במה מחזק אותנו חג ‘שביעי של פסח’?

חגי ישראל הם כמו עמדות אספקה לקראת מסע גדול. כל תחנה כזאת מעניקה לנו ציוד מסוג מסוים, וכאשר אנו עוברים בכל התחנות ומצטיידים בכל הדרוש – ביכולתנו לצאת למסע.

כך כל אחד ואחד מהחגים מצייד אותנו בתכניו הייחודיים, כדי שילוו אותנו לאורך השנה כולה.

ראש השנה מעניק לנו קבלת עול מלכות שמים. יום הכיפורים – את ערך הסליחה וההיטהרות. חג הסוכות ושמחת תורה – אחדות ישראל ושמחה. חג הפסח – רעיון הגאולה והחירות. חג השבועות – מתן התורה.

בכל חג אנו סופגים את תוכנו הייחודי, ונושאים אותו איתנו למשך כל השנה.

ללבות את האש

תוכנו הייחודי של שביעי של פסח הוא הציפייה לגאולה השלמה. משנת החסידות מחלקת את הפסח לשני חלקים – הימים הראשונים של החג קשורים לגאולה ממצרים, ואילו החג האחרון של פסח קשור לגאולה העתידה.

החג הזה נועד אפוא לעורר בליבנו ביתר שאת את האמונה בגאולה ואת התקווה לבואה.

הציפייה לגאולה דורשת עבודה נפשית-רוחנית. לא מפני שאין אנו רוצים בה. מי אינו רוצה שכל צרותינו ובעיותינו ייפתרו, על-ידי גאולה אלוקית, על-טבעית, שתהפוך את העולם כולו לעולם טוב ומופלא; שייבנה המקדש ועם ישראל יחיה בארצו בשלום ובבטחה, ומציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים!

כולנו רוצים את הגאולה, אבל הקושי נובע מהציפייה הממושכת. כשעובר יום ועוד יום, וחולפת שנה ועוד שנה, ועדיין בן-דוד לא בא, הנטייה הטבעית היא להוריד את רמת הציפייה, כדי שלא להתאכזב. וכך צמד המילים ‘כשיבוא משיח’ עלול לקבל משמעות של דבר רחוק ולא-מעשי.

כאן נדרשת עבודה רוחנית, שתלבה את אש הציפייה ולא תניח לה לדעוך. התורה מלמדת אותנו כי יהודי צריך לצפות לגאולה, לצפות בכל לב. כשחלף יום ועדיין לא בא משיח צדקנו – צריך להתאכזב ולהצטער, ואף-על-פי-כן – לצפות לו מחדש ולקוות שמחר יבוא.

דבר זה מסביר מדוע דווקא ה’עיקר’ העוסק באמונת הגאולה נוסח בסגנון של שאלה ותשובה: “ואף-על-פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”. כי לכאורה יש כאן סתירה מובנית: איך אפשר להאמין בדבר שמסב לנו אכזבה ותסכול מדי יום ביומו? ואולם זו האמונה בביאת המשיח – “עם כל זה אחכה לו” – למרות האכזבה, על אף הכאב, עם כל התסכול.

פתרון בלתי-צפוי

החג האחרון של פסח נועד לשמש ‘נקודת הצטיידות’ לאמונה זו ולטיפוח הציפייה לגאולה. ראוי לזכור כי הציפייה לגאולה היא מן הדברים שעליהם נישאל בבואנו לעולם האמת, כמאמר חכמינו, ששואלים כל אדם: “ציפית לישועה?”. לכן נדרש מאיתנו להלהיט את האמונה ולעורר בליבנו את הציפייה.

החג הזה, שבו אנו מציינים את נס קריעת ים סוף, מזכיר לנו שעם כל הכבוד לפתרונות ארציים, הישועה באה לעיתים ממקום בלתי-צפוי כלל, כמו ים שנהפך ליבשה. כך הגאולה תבוא ותפתיע אותנו בעוצמתה. אם כן, נאכל בחג הזה את ‘סעודת משיח’, נתחזק באמונה, ונזכה להיגאל בקרוב ממש.