מי נחשבת ‘הידועה בציבור’ ומאיזה שלב צוברת זכויות בירושה לפי חוק

מי נחשבת “ידועה בציבור” ומאיזה שלב היא צוברת זכויות בירושה על פי חוק? האם יש לבית הדין הרבני סמכות חוקית לדון בצו ירושה, כאשר יש התנגדות כלשהי של אישה הטוענת להיותה “ידועה בציבור”?

בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע נדרש לסוגיה זו ופרסם פסק דין ארוך, מנומק ומפורט כ’מורה נבוכים’ משפטי לסוגיה זו – החוזרת מדי פעם.

גרוש תושב הדרום נהרג בתאונת דרכים, ומאחר שהיה במיטב שנותיו לא הניח שום צוואה.

לאחר ימי השבעה הגישה בתו היחידה בקשה לצו ירושה בבית הדין הרבני. אחרי פרסום הבקשה בעיתונות כמקובל, הגישה אישה התנגדות לצו הירושה.

האישה טענה כי היא ‘הידועה בציבור’ של המנוח, ולכן מגיעה לה מחצית מנכסי העיזבון. בנוסף, דרשה מבית הדין לסגור את תיק הירושה, להעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה לאור התנגדותה לסמכות בית הדין, המותנה בהסכמת “כל הנוגעים בדבר”.

הבת דחתה לחלוטין את ההתנגדות וטענה כי הייתה קרובה מאוד לאביה ולא הכירה מעולם את המתנגדת. לדבריה, ראתה אותה לראשונה בהלוויית האב. גם ראיותיה של המתנגדת היו דלילות ביותר.

בפסק דין קודם, בית הדין קבע שהמתנגדת אינה נחשבת “נוגעת בדבר” אלא אם כן יש לה “זכות נחזית לכאורה” להיותה ידועה בציבור (לפי פסיקות בג”ץ). מכיוון שהמתנגדת טרם עמדה ברף זה, קבע בית הדין שאין מניעה חוקית לדון בצו הירושה ובהתנגדות אליה.

לאחר סדרה של דיונים וחקירות וגביית עדויות ממכרים ושכנים הגיעו הדיינים לממצאים הבאים: המנוח הכיר את המתנגדת בשנת 2004 לאחר גירושיו, וכעבור שנה הם נפרדו. חמש שנים לאחר מכן חודש הקשר עם עליות וירידות, פירודים וחזרות למשך שבע שנים. למנוח ולאישה היו בתים נפרדים.

לא היה שום עירוב רכושי או שיתוף כלכלי בין בני הזוג. המנוח לא הכיר את האישה לבני משפחתו והיא גם לא הגיעה לשום אירוע משפחתי. כמו כן מסתבר כי המנוח היה נוהג לנסוע לבילויים בתאילנד, בלארוס ואוקראינה לבדו. במהלך השנים נצפה המנוח על ידי שכנים עם נשים נוספות.

כמו כן התברר כי המנוח ערך לבדו את כל קניותיו, כולל בסופר, בשוק ובמרכולים.

בפסק הדין הנוכחי, חברי בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע – אב בית הדין הרב אהרן דרשביץ, הרב עובדיה חפץ והרב אברהם גאופטמן – כתבו באריכות מחקר משפטי מעמיק על המסגרת המשפטית של ה’ידועה בציבור’, וציטטו את החוק וכן עשרות פסקי דין של בית המשפט העליון, בית המשפט המחוזי ובתי המשפט למשפחה ביישום החוק במשך השנים.

הדיינים ציינו כי הם אמצו לעניין זה חוות דעת משפטית של הרב מאיר אורליאן.

נכתב כי המבחן העיקרי להגדרת ידועה בציבור כולל בתוכו שני יסודות: חיי אישות וניהול משק בית משותף כבעל ואישה. בכך יש להבחין על פי חוק בין בני זוג אשר מקיימים מערכת יחסים של “חברות” בלבד, ככל שהיא רצופה אהבה, לבני זוג אשר מקיימים מערכת יחסים של “ידועה בציבור” כבעל ואשה.

בהמשך ניתחו הדיינים לעומק את המאפיינים העיקריים של כל יסוד בהיסטוריה המשפטית, בפרט לגבי ירושה, ובחנו אותם בהתאם לנסיבות המקרה שלפניהם.

בסופו של דבר החליטו הדיינים לדחות את ההתנגדות של האישה וקבעו כי אין למתנגדת “זכות נחזית לכאורה” להיותה ידועה בציבור, ולכן היא אינה נחשבת “נוגעת בדבר” ובסמכות בית הדין לדון בצו הירושה, ולקבוע שבתו של המנוח היא היורשת היחידה.

בשולי החלטה כתב בית הדין: “טרם החתימה איננו יכולים להתעלם מהסוגיה הערכית הבוקעת ועולה מתוך דיון זה ומסוגית ידועה בציבור בכללותה, אף שלא היא הביאה למסקנתנו בפסק הדין, אלא הוראות החוק, הפסיקה והעובדות שהתבררו לפנינו […]

“לאורך כל הדורות הזוגיות בישראל התאפיינה בנישואין דרך חופה וקידושין, אשר העניקה מימד של קדושה לקשר הזוגי […] הנה לדאבון לבנו אנו עדים לבקיעים במושג הגדול והערכי הזה של קידושין, אשר ליווה וקיים את עם ישראל מדורי דורות.

“עדים אנו לתופעה בה בני זוג במדינת ישראל (אם כי אינה הרוב, גם לא בקרב הציבור שאינו שומר תורה ומצוות), חיים יחד ללא מסגרת חופה וקידושין. אנו תקווה כי תוחזר עטרה ליושנה – עטרות חתנים וכלות – ומוסד הנישואין הישראלי הנמשך מדורי דורות ילך ויתחזק ויהווה אות ומופת למסירות ולקשר המחייב בין איש ואשתו, קשר שיש בו מחויבות הדדית, ויחד עם זה זכות גדולה של קדושה ובניית בית נאמן בישראל על אדני המוסר, המסירות והנאמנות ההדדית”.