניסה להמשיך ולעבוד עבורם ולכן הוא המשיך להעביר אליהם דיווחים ובמיוחד מידע שדלה מפגישותיו עם הפושע הנאצי פרנץ רדמאכר.

הטענה שלי ואותה אני מאושש באמצעות מסמכים ועדויות בספר “אלי כהן תיק פתוח” היא שהמודיעין הסורי ראה את הפגישה המשולשת בין אלי כהן – מאגד’ שיח’ אל ארד והפושע הנאצי רדמאכר בזמן אמת או שהם קיבלו את המידע על הפגישה זמן קצר לאחר שבוצעה.

הסורים לא ידעו שאלי היה מרגל ציוני

כעת בואו נבדוק כיצד נראתה הפגישה בעיני המודיעין הסורי.

אלי כהן הי”ד, משמאל. באדיבות נעם נחמן טפר

הם מבחינים במאג’ד שיח’ אל ארד שהיה מודיע של האמריקנים, יוצא ובא בשערי השגרירות האמריקנית כאשר אצל המודיעין הסורי יושבים במעצר שני “בוגדים” שריגלו לטובת ארה”ב. הסורים יודעים היטב ש”רוזוליו” אותו פושע נאצי מעורב עד למעל צווארו בריגול.

וכאן ראוי לשאול מה אתם הייתם עושים אם הייתם רואים שבפגישה המשולשת יושב איש עסקים סורי עם שני מרגלים. האם אתם הייתם חושדים בו ומתחילים לעקוב אחריו? אם התשובה היא כן. זה בדיוק מה שקרה.

מעדויותיהם של אחמד סווידאני ראש המודיעין הסורי ושל קצין מודיעין שפרץ לדירה עולה כי הסורים החלו לעקוב אחרי אלי כהן. זמן לא רב לאחר מכן הם מחליטים לפרוץ לדירתו ומגלים בה לבנות חבלה. בחיפוש מדוקדק יותר הם מגלים את מכשירי השידור והקליטה.

סיפור הפריצה לדירה וניתוח העדויות מעלה כי למודיעין הסורי לא היה מושג שאלי כהן הינו מרגל ציוני.

סוף דבר

מהעדויות של החוקר עולה אם כן, כי הסורים קיבלו את אלי כהן כפרס מודיעיני אדיר שנפל אליהם מן ההפקר. הם לא ידעו כלל על עובדת היותו יהודי וישראלי. לאחר שבועות של עינויים בלתי אנושיים, נפתח משפטו של כהן שנוהל בדלתיים סגורות מחשש ששחיתויותיו של השלטון ייחשפו. זו הסיבה ששום פרקליט או עיתונאי לא הורשה להשתתף בישיבת בית המשפט.

הסורים סירבו לכל בקשת חנינה והוציאו את אלי כהן להורג בשידור חי בטלויזיה. לפני הוצאתו להורג, נפגש האיש האמיץ עם הרב ניסים אנדיבו-כהן, הרב הראשי של קהילת יהודי דמשק, ואמר איתו את הוידוי ואת התפילות אותן אומרים לפני יציאת נשמה.

הרב העיד, כי אלי כהן היה נחוש עד לרגעו האחרון וביקש להעביר למשפחתו מסר כי מילא את חובתו, ונותר נאמן לארצו ולעמו.

במכתב שכתב לאשתו זמן קצר לפני הוצאתו להורג כתב:

“נאדיה יקירתי, משפחתי היקרה! אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו… יום יבוא וילדי יהיו גאים בי. ולך נאדיה יקירתי, אנא התחתני עם איש אחר שיהיה אבא לילדים שלנו, לפי רצונך. אל תבזבזי את זמנך בבכי על מה שקרה, אלא הביטי לעתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעילוי נשמתי” (תרגום המכתב, במקורו בשפה הערבית, מתוך ויקיפדיה).