כביש אחד, שני עמים: שרי רוט בסיור בלב השטח הפלסטיני • צפו

1.

עמדתי שם, על כביש צר דו מסלולי, אל מולי, על ההר, נשקף הכפר, בלב השטח הפלשתיני, שטח B – האסור לכניסת יהודים. לצידי שני ג’יפים צה”ליים, כמה חיילים ועוד חיילת אמיצה אחת.

צריך תעוזה כדי לעמוד ככה על הכביש, חשופה בצריח, ללא כל אמצעי מיגון ממשי עלי. על הכביש נעו באטיות רכבים, עושים את דרכם מהכפר אל העבר השני של כביש 443, תנועה הזורמת כל כולה מתחת לכביש, במערכת מסועפת של מנהרות.

ברמה העקרונית, אילו רצו, היו יכולים להשליך לעברי אבנים, אפילו הרבה יותר מזה. אבל צריך להודות שלא ראיתי בעיניים הנשקפות אלי מבעד לחלונות המכוניות את השנאה היוקדת.

אולי משום שמדובר בכפרים יחסית שקטים, פחות עוינים. זה לא חברון פה. מדובר באזור הסמוך לרמאללה, אבל גם הוא אזור בשליטה פלשתינית. בשוליים מן הסתם קיימת השפעה חמאסית, אנשים שקמים ‘על צד שמאל’ מסוגלים לקחת סכין מטבח ולרצוח, אבל השכיחות בה זה קורה ממש לא גדולה, ואם התרשמתי נכון, רוב האוכלוסייה חפצה לחיות את חייה בשלווה ובשקט, בלי להסתבך עם כוחות הביטחון.

ואולי היו אלו המחברת והעט שאחזתי בידי, שהבהירו להם שמדובר ב-‘PRESS’, ושרצוי לעשות רושם חיובי. החיילים שלצידי היו, מן הסתם, ואני רק מנחשת, נשבעים שהרוגע מושג בזכותם. בזכות ההרתעה.

2.

לפני חג הפסח יצאתי לסגור מעגל, שתחילתו בחודש מאי 2010.

באותם ימים קבע בג”צ כי כביש 443 יפתח, חלקית, לנסיעת כלי רכב פלשתינאים. החשש מהצד היהודי היה גדול, בפרט בקרב מי שנהגו לנסוע קבוע על הכביש, בואכה ירושלימה. גם אני, כתושבת העיר מודיעין עילית, נעתי רבות על הציר וחשתי דאגה לנוכח הידיעה לפיה איאלץ לנסוע בו ב’הרמוניה’ עם ערביי הכפרים בסביבה.

תחילת הסיפור בשנות ה-80, עת הופקעו אדמות מהכפרים הערביים בסביבה כדי לסלול את הכביש. הערבים עתרו לבג”צ נגד ההפקעה, בעוד המשיבים מטעם המדינה טענו כי מטרת ההפקעה היא תכנית דרכים משמעותית, שתשרת גם את התושבים הערביים המתגוררים לאורך תוואי הכביש. הגידול במספר התושבים באזור מחייב השקעה יסודית, טענו.

בג”צ קיבל את הטיעון והורה על המשך העבודות, ובלבד שהם יבוצעו גם למען תושבי הכפרים הערביים, מהם הופקעו השטחים.

האינתיפאדה השניה, והפיגועים בכביש שאירעו במהלכה, הובילו לדילול במספר הנוסעים היהודיים בכביש. בהוראת מערכת הבטחון הפסיקו אוטובוסים לנוע על 443 החל מהשעה 4 אחר הצהריים, הוצבו עמדות תצפית מאוישות, פלוס טנק לאורך הכביש, ובנוסף – נחסמו היציאות לכביש מהכפרים הערביים, כשקוביות בטון ותלוליות עפר מונעות את הגישה.

בשנת 2002 נאסרה כליל הנסיעה על הכביש לפלסטינים.

שוב הוגשה עתירה לבג”צ, כשהטענה הפעם: הפקעתם, הבטחתם שזה גם בשבילנו, אבל בפועל אינכם מאפשרים לנו להשתמש בכביש.

המדינה, מצידה, טענה שהכביש מהווה “יעד מרכזי ואסטרטגי מועדף לפעילות ארגוני הטרור”. אבל ב-29 בדצמבר, בסופה של 2009, קיבל בג”ץ את העתירה, ברוב של שניים נגד אחד, כשהוא מעניק לצבא חמישה חודשים לגיבוש פתרון צבאי להגנה על הנוסעים הישראליים.

בזאת ניתן היתר לפלסטינים לנוע ממחסום מכבים ועד למחסום עופר.

הפאניקה של בעלי הרכבים היהודים הייתה באותם ימים עצומה. רבים נשבעו לעצמם שיהיה אשר יהיה זמן הנסיעה בכביש עוקף לטרון – באותם ימים טרם הוקם כביש 431 הנוח – הם לא יעזו לנסוע על 443.

3.

ביום ו’ באלול תשס”א, ה-25 לאוגוסט 2001, נעה מכונית על כביש מודיעין-ירושלים, זה המפורסם בשמו כביש 443.

בתוך המכונית היו באותה עת חמישה נוסעים. בני הזוג יניב ושרון בן-שלום, שתי בנותיהן, אפרת בת השנה ושמונה חודשים ושחר בת השמונה חודשים, ואחיה של שרון, דורון סווירי, בן ה-20, חייל בחיל האוויר.

הרכב עשה את דרכו לעבר היישוב עופרים בו התגוררה משפחת בן-שלום בבית פרטי, דו-משפחתי. כאשר הגיעו אל תחנת הדלק ‘דור אנרגיה’ הממוקמת על כביש 443 נשמעו יריות.

למרות הבהלה הגדולה בה הייתה שרויה שרון, היא לא איבדה את עשתונותיה, ובהחלטה של רגע מיהרה לשכב על שתי בנותיה. הבנות הללו, כך התברר לאחר מכן לגודל הזוועה, היו היחידות שנותרו בחיים. אמן הצליחה להציל את חייהן. יניב ושרון נרצחו במקום ממטח הכדורים ל המחבלים. דורון נפצע אנושות מקליעים בחזהו ובראשו, הועבר לבית החולים, אך בערבו של יום שני נאלצו הרופאים לקבוע את מותו.

“חולית המחבלים פעלה בשני חלקים”, סיפר ציון סווירי, אביהם של דורון ושרון, ל’בקהילה’. “בשלב הראשון שלחו רכב שעשה סיור מקדים לוודא שאין בשטח כוחות משטרה או צבא, בשלב השני שלחו רכב מלא במחבלים, שהגיע לתחנת הדלק ‘דור אנרגיה’, שם הבחינו ברכב הפולקסווגן פאסאט שבו נסעו הילדים שלי. הם מיהרו לפתוח באש אוטומטית לעבר הרכב, כאשר מספר רב של קליעים פוגע ברכב ובנוסעים”.

בן משפחה ששמע על האסון, הצליח לזהות את המכונית המשפחתית על פי התצלומים אותם ראה ומיהר להודיע לבני המשפחה. מאיה סווירי, הגיסה, שהתראיינה זמן קצר לאחר מכן, תיארה את בני הזוג. “הם תמיד אמרו אנחנו חיים בעופרים, ואלוקים ישמור עלינו. הם חיו שם שלוש שנים בבית יפה, והיו זוג צנוע מקסים טובי לב. הם היו אנשים רגועים, כמו של פעם”. שרון עבדה בקופת חולים, ויניב למד רפואה אלטרנטיבית וגם את מקצוע סופרות הסת”ם.

מיד לאחר האירוע נלקחו שתי הפעוטות, שנותרו ללא אב ואם, אל המחלקה הכירורגית שבתל-השומר, כשהן פצועות באורח קל. כשהובלו אל חדר המיון היו אדומות מרוב בכי. הן התקשו להבין את שעבר עליהן, ולא הפסיקו לבכות, כנראה מגעגוע להורים.

 “בהחלטה משפחתית החלטנו שהטוב ביותר עבורן הוא לגדול אצל הבת הקטנה יותר שלי שהייתה אז נשואה מזה כשנה וללא ילדים”, סיפר האב. “זה היה מעין אימוץ פתוח, ובמהלך השנים סיפרנו לילדות על הפיגוע ועל ההורים שלהן. מאז האימוץ נולדו עוד שלושה ילדים למשפחה. מה שמאד סייע לאימוץ הזה הייתה העובדה שהאחיות גרו בשכנות, כך שהילדים הכירו”.

“למה הם נסעו מהכביש הזה, זו השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו כל הלילה”, סיפרה אהובה, אחותו של יניב, בכלי התקשורת, זמן קצר לאחר הפיגוע. “אמרנו להם כל הזמן לא לנסוע משם. זה כביש מסוכן, כבר היום יש קורבנות, והצבא הפסיק לאבטח את הציר. אני לא יכולה היום להגיד למה הם נסעו, כי לא נשאר את מי לשאול”.

 “מה שקרה בכביש 443 זו חציית קו אדום”, אמר שר הביטחון דאז, בנימין בן אליעזר  ז”ל. “לא ניתן שאזרחי מדינת ישראל ינועו על הכבישים ויהיו מטרות נעות לרוצחים. בשום פנים ואופן. ניאבק בכך”, הבטיח.

במשך שנים קוימה הבטחתו.

עד לבג”צ שהותיר את הנוסעים על הכביש חשופים בצריח.

4.

“אומר לך את האמת: אני חלוק ביני לבין עצמי בנושא”, אמר לי ציון סווירי ערב פתיחת הכביש, בגילוי לב. “מצד אחד, יכול להיות שהבג”צ צודק, ותפקיד הצבא הוא לדאוג לביטחון הנוסעים על הכביש. הצבא צריך לדאוג לכך שבכל כניסה ויציאה לכביש, מכיוון הכפרים הערביים, יבדקו מי עולה והאם הוא יכול לעלות. מצד שני, אני מבין את הפחד הגדול, ומי כמוני, מי שעבר את הפיגוע הכי גדול וקטלני של הכביש הזה, יכול להבין.

“יחד עם זה, אני סבור שהצבא פישל ומפשל. תפקידך לשמור על עם ישראל? אז תעשה את זה. תדאג לזה שרכב שעולה לכביש יהיה כזה שלא מסכן אף אחד. מה שקורה כיום הוא שבעצם אין בעיה לרכב ערבי להיכנס ל-443 דרך העיר העתיקה, למשל. מגיעים לירושלים ומשם חזרה לכביש. הבעיה היא שאם הוא עושה פיגוע, קשה לו לברוח מהמקום. ברגע שהמחסומים מהכפרים יוסרו, לא תהיה להם כל בעיה להגיע, לעשות את הפיגוע, ולברוח. זה בעצם מה שקרה עם הפיגוע שלנו. תוך שניות אחדות הרוצחים היו חזרה בכפר שלהם. כשקשה להם לברוח, הם חושבים שבע פעמים לפני שהם מבצעים פיגוע, ולכן יש שקט יחסי על הכביש בשנים האחרונות.

כביש 443. צילום: Gili Yaari / FLASH90

“מצד שני, אני מבין את הטענה לפיה הפעילו את הכביש הזה בשביל התושבים שבסביבה, ולכן אי אפשר לקחת להם את הנסיעה בו. אלא שאין מה לעשות, הצבא שלנו לא יעשה את מה שהוא צריך לעשות, והכביש יהיה מסוכן מאד. כל מה שאמרתי שאני מבין את הבג”צ, זה בתנאי שהצבא עושה את מה שהוא צריך לעשות. זה במדינה מתוקנת. אבל לצערי הרב המדינה שלנו אינה כזו, והצבא לא ישתלט על מה שקורה שם, לכן אסור לפתוח את הכביש לתנועת פלשתינים”.

“כולם צריכים לדעת: ההחלטה הזו של בג”ץ תביא לעוד משפחות שכולות”, אמרה אישתו פרידה סווירי, מי ששכלה את בתה ואת בנה בפיגוע, מיד לאחר היוודע החלטתו של בג”צ. “כואב לי הלב לחשוב על עוד אמא שתחווה את הכאב הנוראי הזה, כל עולמי הלך, לעולם לא אסמוך עליהם, מצדי שיישארו בהסגר וכך לא יירצחו יהודים. נכון שלא כולם רעים, אבל גם הפלסטינים שעתרו לא תמיד יודעים מי חי בקרבם והעובדות מאוד פשוטות – ברגע ששמו גדר וחסמו את הכביש לא הייתה להם אפשרות לרצוח יהודים, ברגע שתהיה להם אפשרות, הם ירצחו”.

5.

אודליה משה, אחותו של יניב בן-שלום ומי שגידלה את שתי הילדות היתומות, נשמעה נחרצת יותר. “כל הנושא הזה הזוי, כי הרי פיגועים יכולים לקרות בכל מקום. ובכל זאת, אני נגד פתיחת הכביש. הרי אף אחד לא יודע מתי יהיה שם הרצח הבא. ברגע שפותחים להם בחזרה את השבילים מהכפרים ל-443, ‘הלך עלינו’. תוך שניות הם סיימו לרסס את הרכב שבו נסע אחי ולחזור בשקט ובשלווה אל הכורסה שבביתם, ה’ ישמור”.

מיד לאחר הפיגוע החליטו אודליה ובעלה עצמון לאסוף את היתומות אל ביתן ולגדלן כאילו היו בנותיהן. “היינו אז כשנה ומחצה לאחר נישואינו. אל הישוב עופרים הגענו בעקבות אחי, שכבר התגורר שם במשך מספר שנים. לנו עוד לא היו ילדים משל עצמנו, והחלטנו ליטול על עצמנו את המשימה הקדושה. הילדות הכירו אותנו מצוין, כי הרי התגוררנו בשכנות, כך שזה היה טבעי מאד להן לעבור לגור אצלנו. מיד בהתחלה הגדולה, אפרת, התחילה לקרוא לנו ‘אבא’ ו’אמא’, בלי שנאמר לה דבר, על דעת עצמה. התרגשנו מאד, כמובן, וזרמנו עם החלטתה זו. עד היום שתי הבנות מכנות אותנו בכינוי הזה”.

בהאם הילדות יודעות על האסון שאירע להן? – שאלתי אותה.

“בהחלט, הן יודעות, הן גדלות על זה ובתוך זה. בפיגוע נפגעו האנשים שהכי קרובים לנו, והיה חשוב לנו לספר על כך לילדות. למען האמת, לבת הגדולה לא היינו צריכים לספר הרבה, היא חוותה את האירוע בעוצמה רבה, וידעה לספר לנו על מה שקרה. היא סיפרה שהיה ‘בום בום’, יריות, סיפרה שלאמא ‘היה פצע’, כשהיא מתכוונת לדם הרב שזרם מגופה של אמה, שהגנה על הבנות בגופה ממש.

בשטח הפלשתיני. צילום: בועז בן ארי

“אח שלי, יניב, היה בשבילי ממש כמו אח תאום. היה בינינו קשר נפשי עמוק מאד. מספר ימים לאחר יום השנה נולדה לנו ילדתנו שלנו. הקב”ה נתן לי עוד כמה ימים אחרי יום האזכרה, כי אם הייתי יולדת ביום עצמו, היה לי מן הסתם קשה מאד מבחינה נפשית. למעשה, שלושת ילדי נולדו בסמוך ליום האזכרה. אפשר לומר שהטראומה הראשונית עברה לילדות, אבל קשה לדעת מה חבוי בליבן, ואפילו גדול הפסיכולוגים אינו יכול לדעת על כך דבר”.

הן שאלו משהו על פתיחתו העתידית של כביש 443 לפלסטינים?

“הן לא שמעו על עצם הנושא, אבל חברות ספרו להן שכתבו על הפיגוע בעיתונות בימים האחרונים. הן בהחלט עוקבות אחרי כל מילה כתובה בנושא”.

כשאנו מנסים להביע באוזניה את הערכתנו העצומה למה שעשתה עבור הילדות, היא אינה מבינה מה יש כאן להעריך. “זה המעט שיכולנו לעשות עבור היקרים לנו מכל”, אמרה לי.

6.

שבע שנים אחרי, שבתי אל הכביש כדי לבדוק – ‘הכצעקתה?

מג״ד רם של חטיבת החילוץ בפיקוד העורף, סגן אלוף שלומי בן יאיר, קיבל את פני בנקודת המפגש בבית חורון, ליד המחנה הצבאי הממוקם צמוד לבתי הישוב.

הייתי ישירה ויריתי על ההתחלה את שאלת מיליון הדולר: את האמת, מסוכן לנסוע על הכביש הזה?

ה’לא’ החד-משמעי שלו הפתיע אותי.

אפילו בלילה לא מסוכן שם? – תהיתי. אודה על האמת, כתושבת מודיעין עילית אני נעה הרבה על הכביש, די נדיר למצוא אותי על כביש 1. אפילו לביתר עלית אני נעה דרך 443, שמתחבר היום ישירות לכביש המנהרות. ומעולם לא ראיתי אבן הנעה לכיוון רכבי. אבל פה ושם מתפרסמות ידיעות אודות אבן שהושלכה, בעיקר בשעות הלילה. יש הטוענים, כי גורמים אינטרסנטיים עומדים מאחורי הידיעות הללו, אבל קשה לדעת.

“בשביל להסתכן בזריקת אבנים המשליך רוצה תנועה. ובלילה אין מספיק תנועה כדי שיהיה כדאי להם ליטול ריזיקה, כך שאם כבר – אזי השלכות אבנים נעשות לאור יום. ולא באמצע הלילה, כשרכב חולף על הכביש משהו כמו אחת לדקה”, הוא פותח ואומר.

“ובכלל, כמות האמצעים הטכנולוגיים הפזורים על הציר כל כך גדולה, שלא קל לתושבי הכפרים להגיע אליו, גם לא פשוט להם למצוא מיקום להשלכת אבנים, ובכל מקרה צה”ל צופה בהם כל העת. אז אני לא אומר שבכל מטר אני שם עמדת תצפית, אבל הסיכון שלהם להיתפס עצום. תצפיתנים שלנו ממוקמים לכל האורך”.

צילום: בועז בן ארי

בבית חורון ממוקם מחנה מג”ב; ליד מכבים מוצב מחסום ולצידו מחנה ענק; יש עוד מוצב לאורך הכביש ויש את מחנה עופר. ובכל מחנה כזה מוצבות עמדות תצפית שחולשות על כל השטח. בן יאיר יושב בעופר, ומשם הוא מפקד על הגזרה. “אנחנו רואים גם בלילה, להם, אין אפשרות לראיית לילה, וזה עושה את ההבדל”.

• אתה מדבר הרבה על זריקת אבנים. נשק חם אין בכפרים הסובבים את 443?

“לא, מאיפה יהיה להם. בנגב, למשל, יש מקומות שבהם יש נשק, כי יש שם המון הברחות סמים ומדובר בהרבה כסף. פה, למה שמישהו יממן להם נשק? לא איראן ולא אף מדינה ערבית תזרים לכאן כלי נשק, כך שאנחנו מדברים על ילדים בני 16, 13, אפילו 11 או 9, שמשחקים בזריקת אבנים. וכשאתה מגיע למשפחה ומתלונן מול ההורים, הילדים האלו פוחדים. גם אם יש בעלי אינטרסים שישלחו ילדים לזרוק אבנים, זה לא יהיה את ‘הבן שלי'”.

• ובילדים אתה חייב לנהוג באופן שונה מאשר במבוגרים. אתה לא יכול לירות בילדים.

“זה נכון. מצד שני, אנחנו מתייחסים למיידי האבנים באופן חמור מאד. אבן יכולה להרוג! לדוגמה, אני תמיד מזכיר את המקרה של אדל ביטון, הבאתי את האמא לפני כחודש להרצאה, היא סיפרה את הסיפור על הבת שלה שנהרגה מאבן, וזה עוזר לי כדי להבהיר לחיילים שלי שלאבן צריך להתייחס לא כמשחק ילדים. כשאמא מדברת עם החיילים זה משפיע מאוד. כי כשאתה חייל בן 18, אתה לא תמיד מבין כמה זה חמור. מצד שני, קשה מאד להגן על ציר ארוך, זה חיכוך כל הזמן עם האוכלוסייה המקומית”.

אנחנו נעים על כביש צר ומפותל העושה את דרכו מתחת לכביש 443, כמעט במקביל לו, וחולף על פני כפרים קטנים. המון בתים בסגנון בנייה ערבי, פה ושם מכונית חולפת, ואני תוהה עד כמה בן יאיר מכיר פה כל בית. בתחושה שלי, הוא מכיר אפילו כל אבן.

“הצבא מכיר הכול, גם אני באופן אישי מכיר. לא בשלוף ולא בעל פה, אבל הכול רשום אצלנו ידוע ומוכר. כל לילה אנחנו ‘מבקרים’ בכפרים, מבצעים מעצרים, לעיתים מדובר בגונבי מחשבים ולעיתים בדברים חמורים יותר. אתמול, למשל, עצרתי מישהו שגר בשועפט אבל שוהה פה באחד מהכפרים בסביבה. זה היה מעצר על רקע פלילי. אבל יש גם מעצרים של זורקי אבנים. אנחנו מצלמים אותם, ואז נכנסים בלילה לעצור אותם”.

• אני מנסה להבין. חייל רואה ילד זורק אבן, מה בעצם הוא עושה?

“טוב, הוא לא יירה על ילד. בעצם אני כמג”ד משמש כמבוגר האחראי, מתחתיי נמצא המ”פ, ואני בעצם צריך לתת הוראות ברורות לחיילים שלי. אז אם מישהו מתקדם עם אבן גדולה ברור שזה משהו שיכול להרוג וההוראה היא לירות מיידית”.

צילום: בועז בן ארי

• תגיד את האמת. אפקט אלאור עזריה לא משפיע על החיילים שלך? הם לא חושבים פעמיים לפני שהם לוחצים על ההדק?

“לא! ממש לא! חייל שחש שהוא בסכנת חיים, או חש שנוסעי רכב הנע על הכביש נתונים בסכנת חיים, יכול לירות ואף אחד לא יגיד לו מילה על זה. כמובן שצריך לוודא תחילה שמדובר בסכנת חיים, אם אפשר לירות באוויר או ברגל ולנטרל את המפגע זה עדיף. יש נוהל ברור למעצר חשודים, מה לעשות ואיך, איזו תגובה לכל מקרה. ואם אתה יוצר הרתעה, אם הם מבינים שכל ניסיון פיגוע מביא פגיעה בהם, הם מפחדים וחושבים פעמיים”.

• כל כמה זמן יש יידוי אבנים? – אני שואלת.

הוא מתלבט ובסוף משיב לי: “נגיד אחת לחודש. קצת קשה לענות על זה כי אולי מישהו נהג עם סדק ברכב, שמע רעד והוא מגיע אלינו ומתלבט אם הסדק חדש או כבר היה. לא כל מקרה שמדווח אצלנו הוא באמת יידוי אבנים”.

• אם נשווה את 443 לכביש עוקף חוסאן ליד ביתר עילית, איפה יש יותר אירועים ביטחוניים?

“ברור ש-443 מוגן יותר. זה כביש לאומי, את משווה את זה עם עוקף חוסאן, שהוא כביש קטן יותר, יחסית? מטבע הדברים הצבא משקיע יותר בכביש הגישה לירושלים, 443. אני מניח שאם תהיה זריקת אבנים על נתיבי אילון, גם ראש הממשלה יגיע מיד ויחקרו וכל השאר. את מבינה איך ירגישו אנשים אם יחושו לא בטוחים על הציר הזה? אם ירגישו שלקחו מהם את העורק התחבורתי הזה?”

7.

אנחנו ממשיכים לנוע על הציר, יכולים להבחין בחלונות הבתים, אפילו בכביסה המתנופפת ברוח. מילת המפתח הנשמעת בג’יפ שוב ושוב היא “מרקם חיים”.

מתברר, שהצבא עושה הכול כדי לאפשר פה מרקם חיים. למרות המחסומים הרבים, הפטרולים, התצפיות, יש מאמץ עליון לאפשר לתושבים חיים רגילים. לאפשר להם לנוע בחופשיות בין הכפרים השונים, ברשת כבישים מפותלת העוברת מתחת לכביש 443. הכבישים לא משהו, הם צרים, הם דו סיטריים, ויש פה המון תאונות.

“רק ביום שישי תדרכתי חיילים במחנה ליד מכבים ומאחורינו אירעה תאונת דרכים. חיכוך בין שתי מכוניות. זה מטורף פה. אנחנו למעשה בשטח C, כך שהמשטרה הפלשתינית מפטרלת פה הרבה כדי לאכוף את חוקי התנועה. אבל גם אנחנו פה, כמעט כל לילה”.

אנחנו קצת אחרי הכפר חירבת אל-מיסבאח, או כפי שקורא לו המג”ד, מיסבאחה.

תושבים שבים הביתה. צילום: בועז בן ארי

“זה כפר שבהחלט יודע לזרוק אבנים”, הוא אומר לי. “הם יורדים מההר, עולים על הגבעה ואופס הם ב-443. אלא שהנה כאן, כמחצית הקילומטר מאיתנו, יש תצפית מאוישת חיילים, כך שהביצוע לא פשוט. ועדיין, יתכן שיפתיעו. אנחנו הרי לא יכולים להציב שמירה על כל סנטימטר, כל השבוע 24 שעות ביממה. אנחנו מנתחים מהן השעות היותר קריטיות, מהם המקומות הרגישים, הצירים המרכזיים. יש מקומות שמעולם לא יידו משם אבנים, אין גישה. יש מקומות נגישים יותר”.

• שעות סיום הלימודים נחשבות לשעות ‘רגישות’?

“בהחלט כן”.

אנחנו יורדים מהג’יפים, עומדים לצד הכביש. בן יאיר מורה לי להתרחק מהכביש עצמו, תמיד קיים החשש לפיגוע דריסה. זה הכי קל להם. הם סוטים קצת מהתוואי – ופיגוע.

מכוניות חולפות על פנינו, פרצופים מציצים מהחלונות בחשדנות. החיילים שלצידי הם הרי מבחינתם ‘הכובש’, וזה בהחלט רגיש. מצד שני, נעשה כל מאמץ מצד החיילים לאפשר את מרקם החיים התקין.

“אם אני מעביר מישהי במחסום, אני מכבד אותה. לא רק כי מדובר בכבוד כל אדם, אלא כי אני מבין שרוב האוכלוסייה רוצה שקט וחשוב לי לאפשר לה מרקם חיים. צריך להבין שלילדים בכפרים אין חוגים, אנחנו ה’חוגים’ שלהם, המשחקים שלהם. אז יום שאין בו לימודים, הוא יום רגיש יותר. ימי שישי רגישים, מוצאי שבתות רגישים, סוף יום לימודים רגיש.

“לפעמים הם פוגעים ברכבים פלשתינאים, זה קרה פה לא פעם. הם לא ממש יודעים לאן הם קולעים את האבן. הכפרים מסביב ל-443 מייצרים טרור עממי. אבנים, מקסימום בקבוקי תבערה, זה לא חברון פה. זה בעיקר ילדים”.

לא תאמינו, אבל היו כמה שנופפו בידיהם לעברנו לשלום. אני לא יודעת אם ברכת השלום הופנתה לחיילים, או אולי מראה של אשה רכונה על מחברת ועט בידה היא שהבהירה להם שמדובר בתקשורת ושצריך ‘לעשות רושם חיובי’. אבל עובדה.

מצד שני, החיילים מזהירים אותי כל הזמן שלא להיות שאננה.

“לא מזמן דרסו קצין. זה לא חייב להיות מחבל. זה יכול להיות כפרי שקם בבוקר ורב עם אשתו, יצא מודלק מהבית, ואופס עושה פיגוע. לפיגועים מהסוג הזה גם הרתעה לא ממש תעזור. אז מצד אחד מדובר בכפר שלא מצריך גדר סביבו, ותהיי בטוחה שאם הכפר היה מאובחן ככזה שמצריך גדר היא הייתה מוקמת. מצד שני, צריך להיזהר”.

שומרים על מרקם חיים. צילום: Dudi Vaaknin/ Flash 90

• אתה חושב שמושגת הרתעה? שהצבא מטפל במפגעים ביד קשה?

“בהחלט. יצא מפגע מבית, התושבים והשכנים רואים בהמשך את הבית המפורק, את האשה הבוכה, את הילדים חסרי הגג, זה משפיע. החכמה היא להגיע תוך שנייה לבית המחבל ולפעול”.

• אין חשש מבג”צ שלא יאפשר הריסת בתים?

“לא, אין לי פה באזור את החשש הזה”.

לכפרים, הם נכנסים בזוגות. “תמיד עדיף שיהיה חיפוי”, הוא אומר, ומכשיר הקשר שלו מתחיל לזמזם. “תאונת דרכים במכבים, יש נפגעים”. אבל בן יאיר נשאר איתנו. יש לו סגן, שיטפל באירוע.

8. 

מזג האוויר נעים, רוח קרירה, אבל לא חורפית. “רק לפני כמה שבועות היה פה מזג אוויר נוראי. הציר פה ממש פתוח, והרוחות איומות. היו ימים שדאגתי לחיילים שלי שמסתובבים ככה בגשם, חשופים, ללא מטריות, עם חרמוניות שלג אבל ללא רכבים. אז הקסדה היא סוג של מטריה, ועדיין זה קשה מאד”.

אני מספרת לו על הימים ההם, הימים בהם נפתח הכביש, על החשש העצום בקרב היהודים המתגוררים בישובי הסביבה, והוא מרגיע.

במבט לאחור, פתיחת הציר לא הייתה כל כך נוראית כפי החשש שנילווה לה. “הערבים טענו שהם צריכים לעבור מכפר לכפר וחייבים גישה ל-443, בפועל לא באמת נתנו לכל התושבים הערביים גישה לכביש, רק למי שנושא תעודה מיוחדת המתירה לו נסיעה בכביש.

“נותנים אותה למי ש’נקי’ מבחינה בטחונית וגם זקוק לגישה לכביש כדי להגיע לכפר מסוים בו מתגוררים בני משפחתו או שיש לו מטעים שם וכיוצא בזה. זה היתרים מיוחדים שאין לכל התושבים באופן גורף. וגם זה, מוגבל לשעות מסוימות, מ-6 בבוקר עד 10 בלילה. “ותביני, שמי שכבר השיג אישור כזה חושש לאבד אותו, כך שהוא נזהר להיות ‘בסדר'”.

אז סעו לשלום ב-443, אם אני מסכמת נכון את מה שראיתי – תאונות דרכים שכיחות יותר מהסכנות על הכביש הזה. למרות, שאסור להיות שאננים ותמיד רצוי להיזהר.