החרדי עם כיפת הקטיפה מבני ברק שהפך לאימת כלי התקשורת

• נתי טוקר, אנו מתכנסים כאן במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. ספר קצת על עצמך: איפה גדלת, איפה למדת.

אני עוד דקה בן 38. גדלתי בפאתי בני ברק. בשטח המוניציפאלי של העיר, אבל לא ממש בתוכה. הילדות שלי עברה על התפר: מצד אחד שכונת משכנות יעקב, שמאכלס אותה רוב מכריע של אברכים ליטאים; מצד אחר שכונת נווה אחיעזר, שיש בה תמהיל קסום של יוצאי הונגריה ויוצאי תימן; ומצד שלישי שכונת רמת עמידר ברמת גן, שם שיחקנו כדורסל ושם גם אמא שלי נהגה לקחת אותנו מדי שבוע לספרייה העירונית – והכריחה אותנו לחזור עם ערימת ספרים.

לבחירה הגיאוגרפית הזו של ההורים שלי היו גם השלכות על מבנה האישיות שלי ועל תחומי העניין. לא היינו שייכים לאף קבוצה. אבא שלי שלח את הילדים לישיבות ליטאיות, אבל אהב להתפלל בחב”ד. כל הגיסים שלי בוגרי ישיבת פוניבז’ וחברון, אבל בבית קראנו ספרות טובה והאזנו למוסיקה מהעולם.

אבא שלי היה עולה חדש מארה”ב. זו הסיבה שרוב הזמן היינו קצת אאוט-סיידרים. כן חרדים, אבל לא לגמרי. אותי ואת אחי הם שלחו לבית ספר יסודי ‘רזי לי’ של החינוך העצמאי, הממוקם הסמוך לבית.

אבל בשלב מסוים, כשאחיותיי הגדולות באו בברית הנישואין, היה ברור להורים שלי שצריך להתאים את הבית לקהילה שאליה אנחנו משתייכים, על כך המשתמע לכך. אותי הם העבירו מבית הספר הפתוח יחסית לחיידר ‘אור זורח’ – אחד החיידרים האדוקים במרכז בני ברק.

גדלתי בחיידר יחד עם נכדים של הרב חיים גריינמן זצ”ל, כמעט בלי לימודי חול, ועם רבעס’ שהיו מרביצים לנו עם סרגלים. זה לא היה קל. לא ממש מצאתי את מקומי שם. אולי שם ניטעו השורשים הראשונים שגרמו לי לחרוג מהמוסכמות החברתיות החרדיות – וכן, גם לכעוס עליהן לא מעט.

• ומה קורה אחרי שנות החיידר?

את שנות הישיבה הקטנה העברתי בישיבת ‘אור ישראל’ בפתח תקווה, ישיבה מצוינת וברמה גבוהה מאוד, אבל כזו שידועה במשטר הקפדני והקשוח כלפי התלמידים, כמו גם בתחרות הפנימית האדירה בין התלמידים.

היו כמה אצלנו שהשתגעו מזה. באמת השתגעו. קלינית. אני שרדתי, איכשהו. למרות שידעתי היטב ללמוד דף גמרא, לא ממש הייתי בין מצטייני השיעור – ובצדק. אסתפק בכך שאומר שהמשטר הקפדני בישיבה הזו לא היה בהכרח יעיל, לפחות במקרה שלי.

המעבר לישיבה הגבוהה היה כמובן מסלול מובן מאליו באותן שנים. התקבלתי לישיבת ‘אור אלחנן’ בירושלים.

רבי משה חדש זצ”ל. צילום: Shlomi Cohen/Flash90

באותן שנים רבי משה חדש זצ”ל ניהל אותה בשיטת חברון. אף אחד לא אומר לך מה לעשות. רק מחייכים אליך, מתעניינים, מנסים לעזור. רבי משה חדש היה בשבילי דמות נערצת. נשגבה. הוא ידע בתנועת יד אחת להלהיב אותנו ולדרבן אותנו לשקוע שעות בהבנת סוגיה, וידע גם להוציא מפיו אנחה צורמת, קטנה וקצרה, שהותירה אותנו עם תחושת חמיצות אדירה אם לא קמנו לתפילה – וזה קרה לא מעט.

בשנות לימודיי ב’אור אלחנן’ התאהבתי בלימוד גמרא. לשמחתי, היו סביבי בני חבורה שמשכו אותי לבית המדרש ובמשך לא מעט שנים טעמתי את הטעם המתוק בעולם של עשיית שטייגען. מבחירה אישית, מרצון פנימי עמוק. לא מכפייה.

אבל לצערי העמוק זה לא החזיק מעמד זמן רב מדי. חלפה עוד שנה ועוד שנה והעולם בחוץ החל לקרוץ לי יותר ויותר. הרגשתי שמקומי לא יכול להיות רק בבית המדרש. שאני רוצה לצאת החוצה ולהיות בעולם המעשה.

אחרי שלוש שנים עזבתי את הישיבה והלכתי להשלים מקצועות חול, ואפילו התחלתי לעבוד במסגרת חינוכית כלשהי – ושוב נמשכתי לבית המדרש וביקשתי לחזור. מכירים ישיבה שמוכנה להחזיר בחור שיצא לעבוד? רבי משה חדש, במאור פנים שהיה רק לו, אמר לי: “נתנאל, אם אתה בא ללמוד, הדלת תמיד פתוחה”. וחזרתי לעוד שנה, ושוב חשתי רצון לצאת החוצה.

אלה היו שנים של חבוטי-נפש קשים. ואז, ביום קייצי אחד, הכל נשבר. אני זוכר שהגעתי ללשכת גיוס בירושלים. נכנסתי ללשכה ופניתי לחיילים שישבו שם לבושים ברישול וחסרי מעשה. הם הסתכלו עלי במבט מוזר כששאלתי אותם שאלה פשוטה: “איפה אני יכול לחתום על מסמך לביטול מעמד בן ישיבה? אני רוצה שיגייסו אותי”.

המסמך נמצא, ובגיל 21, בניגוד גמור לרצון הוריי ומשפחתי, התחלתי במסלול חיים חדש.

באותן שנים מסלולי השירות החרדיים לא היו מאוד מפותחים. חיפשתי דרך לשמור על אורחות חיי ועדיין לשרת בצבא. המסלול הראשון שהוצע לי היה לשרת במסגרת עתודאי – לרכוש תואר ראשון ב’מכון לב’ ולאחר מכן לשרת. קפצתי על המציאה והתחלתי במסלול לימודים לקראת רכישת תואר ראשון לפני שירות צבאי.

אבל אחרי כמה חודשים, כשהתברר לי שההבטחות הראשוניות לא יקוימו, ושנקלעתי לחברה מסוג מסוים שאני מאוד לא רוצה להיות בקרבתה, לא הייתי מסוגל להמשיך ועזבתי את המסלול. לצערי, על אף שפניתי לצבא כמה פעמים, לא זכיתי למענה ועד כה לא השלמתי שירות צבאי.

• מה זאת אומרת? ביטלת את המסלול ובמקביל צה”ל פשוט שכח אותך?

קסם לי. נתי טוקר. צילום: באדיבות המצלם

כפי שאמרתי, אלא היו שנים לא פשוטות עבורי. אחרי הכישלון במסלול העתודאי ניסיתי לחזור שוב למסלול לימודים תורניים והודעתי לצבא שחזרתי לישיבה. לאחר תקופה ארוכה הם שלחו לי איזה מסמך שמזמין אותי לקורס נהגי סמיטריילים. אמרתי להם שאני לא הולך להיות נהג. ככה עברו כמה שנים. אבל הם כנראה שכחו אותי.

• ממש חלומו של כל בן ישיבה.

 פניתי אליהם כמה פעמים גם אחרי שהתחתנתי בבקשה לאפשר לי להשלים את חובותיי – אמרו לי אין לנו תיק שלך.

• אז בישיבה אתה לא, צה”ל שכח אותך בבית… מה עשית?

 עולם התקשורת תמיד קסם לי. תמיד ידעתי שאני אעסוק בתחום תקשורת ההמונים. הייתי מתקשר בלי סוף ל’טלפון האדום’ של גל”צ לדווח על כל שטות. כשההורים שלי נתקעו כמה שעות בנתב”ג בגלל מטוס מקולקל הצלחתי להיכנס אפילו למהדורות החדשות של קול ישראל.

בשנים ההן הבנתי שזה גם הולך להיות המקצוע שלי. אני לא זוכר איך, אבל הגיעה לאוזניי שמועה שקובי אריאלי – אז וגם היום הסטאריקן החרדי המשובח והחד ביותר – מגבש קבוצה של חרדים שילמדו פרסום אצל תרצה גרנות ע”ה, מי שהוגדרה אז ‘הכוהנת הגדולה של עולם הפרסום’. היא היתה קופירייטרית בחסד. גאון של מילים ושל התחושות הדקות שחבויות בהן.

הצטרפתי לקבוצה של קובי והייתי חבר בקבוצה החרדית הראשונה שלמדה אצל תרצה גרנות תקשורת ופרסום. היינו קבוצה של חרדים, חלק עם זונגלעך, והתחככנו לראשונה בחיינו עם עולם הזוהר החילוני – חיות הפרסום ששלטו אז בענף. יחד היינו מנתחים סלוגנים ומגבשים אסטרטגיות מנצחות. זה היה סוג של מהפך.

בקפיטריה היינו מתלחששים בשקט על הסוד הגדול – פורום חדש, בחדרי חרדים שמו, שבו עולים אשכולות עם כותבים אנונימיים, עם כל מיני ידיעות חמות ועסיסיות. סיימתי את לימודי אצל תרצה וקיבלתי משרה כקופירייטר במשרד פרסום לא גדול בשם ‘נכון’ של משה שלזינגר.

לא ויתרתי על חברותא יומית, אבל הייתי רווק חרדי עובד. זה היה נדיר באותן שנים. אבל רצה הקב”ה וזימן לי דווקא בעולם החולין שאליו נכנסתי את השידוך שלי. בבית הספר של תרצה גרנות פגשתי את השדכן שלי, יעקב איזק ( – כיום יועץ תקשורת, בין היתר, של סגן שר הבריאות ושל ניר ברקת), שהכיר אחרי כמה שנים ביני לבין אשתי יפעת.

לא נעים מהשדכן. יעקב איזאק עם לקוח. צילום:  Flash90

עד היום, כשאני כותב על נושאים הקשורים לאיזק וקצת מרגיז אותו, אני מרגיש לא נעים. אחרי הכל, הוא זה שנתן לי את המתנה הכי גדולה שיכולתי לאחל לעצמי.

• ואז התקדמת.

חלפו כמה שנים, והבנתי שלהיות קופירייטר זה נחמד וכיף, אבל אתה לא באמת משפיע. תפקידך מסתכם בלנסות להיות להטוטן של מילים ולהשפיע על התודעה של האחר, רק כדי לגרום לו להכניס את היד לכיס ולהוציא כסף. אט-אט הקסם של עולם הפרסום הלך ופג בתוכי, וחיפשתי את השלב הבא: עיתונות.

בשלב הראשון הצלחתי לשלב בין השניים. עברתי לשמש בתפקיד קופירייטר במשרד פרסום ‘תנופה’ של חיים וינרייך. באותן שנים וינרייך הפיץ גם מקומון בני ברקי באותו שם. זירת הפורומים בחדרי חרדים היתה אז הסצנה הכי לוהטת של המגזר החרדי באינטרנט, תחת ניהולך. אני הקמתי שם פורום ייעודי לשוק הפרסום, העלינו ידיעות על הנעשה בשוק וביקורות על פרסומות.

הרעיון שלי היה להעביר את העיסוק בפרסום מהאינטרנט חזרה לעיתונות. הצעתי לחיים להתחיל לכתוב טור שבועי קבוע על שוק הפרסום החרדי אצלו בעיתון. הוא הבין את פוטנציאל הרעש שטור כזה יכול לחולל, ונתן לי אור ירוק. התחלנו לכתוב מה עומד מאחורי הקמפיינים, דירגנו מי הם המשרדים הגדולים ולא פעם ביקרנו בצורה לא נעימה קמפיינים שהיו נראים לנו מטופשים.

זה לא היה פשוט כל כך לחיים וינרייך. היינו כותבים ידיעות שהצליחו להרגיז לא פעם את הבוסים הגדולים של שוק הפרסום החרדי, למשל יגאל רווח מאפיקים או מוטי בריסק מבולטון. אבל חיים גיבה אותי והבין שיש ערך למדור עצמאי כזה.

הדוגמה שראיתי לנגד עיניי הייתה מדור הפרסום בעיתון ‘דה מרקר’ – אז היה זה עיתון צעיר מאוד שהביא סגנון חדש של עיתונות כלכלית, צעיר ובועט, שיודע לעשות עיתונות חדה ולפעמים כואבת, אבל תמיד נחשקת ומרתקת.

עוד לפני שהכרתי את ‘דה מרקר’ רציתי להיות ב’דה מרקר’. האמת, פה ושם הצלחתי. באותן שנים כעיתונאי שמסקר את תחום הפרסום, הצלחתי לפרסם טורים על הפרסום החרדי ב’דה מרקר’ (כשאני קורא היום את הטורים האלה אין לי מושג למה מישהו הסכים לפרסם אותם).

באחת ההזדמנויות אפילו ישבנו לפגישה ב’דה מרקר’ עם יזם שרצה להקים מיזם של עיתון כלכלי למגזר החרדי ולהתבסס על תכני ‘דה מרקר’. ניסיתי להיכנס דרך כל החלונות, אבל בסוף הבנתי שהדרך היחידה להיכנס היא דרך הדלת.

בעיתון חיפשו אז עורכי דסק, תפקיד עריכתי זוטר, ואני שלחתי קורות חיים. הגעתי לראיון שם, היחיד עם כיפה – בוודאי שחורה – והרגשתי מזור. אחרי מבחן הראיון, הודיע לי סגן עורך החדשות: אנחנו רוצים אותך איתנו.

נתן הזדמנויות. גיא רולניק. צילום: Moshe Shai/Flash90

ב-2007, שנה לפני המשבר הכלכלי הגדול, הגעתי לדסק ‘דה מרקר’. הייתי יושב משמרות ארוכות ומשכתב טקסטים של כתבים, בוחר תמונות, בונה אינפוגרפיקות מעניינות. הרגשתי שאני חי את החלום. אני ב’דה מרקר’.

• ואז קפצת לאחד התפקידים, שיש ויגידו, הכי נחשק בעולם העיתונות.

רצה הקב”ה והעבודה שלי ב’דה מרקר’ כנראה מצאה חן בעיניי כמה אנשים. היו לי כמה עורכים בכירים שקידמו אותי ונתנו לי הזדמנויות רבות – סמי פרץ, דפנה לוצקי, סיון קלינגבייל וכמובן האיש עם הראייה הכי מפוכחת, מייסד ‘דה מרקר’ גיא רולניק. שלוש שנים לאחר שהגעתי הוצע לי לשמש באחד התפקידים הרגישים ביותר בעיתון – לשמש כתב מדיה.

בתפקיד הזה אני בעצם מסקר את כל המתחרים של ‘דה מרקר’, את הקולגות שלנו שלעתים הם גם חברים. חלק מהגופים שאני מסקר הם ארגוני ענק עם השפעה אדירה – וחלקם פוטנציאלית עשויים להיות גם מעסיקים שלי מחר. הם גם טרחו להגיד לי את זה לא פעם.

בקיצור, אחד התפקידים הכי מורכבים שיש. קיבלתי גם את התפקיד בתקופה שבה העיסוק סביב התקשורת הגיע לשיאים חדשים. האירועים הגדולים שהחלו בתקופתי היו המשברים החוזרים ונשים של משברי ערוץ 10, רכישת מעריב על ידי נוחי דנקנר, ההחרפה המשמעותית בשוק העיתונות בגלל ‘ישראל היום’ ובכלל, הקריסה של רשות השידור – ובהמשך אירועים כמו פיצול ערוץ 2 ואחרים. וכמובן, השנתיים האחרונות, סביב חקירות ראש הממשלה, אין רגע דל.

שוק התקשורת נמצא במוקד החקירות השונות של תיקי 1000, 2000 ו-4000. חלק גדול מהאירועים שם נחשף אצלנו ב’דה מרקר’ בזמן אמת, וחלק אחר – אם נטפח לעצמנו מעט על השכם – עלה למודעות רק אחרי לחץ ציבורי בלתי פוסק שלנו לחקור ולחשוף.

• מטבע הדברים אתה כותב על גופים שמגלגלים הרבה מאוד כסף. חשיפות שלך כנראה לעיתים פגעו בהם. קיבלת איומים?

איומים זה שם כולל לסוגים שונים של תגובות לא נעימות מהצד שכנגד. היו לא מעט איומים בתביעות דיבה. אחת מהן אפילו הוגשה נגדי אישית על חצי מיליון שקל – ונמחקה על הסף. היו איומים בחרמות, כלומר בכך שלא יעבדו איתי ולא יעבירו לי חומרים.

זה כמובן לא נעים, אבל איכשהו בגבול הלגיטימי כאשר מדובר בגופים פרטיים. היו הכפשות וניסיון לקעקע את האמינות שלי.

בתחקיר אחד שעשיתי אפילו מצאתי את עצמי ביחידת להב 433, כאשר השוטר מולי דווקא עוזר למושא התחקיר – הוא ניסה לדלות ממני מידע על החומרים שאליהם נחשפתי במסגרת התחקיר ובשלב מסוים אף אמר לי: “אתה בחור אינטליגנטי, למה לך להתעסק עם זה”. זה לא עזר. מעבר למקרים האלה, איומים ממשים לפגיעה פיזית מעולם לא היו לי. אבל היי, בוא לא ניתן רעיונות לאנשים.

• יש התייחסות לכך שאתה חובש כיפה?

טוקר: למען האמת, החושים שלי כבר די קהים בכל הנוגע ליחס של האנשים לכיפת הקטיפה שעל ראשי. רוב מכריע של הגורמים שעמם אני עומד בקשר כבר מכירים אותי היטב ולכן הסוגיה כלל לא עולה על הפרק בשיחות עמם.

מה לחרדי ולשוק התקשורת? נתי טוקר. צילום: באדיבות המצלם

אבל בשלבים הראשוניים בוודאי שזה היה פיל ענק בחדר בכל פגישה. היו רבים משוק התקשורת שלא הצליחו להבין מה לבחור חרדי ולשוק התקשורת הפרוע ורווי היצרים. מה אני בכלל מבין בטלוויזיה ובעולם הדיגיטלי.

המקרים הקשים ביותר, לפחות לטעמי, הם אלה ההפוכים: אלה שאני נפגש עמם ומבחינים בכיפה על ראשי, וכדי להחניף לי ולזכות בכתבה מחמיאה, הם לפתע הופכים לצו”לים לרגע ומספרים בהתרגשות על בר המצווה של הילד או על שיעור הגמרא של הילדה. וכמובן, על סבא שלהם.

אני מנסה תמיד להחזיר את הדיון למקום המקצועי ולהתעלם מעבודתי היותי איש מאמין ושומר תורה ומצוות. ובכל זאת, אני חשוב שלעובדה שאני חובש כיפה יש משמעות. ראשית כל, אני רואה את המשימה העיתונאית שלי כחלק משליחות ציבורית. כחלק ממסע לתיקון עולם. המניע הפנימי הזה משתלב היטב עם עולם הערכי הדתי שעליו אני מנסה להקפיד.

ויש עוד זווית מעניינת. רולניק, שמדרבן אותי פעמים רבות לסקר בביקורתיות רבה את שוק התקשורת על חולייו, הסב אותה לתשומת לבי. באחת השיחות שלנו הוא אמר לי: “נתי, רק אתה היית יכול לסקר מדיה בצורה כזו. אתה לא שייך לחבורה הזאת. אתה לא יושב איתם במועדונים. אתה לא חייב להם כלום, אז אתה כותב עליהם מה שאתה רוצה”. הוא צודק.

אגב, לפעמים הכיפה דווקא עוזרת גם בפן המקצועי. לא מזמן התגנבתי לאירוע של שר התקשורת בסניף הליכוד והתחלתי לדבר שם עם החברים. הכיפה שעל ראשי תייגה אותי מיד כאחד משלהם, והם התחילו לשפוך את המידע שרציתי.

• מדוע בכלי תקשורת אחרים אין כתבי מדיה ואם יש – הם לא ממש בולטים?

לארגוני תקשורת לא קל לסקר את המתחרים שלהם. למעט התפרצויות קשות של מאבקים אדירים, למשל בפרשת האזנות הסתר, ברוב המקרים התקשורת לא מסקרת את עצמה. לכולם נוח לשמור על מאזן אימה ולא לגעת במתחרים כדי לא לספוג אש.

בידיעות אחרונות לדוגמה, במשך שנים, לא כתבו מילה על מתחרים. השם ‘ישראל היום’ כלל לא הוזכר. כך יצא שהתקשורת מרשה לעצמה לבקר את כולם, אבל רק אל את עצמה. כתבי המדיה בארגוני התקשורת הגדולים היו – וחלקם עדיין – כתבי הרכילות. תפקידם היה לספק חומר כמה שיותר צהוב.

בעיתונות הכלכלית המצב שונה. שם לאורך השנים היו תמיד כתבי תקשורת שסיקרו את התעשייה הזו מההיבט העסקי או הרגולטורי. אבל גם אז, הם היו תמיד זהירים מאוד. אליעזר פישמן (לשעבר מ’גלובס’) למשל לא רצה לפתוח חזית עם עופר נמרודי (אז ב’מעריב’). אני חושב שהמקרה של ‘דה מרקר’ שונה רק בגלל הנרטיב שהמייסדים והעורכים הראשיים הצליחו להחדיר בנו. אנחנו לא עובדים עבור הבוסים שלנו. אנחנו עובדים למען הקוראים. ואם יש כשלים חמורים בשוק התקשורת – תפקידנו לחשוף זאת.

הכשלים משפיעים. אילוסטרציה. צילום: Michal Fattal / Flash90

אם שוק התקשורת נשלט על ידי בעלי אינטרסים או פוליטיקאים, אנחנו חייבים לצעוק את זה. ההתפתחויות של השנים האחרונות הוכיחו לנו כמה באמת הכשלים בשוק התקשורת אקוטיים ומשפיעים כל כך על חיינו. זה לא תחום שאפשר להזניח.

• איך זה לגור בבני ברק ולעבוד במערכת שמזוהה עם השמאל?  אתה מקבל תגובות מחברים מצד אחד ובמערכת מצד שני?

זה לא רק שמאל. עיתון ‘הארץ’ מזוהה, לדעתי בטעות, עם קו אנטי דתי מובהק. אף שמערכת ‘דה מרקר’ נפרדת מ’הארץ’ והיא לא עוסקת בתחומים המדיניים והביטחוניים, גם ‘דה מרקר’ נתפש כביקורתי מאוד כלפי ממשלת נתניהו.

לכן, השיחות עם חברים ובני המשפחה לא תמיד קלות. אבל באופן כללי, אפשר לומר שברוב המקרים היחס דווקא מכבד ומתעניין. הם מבינים שאני חלק מארגון שנאבק בתפישות העולם שלהם ולעתים מבקר אותם באופן קיצוני, אבל בד בבד מבינים גם שצריך לדעת להכיל גם מקרים קשים כמוני. יש חברים שדווקא מזדהים עם הדרך. יש אפילו כמה חרדים שמאלנים.

מהצד השני, במערכת דווקא מרוצים מכך שיש להם אדם חרדי שיודע להסביר להם כל פעם מה ההבדל בין הרב שטינמן לרב אוירבעך ולמה חלק מהגברים הולכים עם מכנסיים בתוך הגרביים.

 • וכשיש הפגנות של חרדים, אתה הכתובת?

לא זכור לי בתקופה האחרונה הפגנות של חרדים משמעויות – למעט כמובן ההתפרעויות של אנשי הפלג. במקרה הזה, אני חושב שיש תמימות דעים גם בקרב הסביבה הקרובה שלי וגם בעבודה שלי שאלה הפגנות לא ראויות ושגורמות יותר נזק – גם לציבור החרדי ובכלל עושות חילול ה’ נוראי. אבל יש לא פעם מקרים שבהם אני נאלץ להתווכח על עקרונותיי – הן מול חבריי בעבודה והם מול משפחתי או חברים בקהילה בבית הכנסת.

באופן מוזר, בכל פעם יש לי דחף לייצג את הצד שכנגד. כשאני בקרב חבריי לעבודה אני מלמד זכות על החרדים, ואילו כשאני בקרב החרדים אני מסנגר על הערכים של מקום עבודתי. תמיד הפוך.

• כמי שמסקר את התקשורת ואת האנשים שמפעילים אותה – אתה מסכים עם האמירה שהתקשורת שמאלנית?

תקשורת מעצם טבעה נוטה שמאלה. האתוס שמלווה את אנשי התקשורת הוא חופש ביטוי וזכויות הפרט, ועקרונות אלה מתחברים היטב לסט הערכים של השמאלני המצוי. לא לחינם כלי התקשורת הבולטים בעולם המערבי הם בעלי נטייה מובהקת לערכים ליברליים.

הטיה בוטה בתקשורת הישראלית. צילום: Yonatan Sindel/Flash90

אבל אם נדבר על ישראל, כמובן שיש הטיה בוטה בתקשורת הישראלית. לא צריך להציג קלפי בכניסה לגופי תקשורת כדי לדעת מה תהיה התוצאה. התקשורת הישראלית במשך שנים הייתה קול האליטה הממסדית – חילוני ואשכנזי עם נטייה ברורה לצד השמאלי של המפה הפוליטית.

אני שמח שבשנים האחרונות יש התחלה של שינוי וגיוון בקולות. לצערי, בחלק גדול מהמקרים מה שמונע את השינוי המשמעותי, לפחות בקרב העיתונות החרדית, הוא חסם פסיכולוגי שיש לעיתונאים חרדים. הם עדיין לא החליטו אם הם יותר חרדים או יותר עיתונאים. לפעמים זה בא על חשבון השני.

אתה לא יכול להיות כל כך כולך עיתונאי אם אתה מדרג בסולם הערכים שלך את הקהילה החרדית לפני השליחות העיתונאית. ובכלל, לא נוצר אתוס עיתונאי חרדי.

בעיתונות החרדית יש יחידי סגולה שמהווים דוגמה והשראה לאופן שבו עושים עיתונות. לי היתה הזכות ללמוד גם ממך, במסגרת הפעילות המשותפת שלנו באתר בחדרי חרדים. והכרתי גם עיתונאים חרדים אחרים. חמי – בני רבינוביץ’, ביצע תחקירים במשך 30 שנה ונאבק בכל העולם גם כאשר הוא ספג אש ישירה מקרב האנשים הקרובים לו ביותר.

אבל ברוב המקרים העיתונות החרדית היא שפופה ונאלצת לשרת אינטרסים מפלגתיים או עסקיים. ויש מקרים חמורים הרבה יותר.

• מה הסקופ הגדול ביותר שלך?

הייתי יכול לספר על התחקיר שחשף את מיידוף החרדי – שארל אוריאל עמאר,  והציל משקיעים נוספים מליפול בפח; או להתגאות בחשיפה שלנו על מנגנון הזרמת הכספים ממשפחת ורטהיים לנתן אשל; ואולי להתרברב בשני התחקירים שחשפו את האופן המושחת שבו מנהלי רשות השידור גנבו, לפי החשד, כספי ציבור שהיו מיועדים להפקות מקור – נושא שנמצא כעת לפני החלטה על כתב אישום.

אבל אני באמת חושב שסקופ בודד אחד הוא חסר חשיבות ולא יכול לשנות מציאות לטווח הרחוק. העבודה העיתונאית היומיומית היא החשובה. החובה שלנו לצעוק שוב ושוב ‘המלך הוא עירום’, לספר לקוראים כיצד מוקדי הכוח שולטים לנו על התודעה וכיצד דמויות רבות עוצמה מצליחות לשחק בכולנו – זה ההישג האמיתי.

• ומה התברר אחר כך כפלופ?

הוו. היו כמה מקרים מאוד לא נעימים, אבל זו חלק מהעובדה העיתונאית. כולנו טועים. היתה פעם אחת שדיווחנו בטעות, בגלל אי הבנה ביני לבין עורכי הדסק שלנו, על הצטרפות של סילבן שלום למאמצים של ראש הממשלה בנימין נתניהו לסגור את תאגיד השידור הציבורי. זה היה פלופ מוחלט.

בן הדוד, מנחם טוקר (משמאל) עם חבר. צילום: בועז בן ארי

מעבר לזה לא היו מקרים שבהם הפרחנו שטות מוחלטת, אבל כן היו כמה מקרים שבדיעבד הבנו שהצגנו בצורה קיצונית מדי את תמונת המציאות. למשל, הצגנו הצעה ראשונית לעסקה בשוק התקשורת כמו”מ מתקדם. הפיתוי להביא סיפור חזק הוא גדול מדי, ולכן כל עיתונאי חייב תמיד לעמוד על המשמר ולבדוק שוב ושוב.

• אתם משפחה של אנשי תקשורת. מצד הטוקרים – אתה בן דוד של מנחם ושל ירח. מצד אישתך, אתה חתונו של בני רבינוביץ וגיסו של אהרן רבינוביץ מ’הארץ’. אז יש ‘ישיבות מערכת’ גם בבית?

כן, איכשהו יצא שיש רבים במשפחה הקרובה שלי שעוסקים בתקשורת. אולי יותר מדי. זה כמובן גורם לכך שהטונים בשולחן שבת עולים לא פעם. וזה גם גורם לי לא פעם לוותר על סיפורים עסיסיים שאני שומע בחיק המשפחה, או לא לטפל בסיפורים אחרים בגלל ניגודי עניינים.

זה הופך את החוויה המשפחתית להרבה יותר דינמית ומעניינת. אבל אני שמח שיש סוג של תמימות דעים אצל חלק גדול מבני משפחתי שעוסקים בתקשורת. לכולנו זה לא רק מקצוע, אלא בעיקר שליחות ציבורית. אנחנו יודעים שהמטרה שלנו היא לנסות להשמיע את קולם של כל אלה שבמשפחה שלהם אין כל כך הרבה אנשי תקשורת, ושחשוב לשמוע אותם – ולא אותנו.