מה הם הרגעים המתוקים ביותר של החרדי בעל הווטסאפ במוצאי-שבת

ליל שבת, והארוחה מסתיימת. האב והאם שוחחו עם הילדים והנחילו את המסרים החינוכיים בהם הם מאמינים לילדיהם. זו היא שעה נדירה ובמקרים רבים היא מתקיימת רק בציבור שומר המצוות – ולו בשל האיסור ההלכתי להציץ במכשירים הטכנולוגיים – או להתנייד בתחבורה ממונעת לאירוע אחר.

אלא שגם אירוע יפה זה מגיע לסיומו והמשפחה הגרעינית החרדית מנסה למצוא את דרכה לשעות הבאות: האם ילכו לבקר את האחות שמתגוררת ברחוב הסמוך, את ההורים מהשכונה הקרובה או פשוט ‘יקפצו’ לשכנים לשיחת רעות?

שאלת ביקור בני זוג חרדים אצל בני זוג אחרים לניהול שיחת סלון קלילה מעלה את התהיה הראשונית: מה מאפשר זאת? השתייכותם הקהילתית או רמת דתיותם? ואולי שניהם? החסיד ושכנו הליטאי-מודרני מסוגלים לשוחח במשך שעות, כך גם נשותיהם, אך הם מעולם לא ישבו שני זוגות בחדר אחד וישוחחו על דא ועל הא. גם לא בענייני הגות דתיים או השקפתיים.

החסיד, כפי שפעם התבטא באזני אלכסנדראי יקר, לא יכול לדמיין את שכנו פונה לאשתו בנושא שאינו קורקטי, הוא גם לא רואה אותה בעיני רוחו יוזמת איתו שיחה. הסיטואציה, המבעיתה הזו מבחינתו, גם לא תאפשר קיום של סעודת שבת משותפת ולאו דווקא את הסמול טוק שאחריה.

ומה באשר לליטאים אדוקים מאד? האם הם מתנהגים אחרת, האם הם יבקרו זה בביתו של זה ‘אחרי הסעודה’ ולא יראו פסול בכך שהנשים מתערבות בשיחה, פונות לגברים ואלו משיבים להן – גם עם שמירת כל כללי הצניעות?

שבת בבוקר, והמינגלינג של החרדים מקבל צורה בדמות הסתופפות סביב הרינגים ומשולשי קוגל קטומים. בבתי הכנסת הקהילתיים, המהווים בבואה חיוורת של אלו שבגולה, מתאספים המתפללים סביב השולחנות ומגלגלים שיחה כשהם טועמים מן מאפה האיטריות השמנוני והקרקרים הזולים.

מה יש באירוע חברותי זה שנעשה כה חביב על משתתפיו? אין לאירוע התחככות יהודי זה, כך נדמה, מקבילה בעולם החילוני.

להבדיל מהסיטואציה החילונית, הוא ייערך תמיד אחרי האירוע [התפילה] ולא לפניו. לעיתים נדמה כי המשתתפים המתיישבים בדביקות סביב השולחן ומוצריו הלא מאד מרשימים, חשים כי העובדה שהם צלחו את התפילה מקנה להם את הזכות ליהנות מפיסת אושר קטנה זו.

מינגלינג חרדי זה, נהנה ממערכת כללים לא כתובה אך נוקשה כמו נאום מחויך של הרב, ובדיחות לא מאד מבריקות של הגבאי, הכוללות קריאות ביניים מרשימות לא פחות של חברי הקהילה.

התהיה היחידה המתלווה למוסד המכונה משום מה ‘קידוש’ היא, היכולת המופלאה של בעלי הבתים להריק את שולחן המעדנים אל קרבם ולסעוד שוב בבית משל צפו בהופעת סיר החמין בתום שלושים שעות רעב.

מוצאי שבת הפציע ולאיש הדתי ישנם רגעים של אושר מתוק שלעולם לא יהיו מוכרים או מובנים לרעהו החילוני.

זהו הרגע בו הוא פותח את הווטסאפ (אם יש לו, כמובן, ולהרבה אין), אתרי חדשות, רדיו או כל מדיה אחרת ומצפה לראות – מה קרה.

השניות הללו, בהם המסך מתעדכן וניתן לדעת מה ארע, מה נאמר ב’שבתרבות’ ובעיקר מי מת במהלך השבת בקיצור ימים ושנים, הינם רגעים של נחת.

בעידן בו חדשות מדווחות דקות בודדות לאחר היווצרותן ובמקרים רבים אף קודם הריונן, מגיעה שבת המלכה ומנתקת [עדיין] פלח לא מבוטל באוכלוסיה מעירוי ורידי חדשותי למשך כ”ה שעות. משהו מוכרח להתרחש באותן שעות, ולרוב גם מישהו מת. לעיתים נדירות ידיעה כזו מזעזעת את מכרי הנפטר, לרוב היא מעניינת באלמנט ההפתעה שבה.

זוהי כבר לא חדשה בודדת בנוסח, ‘גיא פלג אמר: ראש הממשלה במצב אנוש’, אלא צבר משמעותי של ידיעות המגיעות ב’בום’ אחד.

מתנה זו, ניתנה רק לשומרי שבת והיא כפי הנראה חלק ממה שמכונה בספרות ההלכתית ‘עונג שבת’.