מבצע תפילין: מה היה כל כך מעליב דווקא במערכון הזה של ארץ נהדרת

 1.

אני מקווה שלא אצטער על מה שאני הולך לכתוב עכשיו. שאני לא הולך להסתבך פה.

טוב, אז ככה: ברגע הראשון – אני מדגיש, ברגע הראשון, כן? – לא כל כך הזדעזעתי מהקטע עם התפילין בארץ נהדרת. שלחו לי אותו בסערת נפש, אבל לא הבנתי מה פוגעני כל כך. ואם כבר מדברים פתוח, אז האמת שגם ברגע השני לא כל כך הזדעזעתי. וגם בשלישי. בקיצור, עד לרגע זה לא באמת הזדעזעתי.

רגע, תנו לי להסביר. אני לא קורא לכל תוכניות הסאטירה לעשות עכשיו מערכונים עם תפילין או עם בתי תפילין. גם לא עם תפידניות. אבל זה ממש לא המאבק הציבורי שהייתי מנהל בימים אלה.

אומר זאת כך, קיציס: לו היה נשאר לי זעזוע-עודף מהחומרים שמשודרים בדרך כלל בטלוויזיה בישראל, אולי הייתי מרשה לעצמי להזדעזע גם מהמערכון הזה.

נכון, ברוך השם נדיר לראות בתי תפילין מככבים בתוכניות סאטירה, אבל כמה לא נדיר לראות שם לעג לכל מה שהתפילין מסמלות. אנחנו הרי לא מניחים סתם קופסאות שחורות על הראש. יש שם משהו בפנים. ומה כתוב שם? מכיוון שלשמחתי הייתה לבן שלי בר מצווה לא מזמן, אני יכול לענות בלי להתבלבל על השאלה הזאת, שלפעמים קצת מביכה מניחי תפילין. ואני מודיע לכם: המערכון הזה הוא לא יוצא דופן או חריג. כמעט כל מה שמשודר בפריים טיים, לצערנו, לא הולך טוב עם מה שכתוב שם בתוך התפילין.

2.

עוד נחזור לתפילין עצמן, אבל בואו נדבר רגע על הומור. הרבה פוליטיקאים, דתיים וחרדים ומסורתיים וחילונים, אמרו בשבוע האחרון: “עד כאן, גם לסאטירה יש גבולות”. אפילו נתניהו פתח את חוג התנ”ך בבית ראש הממשלה והכריז: “אני בעד סאטירה, אבל יש דברים שלא עושים”. אחרים הגדילו לעשות וטענו: “תארו לעצמכם מה היה קורה לו הייתם פוגעים ככה במוסלמים!”

הלו? מה זאת האמירה הזאת? ברור שאנחנו לא מתנהגים כמו מוסלמים קנאים. אנחנו יהודים. אצלנו ההומור הוא לא רק לגיטימי, הוא כלי מרכזי וחשוב בחיים. חוש הומור, כלומר חוש מידה, שכל, חדות, פרספקטיבה, ברק, חיוך משועשע – כל אלה הם עניין גדול ביהדות.

רוצים הוכחה פשוטה? תראו כמה הומור היה לחכמינו. מהתנאים והאמוראים שבגמרא, ועד ימינו.

הנה רשימה חלקית של גדולי תורה מהדור האחרון שההומור היה מרכיב בולט בשיגם ושיחם: הרבי מלובביץ’, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב אברהם שפירא, הרב שלמה וולבה (הוא אפילו כתב בספריו על חשיבות ההומור ככלי להתמודדות עם קשיים בעבודת השם), הרב מרדכי אליהו, הרב אלישיב, הרב עובדיה יוסף, הרב שטיינמן, הרב שמואל אוירבך. כל אלה, זכר צדיקים לברכה, ועוד רבים שכאן איתנו, שיחיו לאורך ימים טובים (למשל, הרב חיים קנייבסקי), השתמשו בהומור באופן יומיומי.

יש אינספור דוגמאות. אפשר להקדיש לזה טור נפרד, אפילו ספר נפרד. והם תמיד עשו את זה דווקא במקומות שבהם לא היית מצפה לכך. טוב, אם זה היה צפוי זה לא היה מצחיק.

אני לא אומר שהם היו יושבים ומספרים בדיחות על הרשל’ה או כותבים תסריטים לאנדרדוס. אבל אני כן אומר שהיה להם גם מבט משועשע על המציאות. בעיקר כשהיה צריך לענות על שאלות, לחנך, לתת פרופורציות, לעודד. אפשר לצחוק (כמעט) על הכול. השאלה מה מסתתר מאחורי הבדיחה. מה האג’נדה שלה.

3.

אז מה מסתתר מאחורי הקטע שעורר השבוע את הסערה? למיטב שיפוטי הסאטירי, המערכון בכלל לא היה על תפילין. הוא לא בא לזלזל בהן או ללעוג להן. הוא לא עסק בהן אלא ביו”ר הבית היהודי שכאילו רוקד על כל החתונות. גם מחבק בחום בלי שום שאלות את תרבות האירוויזיון, וגם מנפנף בתפילין, כלומר בתורה ובמצוות.

סאטירה לגיטימית, אפילו מעוררת מחשבה, שנוגעת בחיבור שבין התסרוקות הביזאריות מהאירוויזיון לבין סמלי האומה הקדושים ביותר (מי שנעלב כאן – היה חייב להיעלב גם מהסרטון שבו כיכבו בנט ושקד עצמם בערב פסח, ובו הזכירו בסוג של דאחקה אגבית אכילת שרצים). יפה שהכותבים של ארץ נהדרת ידעו לשים את האצבע על הקונפליקט הזה בחייו של בנט, ואולי בחיים של כולנו.

4.

ועכשיו כמובטח אל מה שכתוב בתוך התפילין: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”, “והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי”, “קדש לי כל בכור… למען תהיה תורת ה’ בפיך”, “והיה כי יביאך אל ארץ הכנעני”. ארבע פרשיות שעוסקות באמונה שהקב”ה ברא את העולם, הוציא אותנו ממצרים, הביא אותנו לארץ הקודש, וחובה עלינו ועל ילדינו ללמוד את תורתו ולקיים את מצוותיו בכל לבבנו ובכל נפשנו.

באחת התפילות היפות בסידור, ה”יהי רצון” שאומרים קודם הנחת התפילין, אנחנו מזכירים לעצמנו בכל בוקר: “וציוונו להניח על היד, לזיכרון זרוע הנטויה, ושהיא כנגד הלב, לשעבד בזה תאוות ומחשבות ליבנו לעבודתו, יתברך שמו. ועל הראש נגד המוח, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושיי וכוחותיי כולם יהיו משועבדים לעבודתו, יתברך שמו”.

ואז אנחנו מבקשים: “ומשפע מצוות תפילין יתמשך עליי להיות לי חיים ארוכים ושפע קודש ומחשבות קדושות בלי הרהור חטא ועוון כלל. ושלא יפתנו ולא יתגרה בנו היצר הרע ויניחנו לעבוד את ה’ כאשר עם לבבנו”.

כל תוכנית ריאליטי, כל הפסקת פרסומות, היא אנטי תזה לבקשה הזאת. תארו לעצמכם שהיה מנהג לומר “יהי רצון” קודם הצפייה בטלוויזיה.

מה היה כתוב שם? “יהי רצון שהנשמה שבמוחי עם שאר חושיי וכוחותיי כולם יהיו משעובדים לתאוות ליבי, יתברך שמן”.

אז מה קרה פתאום השבוע? מחאות, פניות לרשות השנייה, קריאות לחרם, זעזוע חוצה גבולות. איפה הייתה כל הביקורתיות הנפלאה הזאת עד היום? אם נחשוב על כך ברצינות לרגע, המערכון הזה כנראה היה אחד הרגעים הצנועים, העדינים, והתרבותיים שנראו על המסך מזה זמן רב.

5.

את כל זה רציתי לכתוב בשיא הסערה, למחרת שידור התוכנית. אבל אז קרה דבר מדהים: תוך רגע השיח הציבורי התמלא בהכרזות ובסטטוסים של אנשים שהודיעו שמרגע זה ואילך הם מתחילים, או חוזרים, להניח תפילין. זה היה אותנטי ומפעים. גל מחאה שכולו קודש. ארץ נהדרת צוחקים על התפילין? אנחנו נניח תפילין! להכעיס! רבים הצטלמו סלפי כשהם עטורים בתפילין, והמהדרין אף עשו סלפי רבנו תם.

ומול התופעה המופלאה הזאת – נסתתמו טענותיי.

אם יש יהודים יקרים שהמצווה המרכזית והמכוננת הזאת לא דיברה אליהם עד עכשיו, ורק הכעס על ארץ נהדרת חיבר אותם פתאום לתפילין – מצוין. חילכם לאורייתא. אני האחרון שיצנן את האמבטיה. נסתרות דרכי הא‑ל. אף פעם אי אפשר לדעת מה מדליק את הניצוץ היהודי.

6.

שבוע חלף. אחרי שהתימהון שלי התחלף בהתרגשות, עכשיו אני גם נושא תפילה חרישית בסתר ליבי. אולי עלינו פה על סטארט-אפ. אם שחקני ארץ נהדרת מצליחים ברבע מערכון לגרום לכזאת התעוררות רוחנית, צריך לקוות שהם רק ימשיכו ככה. בשבוע הבא אנחנו צריכים מערכון על ציצית, ואז על שבת, וטהרת המשפחה, וכשרות. יש לנו תורה נהדרת.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’