כותרת הארץ היתה: “צהלי ורוני יושבת ציון”

השבוע, לפני חמישים ואחת שנים, פרצה מלחמת ששת הימים, שבה זכינו לניסים גלויים שהדהימו את העולם כולו. צבאות ערב הוכו מכה קשה, והארץ השתחררה מטבעת החנק שלפתה אותה מאז מלחמת השחרור. גבולות הארץ התרחבו, וגולת הכותרת – שחרור ירושלים וקריאת “הר הבית בידינו!”.

לנוכח הוויכוחים שניטשים מאז בין ימין לשמאל, עלול להתקבל הרושם שהמלחמה עצמה הייתה שנויה במחלוקת וכמוה הישגיה הכבירים. האוּמנם?

“לא ייפרדו עוד”

“צהלי ורוני יושבת ציון”, הכריזה כותרת מאמר המערכת ביום שלמחרת שחרור ירושלים.

בגוף המאמר נכתב: “העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו. שעריה פתוחים. והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק. אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה, וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית, שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו”.

נחשו באיזה עיתון הופיעו המילים הנרגשות האלה? כן, כן, בעיתון ‘הארץ’.

הדיווח מכתבי השטח נראה במשקפי ימינו בלתי-מציאותי לחלוטין:

“מי שראה אתמול את ירושלים בשמחתה, אולי יכול היה לתאר לעצמו את שמחת ירושלים הקדומה, בעת העלייה לרגל בשלוש הרגלים. ובסערת ההתרגשות הפך, לפתע, גם המושג של בית המקדש למשהו מוחשי יותר. ‘עתה אפשר יהיה לבנות את בית המקדש’. זו הייתה אמירה שיצאה מן הלב. אתמול התכוונו האנשים ברצינות לדבריהם. אמר זאת רופא פרופסור באוניברסיטה. אמר זאת תלמיד תיכון. אמרו זאת רבים, ודווקא לא דתיים. מי שלא ראה אתמול את ירושלים ושמחתה לא ראה שמחה מעודו”.

בעיתון אחר נכתב: “יום אתמול ייחרת בלב כל יהודי באשר הוא כיום שבו נתמלאה תקווה בת אלפיים, כי בא לציון גואל… עוצמת הרגשות שעורר מאורע היסטורי זה בלב כל יהודי היא מקור כוח ששום גורם בעולם, ואף האדיר ביותר, אינו יכול לזלזל בו. העם חזר לבירתו והבירה חזרה לעמה. הם לא ייפרדו עוד”.

האם זה עיתון ‘הצופה’ או ‘שערים’ שהתפייט כך? לא, המילים האלה התפרסמו בעיתון ‘דבר’, ונכתבו בידי חנה זמר, המשנָה לעורך ולאחר מכן עורכת העיתון (הציטוטים נאספו בידי חגי סגל, במוסף המשובח ‘זיכרונות ושופרות’).

הכרסום וההתעשתות

אלה היו התחושות הטבעיות שמילאו את ליבו של כל יהודי, בארץ ובעולם, לנוכח שחרור ירושלים, קבר רחל, מערת המכפלה. יהודים שבו להתהלך בחבלי יהודה ושומרון, ערש התנ”ך, בתחושת “היינו כחולמים”. היה ברור לכול כי חזרנו לחבלי ארצנו כדי להישאר בהם לנצח.

הכרסום החל בחולשת דעת של הממשלה, שהודיעה כי היא רואה בחבלי הארץ ‘קלפי מיקוח’ למשא ומתן על שלום.

אויבינו הנדהמים זיהו את ההססנות, ומיהרו לנצלה למטרותיהם. מכאן התחיל הלחץ לוותר ולסגת, ועמו המחלוקת הפנימית.

אך נראה שבשנים האחרונות חלה התעשתות. רוב העם מבין כי האחיזה בכל חלקי הארץ, ובמיוחד בירושלים השלמה, היא גם המפתח לשלום ולביטחון. עלינו לדבוק בעמדה זו, ואלוקי ישראל יהיה בעזרנו.