עיתוני החג היו כמעט כמו ספר תורה של חב”ד. האם כל אות עלתה כסף?
1.
איך, למען השם, מסכמים קילוגרמים של ניירת בטור אחד?
אז נתחיל בשקילה.
משפחה: מגזין – 372 עמ’, מוסף מיוחד – 188 עמ’, נעורים – 48 עמ’, סיפורים – 116 עמ’, קולמוס – 48 עמ’, בתוך המשפחה – 228 עמ’, ילדים – 48 עמ’.
חלק החדשות הופיע מחוץ לחבילה. רבים, ואני בתוכם, לא אספתי אותו. למה שלא להכין אריזה מסודרת יותר, שתכלול את כלל החלקים מבלי להטריח את הקונה להתרוצץ סביב המדפים?
סה”כ: 1048 עמ’.
בקהילה: מגזין חלק א’ – 132 עמ’, מגזין חלק ב’ – 148 עמ’ (שני החלקים גם יחד 280 עמ’ בלבד, לעומת 372 של המתחרה, משפחה), סיפורים – 48 עמ’ (לעומת116 עמ’ במשפחה), מוסף הנשים הוותיק ‘פנינים’, הופיע בשם חדש – ‘פנינה’ (למה לשנות כל הזמן, למה) – 116 עמ’ לעומת 228 עמ’ במשפחה. לגיליון הקומיקס שהוביל לנטישת הילדים עם העיתון הוותיק שהוקדש להם לא היה זכר החג הזה, ואפשר לספור גם את ‘העולם החרדי’ שטוב עשה ‘בקהילה’ כשצירף אותו שוב לשורותיו.
וכפי שציין ‘בין השורות’ בחג הסוכות, הנה ההערה הקבועה ל’משפחה’: עיתון החג ‘שמן’ מדי, אין כמעט דרך לאחוז בו באופן הגיוני, טוב עושה ‘בקהילה’ כשמפצל את הגיליון שלו לשני חלקים. וזה בזמן שבקהילה 280 עמ’ בלבד (בסוכות היו 264 עמ’, צמח טיפה), לעומת 372 של משפחה (זהה לסוכות. דשדשו במקום).
2.
בעוד העיתונים השונים משקיעים במגזינים לחג, נראה כי החלק החדשותי קצת מוזנח.
לשם השוואה ננסה לאחוז בשנים מתוך גיליונות החדשות – ‘יום ליום’ ו’בקהילה’.
אם לשפוט לפי עיצוב עמוד הכותרות, אז ‘בקהילה’ לוקח ובגדול. הוא מיוחד, שונה מגיליון שגרתי של סתם יום של חול.
אבל דפדוף מעלה יתרון ברור ל’יום ליום’ המציג שלושה ראיונות עומק רציניים, שלא היו מביישים כל מגזין חג מכובד.
הראשון שבהם – ראיון עם רב אלוף במיל’ בני גנץ, “רגע לפני שתקופת הצינון שלו תמה”. על ההצטרפות לפוליטיקה (“שאלה של תזמון וקונסטלציה, אני בשל”, תשובה מתחמקת, אגב), המשבר סביב חוק הגיוס (“חשוב לחרדים להיות חלק מהמדינה”. תודה על עצתו הנדיבה), על פרשת אלאור אזריה (“הרבה גופים עשו עליו סיבוב פוליטי”) ועוד. אגב, לא קצת פומפוזי להעניק לו בכותרת המשנה את “לבנימין אמר” המוקדש מסורתית לנתניהו?
השני – עם שר הבינוי והשיכון יואב גלנט, שמדבר כמעט בכל מקום, ובכל זאת, שיחוק לעיתון ‘נרדף’ כמו ‘יום ליום’ לקבל לגיטימציה משר בממשלה. אגב, גלנט, שיש המדברים בו נכבדות על הצטרפות עתידית לשורות הליכוד, מנצל את הבמה כדי לשבח את ראש הממשלה (“נתניהו הוא נכס למדינת ישראל בעיקר במישור המדיני, הבטחוני והאסטטגי. גם בתחום הכלכלי הוא מביא תועלת רבה מעבר לרגיל בין היתר בעקבות מערכת היחסים שלו עם מנהיגים אחרים ממדינות אחרות וגם בעקבות ניסיונות העשיר”), אך כדי שלא להסתבך עם הפטרון הנוכחי, הוא ממהר להוסיף שבחים גם לכחלון “שר אוצר מצוין בעל ראייה כלכלית וחברתית מהשורה הראשונה שמינף את הכלכלה המשתפרת”.
השלישי – עם יו”ר הקואליציה דודי אמסלם (לא קצת מוגזם, “מזמור לדוד?” גם הוא מרואיין סידרתי , ובכל זאת) המספר אפילו על “ארוחת הערב של נתניהו” ומוכן, למען קוראי ‘יום ליום’, להתנצל על שהשתמש “במיקרופון של צומת בשבת”.
שאפו ליוחאי דנינו על שלושתם. המון עבודה. ועבודה טובה.
בדקתי מול המערכת, הכתבות בגיליון החדשות (לא מתחייבים לגבי כל השאר) לא יחצניות, לא קנויות, אפילו מוסף הטיולים המשובח (רעיון מעולה) שהופץ כפי די אף גם בקבוצות הווטסאפ, ואשר הופיע במהופך מדפי העיתון עצמו, לא נרכש על ידי אי-מי. שאפו.
3.
ומה עשו ב’בקהילה’?
ראיון עם סגן שר הבריאות (“האיש וסערות השנה שחלפה”) יעקב ליצמן, תחת הכותרת “ליצמן בלי פילטרים”. את הראיון ערך יצחק פלדמן.
די לקרוא את התיאורים המיוחדים רק לו: “המזגן עשה את שלו, והקיץ הלוהט נפח את נשמתו על דלתות המכונית. על פי המדדים הרשמיים, היה לנו קר. ובכל זאת, האווירה הייתה חמימה. יפה כוחם של מזגנים ללחום את מלחמת הטמפרטורה הפיזית, אך אין ביכולתם לצנן את המתחולל בלבבות. העליות לירושלים חלפו במהירות, אולי היה זה הנהג בעל האדרנלין המוגזם, או שמא העונג האישי מהשיחה המרתקת. באחד הסיבובים הרכב נטה שמאלה בחדות מאיימת. כשהתיישר על קו הדרך, יכולתי לראות את פניו של ליצמן. הן היו טובות, ונראה כאילו כל הצער שבעולם נפל עליהן באחת”.
או: “כבר מהרגע הראשון שנכנסנו לרכב הסתכלתי ישר לתוך עיניו ובאופן מפתיע, הוא לא השפיל מבט. ישבנו יחד במושב האחורי אולי עשרים סנטימטר הפרידו בינינו. האיש שביום יום מחצין קשיחות של לוחם קרבי מיחידה מובחרת נראה עכשיו כמו ילד טוב על ספת הפסיכולוג”.
והראיון עצמו? טוב לא היו ממש הפתעות. כן שר לא שר, לא הגזימו עם חוק המרכולים, לא פעלו באגרסיביות, ובעיקר, שימו לב לשורת המחץ בתגובה לשאלה – “היו אדמו”רים במועצת שסברו שאתה לא צריך להתפטר”. הנה התשובה הליצמנית: “עזוב, זה לא שייך לעיתון…”
אוח, אוח. כבר אמרנו?
וצר לי על כך שכל שאר הכתבות מריחות לי יח”צנות. שריפה בבית משפחה, פלוס טלפון של ‘הקרן להצלת המשפחות והישיבה’; מנהל חנות כובעים שלא נזכיר את שמו כדי שלא להגביר את להבת היח”צ; מועמד לראשות עיר בצפון שזכה לכותרת פומפוזית של “ראש העיר הבא?” (רמז: לא) פלוס לא פחות מ-19 תמונות שלו; עוד ראש עיר נחמד, שכבר דיבר בכל במה אפשרית (לפחות רק שתי תמונות); כפולת עמודים ממוסגרים בירוק כמו עמודי פרסום (וטוב שכך) לעיר חרדית נוספת; עוד כפולת עמודים ממוסגרת צהוב כעמודי פרסום; ועוד כפולת עמודים ממוסגרים, ירוק בהיר יותר, לעוד עיר חרדית; ישוב חרדי נוסף זכה בעמוד ממוסגר אחד בלבד, כתום, אם שאלתם; עיר אדומה זכתה במסגרת פרסומית כחולה; קרקע חקלאית שהופשרה בעוד עמוד פרסומי (שכחתם למסגר); מנהל בנק שזכה בכפולת עמודים (ממוסגרים, בירוק); פרויקט בני-ברקי שקיבל עמוד ממוסגר בכחול; ותוכנית לימודים הייטקיסטית בעמוד ממוסגר כחול (נגמרו הצבעים במערכת?).
נס שלסיום קיבלנו טורים של יהודה פולק ושל צבי יעקובזון.
4.
אלפי, אלפי עמודים. זה שוחק, זה מקהה את הרגשות.
ובכל זאת, היה סיפור אחד שהצליח לרגש אותי עד כדי דמעה סוררת. הוא התחבא בטורו של חיים ולדר ביתד נאמן.
אתרכז רק בסיפור, לא בטור כולו.
“בתקופת ארוסי (לפני כ-29 שנה) התפרסם סיפור מרגש של זוג מאורס אחר, שנגע מאד לליבם של רבים. זמן קצר לאחר האירוסין התגלתה בגופו של החתן המחלה הנוראה. היו מספיק אנשים שיעצו לכלה שתעזוב שידוך, כי עדיין לא נישאה ואין שום עניין שתיכנס לטלטלה נוראה, שאינה יודעת איך ומתי תסתיים.
ברם, הכלה לא הייתה מוכנה אפילו לשמוע. ‘הוא הזיווג שלי וגורלו הוא גורלי ואני אמתין עד שיירפא, אי”ה’, אמרה.
החתונה נדחתה ונדחתה… השם שלו הוא הרב משה יודלוב… ברוך ה’ הוא הבריא לחלוטין, ואז נעלם מתודעתי לכמה שנים. עד שחזר. הוא חזר כשם שעלה שוב ושוב, של אברך שמצליח להנחיל את לימוד הגמרא לתלמידים.. לפני שבועיים נתקלתי בספר חדש של הרב יודלוב. שם הספר: ‘שותף לדף’.. הרמתי טלפון וביקשתי ממנו שתי בקשות.
“האחת: לכתוב על הספר שלו בטור שלי.. הבקשה השנייה – להתיר לי לכתוב את הסיפור האישי שלו בקצרה. הוא הסכים לשתי הבקשות.
הנה סיפור על אשה שהתעקשה בכל ליבה ומאודה שלא לוותר על ארוסה למרות כל הלחצים.. וכל המפעל הגדול של בעלה..ייזקף ללא ספק לזכותה.
הדברים רשומים בהקדמה שכתב המחבר: ‘תודתי הנרגשת לנוות ביתי, מנשים באוהל תבורך, מרת חנה תחי’ אשר היא שותפה לא רק לדף אלא לדפים רבים של עשייה תורנית. בלעדי הקרבתה ונאמנותה הבלתי נתפסת ספר זה לא היה רואה אור, ואף לא שאר הפעילויות בשדה החינוך וההוראה. שלי ושלכם – שלה היא”.
לבכות.
5.
בסוכות שיבחתי את המוסף הקולינארי של ‘יום ליום’, שכותרתו הייתה “אין שמחה אלא בבשר ויין”. 12 מתכונים מיוחדים הובאו בו. הפעם, לכבוד הפסח, הגיש העיתון אוסף מתכונים שהמשותף להם הייתה ההכנה הפשוטה, לטעמי לפחות.
לא מתכוני גורמה עם עיצוב תמהוני, שקשה לחקותו בהכנה ביתית, כי אם אוסף רשימות פשוט ומעשי. שווה לצלם גם לכל השנה. את העותק המקורי לשמור לפסח הבא.
אז נכון שלא ממש הבנתי את פשרה של ההוראה: “מומלץ לצרוב את הדג ממש לפני ההגשה, כך שאם תלמדי את בני המשפחה הבוגרים כיצד צורבים את הדג הם יוכלו להכין לעצמם ואת לא תצטרכי לבלות את כל החג במטבח (למען השם, צריבה מהי? כמה זמן? באיזה חום?), מצד שני, שאר המתכונים מפורטים בצורה מעולה.
קחו רק דוגמה לאחד מהם, פשוט, קל להכנה, מעשי, וטוב שיהיה אצל כל משפחה ברשימות המתכונים לשליפה בעת הצורך והרעב הפסחי: השחימי רצועות בצל, הוסיפי חזה עוף חתוך לקוביות וטגני במשך 2-3 דקות (אם תבשלי יותר מידי השווארמה תהיה קשה), הוסיפי מעט תבלין חוואיג’ או קארי והגישי חם.
נכון שזה פשוט? גם אם אינכם משתמשים בתבלינים הנ”ל ותמירו באחר (או בלי תיבלון כלל) עדיין מדובר בשיחוק קל להכנה.
למה אני מתלהבת במיוחד מ’ניחוחות’ שכזה? כי יש עיתונים, המצטרפים חוברות מתכונים ובהם עיצובים מסורבלים עד להחריד, משהו ש’יוצא טוב רק בתמונה בעיתון’. כותבות מתכונים, זכורנה, רוב עקרות הבית (והגברים המסייעים, אם מסייעים) לא כל כך מתוחכמים במטבח.
שאפו לפנינה לוי, עורכת המגזין.
6.
קשה ביותר הייתה ההכרעה בין מוספי הסיפורים, להם מקדישים במערכות העיתונים תשומת לב, כך עושה רושם, ומשקיעים באופן יוצא דופן.
שלושה מהמוספים נראו לי ייחודיים, מקוריים ומושקעים במיוחד.
נתחיל במדורג לטעמי במקום השלישי (6 סיפורים בלבד, 48 עמודים בפורמט בינוני) – מוסף הסיפורים של ‘בקהילה’ תחת הכותרת ‘המשורר בין ההרים’.
במוסף “אסופת סיפורים מקורית לאורו של אמן הסיפורת החרדית רבי דוד זריצקי”, ש’בקהילה’ איתר שהקיץ חלים “ארבעים שנה לפטירתו”.
זריצקי היה “סופרה הראשון ואולי גם היחיד של היהדות החרדית בארץ, בדור שלאחר השואה”, כותב העורך, מרדכי וינשטוק בהקדמתו. “כולם קראו אז את ‘זריצקי’, והוא העשיר את קוראיו בספרות עשירה מרתקת וצבעונית הנובעת מתוך עולם פנימי עשיר ומלא עומק”. מה שנכון, נכון.
אז חוברת הסיפורים הוקדשה לזכרו. “לא הילכנו בגדולות ולא תבענו מסופרינו הנכבדים להיכנס בנעליו של זריצקי, ורק זאת ביקשנו מכל אחד מהם, לבחור את אחד משמות ספריו הנודעים של זריצקי ולכתוב את הסיפור ברוחו”.
הרב יעקב ב’ פרידמן הקדים עם כתבת פרופיל לסופר.
הנה קטע מרגש: “בערוב ימיו פרסם מאמר חריף אודות מצוקת הדיור החרדי. המאמר זעזע את מצפון היהדות החרדית והחריפות שבו המיטה עליו גל של רדיפות. היו שמצאו לנכון למרר את שארית ימיו, ולהשפיל אותו. אלא שבשום השפלה לא היה מספיק עומק עד כדי לגעת נגיעה של ממש בעולמו.
“מכתבי נאצה שהציפו את מעונו בימים ההם מצאו אותו נינוח, מבוצר בדעותיו ורגשותיו, אפוף שתיקה משוריינת”.
לא הכרתי את הסאגה, היא בהחלט נוגעת ללב.
7.
במקום השני הייתי ממקמת את מוסף הסיפורים המתוחכם של ‘משפחה’ (15 סיפורים, 116 עמודים, פורמט קטן), תחת הכותרת ‘אל גינת אגוז’. סיפורים על אגוזים קשים לפיצוח – זהו הנושא שנבחר “בהשראת אגוזי הפסח”.
הביצוע, מקורי.
“בשער המוסף פגשתם בתמונה אלגנטית של אגוז ומפצח. נראה כי הם צולמו בסטודיו, והתכוננו לכך היטב.. .בעמוד זה תפגשו בתמונה אחרת, קצת שונה – אגוז הנתון בזרועות מפצח מסוג אחר, מפצח הדומה קצת לכליבה. כליבה? הרי תפקידה בכלל להדק משטחים, לא לפצח אגוזים! אך דווקא בשל כך התמונה הזו שבתה את ליבי. איכשהו אני מרגישה שזו הדרך הנכונה לפצח אגוזים שמוכרחים לפצח, במיוחד אגוזים קשים לפיצוח. כי אגוזים קשים לפיצוח לא מפצחים במפצח רגיל, זבנג וגמרנו, אלא לוקחים ואוחזים בזרועות חסונות, אוהבות, ונותנים עוד סיבוב, עוד חיבוק, טיפ-טיפה לחץ חיובי ומיד להרפות, להמתין בסבלנות ואז לנסות שוב, באהבה, בהקשבה, בתשומת לב”…דברי העורכת, אתי ניסנבוים.
אז אחרי כל סיפור מופיעות כמה מילים על “מה שקרה מאחורי הקליפה”, ולאחריהן מחכה עוד משפט או שניים – “משפט שנגע בי בעומק, כל כך עמוק שהייתי מוכרחה להדגיש אותו”. אתם הקוראים מוזמנים לסמן את משפטי העומק שתפסו את לבכם. “משפט כזה, בשבילכם, הוא לוז הסיפור”.
אז אני לא באמת יודעת כמה אנשים קראו את המוסף והבינו את הרעיון הקשה לפיצוח ולהבנה, כמו אגוז, או כמו מתכון קשה להכנה. אבל בואו נודה, שהרעיון, פגז.
9.
אבל את המקום הראשון לוקח מוסף הסיפורים של ‘יתד נאמן’ (12 סיפורים, 100 עמודים, פורמט קטן).
שימו לב לכותרת המעניינת: “וכאן הסיפור שואל”.
הנה גם הסבר של העורכת, רוחמה פז: “זה היה מבצע סודי מהסיווג החשאי הגבוה ביותר, והוא נחשף רק לאחר ששורת סופרי העילית יצאה למסלול ההרפתקאות הדו-שנתי. מותניהם חגורים, שקיהם בידיהם, כך הם החלו במסע שאת סופו לעולם לא ידעו עד שתנוח על המקלדת האצבע המסיימת את סיפור המופת. הפעם היו שקיהם עמוסים מתמיד, גדושים במשא סימני שאלה במטרה, כמשאלת המערכת,, לפזר את חידתם בכל צומת עניין חשוב. הרבה יותר מ-30 יום קודם החג שאלו ודרשו הסופרים בעלילת הסיפור, כתבו ומחקו, סתרו ובנו, ליטשו וריטשו עד שהוקם ארמון הסיפור המהודר שראויים קוראי המוסף אניני הטועם לבוא בשעריו”.
“ולא ידעו סופרי המילים ורושמי העלילות כי בחשאי נשרכים אחריהם דמויותיהם של חידונאי ואומן הציור. במזימה אחת ליוו השניים את מסעות גיבורי הסיפורים ומשכו אותם עמם למסלול משותף מאויר, רב בו הנסתר על הנגלה”.
טוב, בואו נודה על האמת, לא כל הקוראים יבינו את ההתפלספות, אז נסביר במילים פשוטות: 12 סיפורים (וכלשון העורכת, “13 יצירות המופת המרתקות”, אולי טעות בספירה…ברוח ‘אחד מי יודע’), מפת ציור אחת, את המוסף פותר איור, חידה שבה מופיעים גיבורי הסיפורים. הפתרונות לשאלותיו נמצאים בסיפורים, באיור ובידע”.
בין הפותרים יוגרלו פרסים, כמובן.
חמוד. מעניין לגלות כמה מהקוראים הבינו את הפלונטר. בהחלט מקורי ביותר.
10.
כאן המקום להחמיא למוסף ‘העולם החרדי’ שצורף בחג ל’בקהילה’, שעשה עבודה יפה בהחלט עם ‘אלבום מיוחד’ לציון ’70 שנה של יחסי דת ומדינה’.
אין לי מושג למה כותרת המגזין כוללת בגדול את המילה ‘כאן’ (המשוייכת אוטומטית לתאגיד השידור הציבורי), אבל הרעיון בהחלט יפה. גם הביצוע. לצד כל תמונה – כמה מילים על מה שעומד מאחוריה.
כמי שמכירה לא מעט אנשים שהתרעמו על הפסקת הופעת גיליון התמונות מידי שבוע למי שאינו מנוי העיתון, זו ההזדמנות לשבח את הופעתו. המשובחת, צריך לומר.
ושאפו לעורכיו, יצחק הורוויץ ואהרן קליגר (התגעגענו לביצועיך!).
11.
איך, למען השם, בוחרים את הכתבה הטובה ביותר מתוך שלל הסיפורים המעולים אותם מצאתי בעיתוני החג השונים – ועזבו אתכם מכתבות פרסומיות, כולל אלו המתחזות לכתבות מערכת.
הנה כמה מהם:
• “זו הייתה מחלוקת הלכתית שהסעירה את ירושלים והגיעה לשיא בבחירות לרבנות הרשית לישראל בתשל”ג. מן הצד האחד ניצב העילוי הצעיר מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ”ל ומולו קבוצת רבנים מהעדה העיראקית בראשות הראשון לציון הגאון רבי יצחק ניסים זצ”ל. אחרי עשרות שנות מתיחות מתארח בנו של הגר”י ניסים, שר האוצר לשעבר משה ניסים, בלשכת הראשון לצליון לשיחה עתירת גילויים עם הרב הראשי הספרדי, הגאון הגדול רבי יצחק יוסף על מורשתם הענפה לדורות, על ההערכה הגדולה בין שני האבות הענקיים שמעולם לא פסקה, על העיוותים ההיסטוריים שליוו את חילופי המשמרות בכס הרבנות, האשמות שווא, המקורבים שהעמיקו את הקרע והריחוק שנגזר על השניים עד לרגע הפרידה בבית החיים”.
כתבתם של יוסי אליטוב ושלומי גיל, בהחלט יוזמה מעניינת.
• פרויקט הנושא ‘מספרים על עצמם’, בו כותבי משפחה מספרים על עצמם. “הרב משה גרילק החליט אחרי עשרות שנות קירוב רחוקים לקרב דווקא את הקרובים, יוסי אליטוב הפך את ה’אור חיים’ הקדוש והספרים שלו למפעל חיים, אליעזר שולמן יעזוב הכל ברגע וירוץ להציל חיים, אריה ארליך הוא ה’בעל-מוסף’ בבית הכנסת של גדולי מאה שערים, שמעון ברייטקופף פותח את הבית והלב לעשרות אורחים מדי שבת, דוד דמן מחלץ אנשים ממשברים כלכליים ללא תמורה, מנחם פינס נודד בין מושבים, מוסר שיעורים לחילונים וקובע חברותות עם אליטיסטים רחוקים, ישראל גרובייס אוהב ספרים בלי גבול וחוקר את ההיסטוריה היהודית של פעם, ובשביל שלומי גיל שבת בלי טיש חסידי ושעות של התעלות היא לא אותה שבת”.
בהחלט יוזמה מעניינת, בלתי שגרתית, והעיקר – לא פרסומית.
• סיפור מרתק במיוחד מצאתי גם באחד ממוספי ‘בקהילה’.
תחת הכותרת ‘שלושה חסידים במסע גאולה בינלאומי’ (טוב, יכולתם להתאמץ קצת יותר בשביל כותרת מבריקה יותר) מגוללים אהרן קליגר ושלמה רוזנברג איך “אחרי שבעים שנות קומוניזם” בהן “הוחזק ציונו של הרה”ק רבי נחמן מברסלב זי”ע בבעלות נוכרית”, הגיעו שלושה חסידים, “חדורי מוטיבציה אך נעדרי אמצעים ונטולי כל ניסיון דיפלומטי או קשרים פוליטיים”, נאמנים לעקרון “אין ייאוש” והצליחו לחלץ את הקבר מידי ‘כובשיו’.
איך נולד הסיפור? דרך “האיש מהמעלית”.
“במגדל היוקרה ברחוב זנגוויל בירושלים מתקיים מידי שבוע שיעורו של המשפיע הברסלבאי הנודע הרב דוד גבירצמן.. לפני כמה חודשים נכנס הרב.. למעלית המגדל ופגש יהודי בעל מבטא רוסי כבד שכיפה גדולה מעטרת את ראשו”. התברר, שגם הוא נותן שיעור בתורת “רבי נחמן מברסלב”.
“‘מאומן’, חייך היהודי חיוך רחב. ‘אני מכיר אותו. עזרתי בשחרו הקבר שלו.. .תקפוץ אלי אחרי השיעור יש לי הרבה מה להראות לך'”.
התוצאה, בגיליון החג.
• עוד סיפור מרתק, באותו מגזין של ‘בקהילה’, והפעם עם יצחק הורוויץ המספר על “שני חברים אבודים בג’ונגל”.
“יוסי הישראלי וקווין האמריקני יצאו לדרך ללב נהר האמזונס האדיר ואל יער העד המסוכן של בוליביה בהדרכתו של מי שלא ידעו שהוא טרוריסט. השניים איבדו את דרכם, לאחר שכמעט טבעו במי הנהר הזועמים. יוסי הלך לאיבוד בגו’ונגל הגדול, וקווין הקריב את חייו כדי להציל אותו”.
בסוף, הם מצאו ספר תהילים עתיק, אבל צריך לקרוא את כל הסיפור, כמו גם להתרשם מהעיצוב הג’ונגלאי…
• סיפור טוב מצאתי במגזין ‘כפר חב”ד’, מאת מנחם ברונפמן.
זהו סיפורו של “אחד מבכירי מערכת המשפט הישראלית”, מי ששופטי העליון גמרו עליו את ההלל, “הקים את פרקליטות מחוז הצפון, עמד בראשה והצעיד אותה לעבר הישגים משפטיים גדולים”, המגולל את קשריו עם חב”ד, מספר על “הזכייה שלו במשפט הקרקעות הגדול ביותר בתולדות המדינה”, “המעורבות המפתיעה של הרבי במשפט הרצח שהסעיר את המדינה” ועוד.
ברונפמן מספר כי “לאורך יותר ממחצית השנה ביקשתי לתאם עם ר’ מרדכי את הראיון הזה. לכל אורך הדרך ר’ מרדכי נרתע והסתייג מאד. שעשעה אותו וגם התמיהה המחשבה כי הוא ירואיין לעיתון של חסידי חב”ד. ‘מה מעניין בי? איזו תרומה אני יכול להעניק לחסידים ולרבנים?’ הוא שב ושאל. כמה פעמים התרצה, וכמה פעמים דחה, ולבסוף ברוך ה’ ניאות סופית”.
הנה מה שאמר עליו השופט שמעון אגרנט: “דוקטור למברג עשה התמחות של שנה אחת לקראת קבלת ההסמכה לעריכת דין במחיצתי בבית המשפט העליון. בזמן הזה הייתה לי שעת כושר לתהות על קנקנו והבחנתי בו בסגולות ובכישורים הבאים: כושר משפטי אנליטי מובהק, חריצות רבה במחקר, יושר אינטלקטואלי במעלה הראשונה”.
הנה מה כתב עליו שופט בית המשפט העליון תיאודור אור: “את ד”ר מרדכי למברג אני מכיר מתקופת עבודתי כשופט בבית המשפט המחוזי…מהופעותיו הרבות בפני בית המשפט, כולל בתיקים סבוכים מבחינה עובדתית ומשפטית. יכולתי לעמוד על ידיעתו המעמיקה ורוחב אופקיו בשדה המשפטי הפלילי. כן בלט ד”ר למברג בכושרו האנליטי וביושרו האינטלקטואלי”.
וכך כתב עליו שופט בית המשפט העליון יעקב טרקל: “לפני כחמש עשרה שנים…מהר מאד עמדתי על כך שהוא…מאלה המכוונים לבם רק לקודש הקודשים של האמת הצרופה. אדם שיכולתו המחקרית, כשרון הניתוח המעולה שלו, אשיותו רבת הגוונים ומידותיו התרומיות – עשו אותו משרת מצוין, נאמן וקנאי של האידיאלים הנעלים של אמת, של צדק ושל משפט”.
אז בגיל 40, כשהוא בכיר בפרקליטות, “עשה ר’ מרדכי את דרכו לחיי אמונה”. הוא גר בילדותו בצפון תל אביב, למד בבתי ספר “מעולים מבחינה לימודית ומקצועית”, תוך שהוא מתאמץ להביא “ציונים טובים הביתה”. אבל ברמה היהודית והערכית “היה חסר המון”. הוא הצטיין בלימודי המשפטים שלו (“אחד משני התלמידים המצטיינים” בעברית).
החזרה בתשובה החלה ברגע אחד, “בעקבות פטירת אמי”, אבל כללה גלגולים שכללו גם קירבה לרבי ולחב”ד. כל מי שנושא המשפט קרוב לליבו, חייב לקרוא את המסמך המרתק. בהחלט לא לחב”דיים בלבד…
אגב, איך נולדה הכתבה הזו? ובכן, “זה היה לפני ארבע עשרה שנים, חודש מנחם אב תשס”ד. הימים ימי החופשה שלפני נסיעתי ל’קבוצה’, ואני זקוק הייתי לשהות בעפולה ליום ולילה לצורך סידורים מסוימים. בנו של ר’ מרדכי, ר’ בועז, למד איתי בישיבה אז וביקשתי ממנו אפשרות להתארח בביתו ללילה אחד. הוא הסכים בשמחה. ובאותו לילה שוחחתי קצת עם ר’ מרדכי… כבר אז אמרתי בליבי שמוכרחים לשבת עם ר’ מרדכי ולהעלות את הדברים על גבי הכתב, ועתה הגיעה השעה”.
תגובות
אין תגובות