‘צריך ללמוד מהש”סניקים איך להרים יומהולדת’, אמרה איילת שקד

1.

הוא הגיע באיחור אלגנטי, לא ממש נדיר, לישיבת הסיעה. הדוברת, אידית דויאן, פתחה כמו תמיד את ה’אירוע’ במילים המרוממות: שר החינוך נפתלי בנט, יו”ר סיעת הבית היהודי, יישא דברים. לא פחות.

תמיד מנקרת במוחי השאלה, האם האיחורים שלו לישיבות הסיעה הם חיקוי לאיחורים באולם הממוקם כמה קומות מעל – ‘אולם ירושלים’, שם ראש הממשלה מתייצב באורח קבע ‘לא בזמן’.

השבוע הגיע באיחור של מחצית השעה (רבע שעה בלבד אצל בנט), זמן מספיק בשביל הליכודניקים להכין שלטים. שלטים? טוב לא נגזים. דפים שהודפסו במדפסת, ליתר דיוק, עם תמונתו הצבעונית של “בנימין נתניהו, ראש הממשלה”. אחד מהחבר’ה, “קוראים לו נחמני” לחש לי אחד מהזוכים המאושרים בדף, חילק לנבחרים בלבד. כשביקשתי לצלם, הוא סירב. כאילו מדובר בדף סודי שנשלף מתוך קלסר צבעוני שסחבו אנשי המוסד מפאתי טהרן.

הצלחתי לצלם את היושב בסמוך אלי, יהודי עטור זקן, אחד מהמאושרים שאחזו בנייר. כשנכנס סוף-סוף נתניהו, הניפו כעשרה-עשרים איש את הדפים והריעו לו. יש שיגידו, שכונה. יש שישבחו את האהדה סטייל ליכוד, זו שמחבקת את המנהיג ללא תנאים, תמונת המראה של מפלגת העבודה שנוהגת לערוף את ראשי מנהיגיה.

אבל נשוב לחדר סיעת ‘הבית היהודי’, שם התיישבו זה לצד זה נפתלי בנט ושרת המשפטים איילת שקד. על השולחן, כמו תמיד, כבר היו מונחים קערות הפירות והירקות. כאילו שר הבריאות עצמו (כלומר סגנו) משגר את הוראות הבריאות לסיעה.

“זוהי ממשלה לאומית, לא קיצונית”, נישאו בפאתוס דבריו של בנט, שהסביר למה חשוב להעביר, מיד ועכשיו, את חוק פסיקת ההתגברות.

אולי ניצחת בקרב, אבל תפסיד במלחמה? שאל אותו אחד העיתונאים, כשהוא מתייחס לעובדה שוועדת השרים אמנם אישרה את החוק, אבל ברור לכל שהוא לא הולך לעבור, בטח לא בימים הקרובים. כשראש ממשלה לא רוצה, הוא לא רוצה. והוא עדיין בראש הפירמידה.

אין פתרון אחר, אדרבה, אם יהיה, נזרום איתו, השיב בנט.

אז לא צריך את נתניהו שיגיד לחברי הליכוד בישיבת הסיעה שריח בחירות כבר באוויר, ושצריך לשמור על איפוק בתגובות. כולנו מריחים את הריח המוכר. וכולנו (לא המפלגה) גם מבינים, שעל רקע הריח הזה באה הלהיטות העזה של הבית היהודי להתקדם עם החוק. בכל מחיר.

חיבוק בליכוד. צילום: Miriam Alster/Flash90

2.

אבל הקוריוז האמיתי נרשם דווקא בשוליים.

“מזל טוב לשרת המשפטים”, נישא קולו של בנט ברמה.

“תודה, תודה רבה”, השיבה השרה, מביטה לשולחן ולא מזהה זכר לעוגה.

“צריך ללמוד מש”ס איך לעשות ימי הולדת”, סיננה בחיוך.

ואכן, לא חלפו אלא דקות אחדות ובחדר סמוך הרימה ש”ס יום הולדת, כמו שרק היא יודעת לעשות.

הזוכה המאושר הפעם היה ח”כ איציק וקנין, שחוגג 60. וקנין, למי שלא עקב, מתלבט מזה תקופה ארוכה באשר להמשך דרכו – האם להניח לפוליטיקה ולהמשיך את חייו בשקט במושב יערה בו הוא מתגורר?

לא פעם התבטא על לבטיו, והביע כוונה לנטוש את החיים הפוליטיים לקראת הבחירות הבאות. יש שטענו, שהוא מקדים ‘רפואה למכה’, מתוך הבנה כי בכל מקרה הוותיקים ישוחררו לטובת כוח חדש. אני באופן אישי סבורה שיש ערך עליון בהותרת אנשים ‘מפעם’, כאלו שהיו עוד בימי חייו של הגר”ע יוסף זצ”ל.

אבל לא בטוח שיו”ר ש”ס, אריה דרעי, סבור כמוני.

3.

האירוע היה ססגוני. אבל אני תמיד אוהבת להתבונן בפרטים הקטנים ולשבח דווקא אותם.

עוגת יום ההולדת נפרסה בחגיגיות על ידי החתן המאושר, אריה דרעי יושב בראש. אל החדר נכנסה נציגת ארגון נכים, שמחה בניטה. היא – וכסא הגלגלים שלה. אריה התבונן בה, ומיד נטל צלחת עמוסה בעוגה, וביקש: ‘תעבירו לשמחה’.

בעיני, הרגעים האלו, הם החשובים ביותר בחייו של פוליטיקאים. כעיתונאית, חשוב לי להנציח אותם: אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו ומיקה, הילדה המתמודדת עם מחלה קשה; ראשת עיריית נתניה מרים פיירברג והטרמפ לבחור ישיבה חרדי; דרעי ובניטה.

תלמדו מהם, פוליטיקאים. מבטיחים לשבח.

4.

“יצחק, אתה יכול לצחוק”, היה ח”כ מנחם לייזר מוזס שנון כהרגלו.

ליד איציק וקנין עמד יו”ר יש עתיד, יאיר לפיד, שהגיע אף הוא במיוחד כדי לכבד את האיש שהוא מעריך. למרות השיוך המפלגתי.

“ביום הולדת הזו כבר עשית מצווה. כל דקה שסיעת יש עתיד פה, סימן שאנחנו לא עושים לכם נזק במקום אחר”, התלוצץ יאיר. הנוכחים צחקו. ח”כ שלי יחימוביץ להטטה עם הסלולארי שלה כדי לתעד.

“כשצריך לדעת מה הדבר הטוב והמוסרי לעשות, עם הלב הטוב, צריך רק לבוא ולהסתכל עליך בעיניים ולדעת מה האמת”, המשיך לפיד להשתפך.

מוזס קיבל אותו, כמובן, בקריאות נלהבות של “ידידי ורעי”. הוא, אפילו בזמנים הקשים של ‘ממשלת לפיד’ נהג לחבק אותו. כזה הוא. מחבק, ומקווה שכך יצליח להציל עוד משהו. הוא האיש שהמציא את השיטה. כשהפך לסגן שר החינוך, החליף פאזה ברגע אחד. במקום עימות בין סגן השר הקודם מאיר פרוש לבין שר החינוך גדעון סער, הביא איתו מוזס רוח רעננה של סימוסי ‘שבת שלום. באמונה שלו, ככה עובדים. אני, תמיד אהבתי את השיטה הזו.

“יצחק, בן שישים לזקנה. אומרים חז”ל, מה זה זקנה? זה שקנה חכמה”, ניסה מוזס להחמיא.

והגיע גם יו”ר הכנסת, שוקנין סגנו. ושפך מחמאות.

“אני לא רוצה לברך בשם הכנסת. יצחק וקנין גם בן מחזור שלי, בן גיל שלי, גם סגן היו”ר. אני אמנם לא באתי לכנסת כדי לחפש חברים, אבל אני מצטרף לכל מי שאמר שמצא בך חבר. זה דבר הכי נכון, מעניין שכולם חוזרים על אותו משפט. סימן שזה אמיתי. אני בלעדיך הייתי מוצא את עצמי אבוד. ביום הראשון הסתכלתי, אמרתי, יואו מה אני אעשה. הסתכלתי לצד שמאל שלי, אמרתי אני מסודר. מאז גדלו אחרים וקיבלו בטחון והכול טוב ויפה, אבל יצחק נשאר יצחק”.

ורק לי היה מישהו חסר. מאוד חסר. שר הדתות, דוד אזולאי. ישלח לו הקב”ה רפואה שלמה.

אזולאי ווקנין, שני אנשים שמסמלים יותר מכל את ש”ס המקורית, המשגשגת. כל אחד מהם בדרכו שלו.

לטעמי, אילו יכלו לשכפל אותם, זה היה עושה לש”ס רק טוב.