איך הפכו ה’נייעסנים’ מנמוכי קומה ורפי שכל לצילייגעק’ס עם חזה נפוח

1.

במלאת ‘שבעה’ לפטירתו של הגאון רבי שמואל אויערבך זצ”ל היה מעניין לראות איך התמודדו העיתונים עם הסתלקותו.

 יתד נאמן של סופהשבוע הסתפק בעובדה שבתחילת השבוע סיקר העיתון בהרחבה את הלוויה. אפשר בהחלט להבין גם למה. גם במגזין כפר חב”ד לא הייתה כל התייחסות. וגם במקרה הזה אפשר להבין מדוע. מה שיצר מכנה משותף בין הציבורים הללו.

באופן מעשי, אם תפתחו את מגזין יום ליום שבשערו מופיעה תמונת הגר”ש, לא תמצאו בו כל כתבה על ההסתלקות. רק בגיליון החדשות הקדישו עמודים לפטירה.

הגדיל לעשות בקהילה שהקדיש מגזין מיוחד (32 עמודים מול 64 עמודים למגזין הפורימי, ‘משפחה’ בחר להגיש מגזין אחד עם 104 עמודים, 8 יותר מהשניים של בקהילה). אגב, מחצית מהגיליון המיוחד של בקהילה נכתב על ידי הרב יעקב ב’ פרידמן.

 למרות שכתבת השער של מגזין משפחה היא על מנהיג ‘הפלג’, רק 16 מתוך 104 עמודי המגזין הוקדשו לפטירתו.

הכותרות, אגב, זהות בשני המתחרים. שוב ציפור קטנה לחשה: “שמואל בקוראי שמו”…

2.

למרות חג הפורים, קשה היה לעיתונים להתעלם מהפוליטיקה המבעבעת ורותחת.

את הסיכום הטוב ביותר והתמציתי ביותר של המצב הקואליציוני מצאתי בטורו של יצחק פלדמן בבקהילה (טורו של יעקב ריבלין לא הופיע השבוע).

“המוצא היחידי שיש בידי החרדים הוא לדרוש שחוק התקציב יידחה למושב הקיץ, ואיתו גם חוק הגיוס. לפי השפה והסגנון נראה שלשם הם מכוונים. השבוע טענו כמה ח”כים חרדיים בפני דודי אמסלם שכחלון מתכנן לפרוש בבום מיד אחר העברת התקציב.

“הוא יציג את ההישגים של תקציב המדינה ויפרוש על רקע החקירות נגד ראש הממשלה. ‘אנחנו לא נצביע בעד התקציב ונישאר בלי גיוס’, אמרו לאמסלם. ‘מה גם שאם הנחה זו נכונה אז גם לליכוד כדאי לדחות את התקציב. ככה יהיה לנתניהו עוד מרווח נשימה עד הקיץ. כחלון לא יפרוש לפני התקציב’.

“אמסלם מצידו הציג טיעון נגדי ועל פיו דווקא אם לא יעבור התקציב, כחלון יפרוש בתואנה שהממשלה מסרבת להעביר את התקציב. בטח ובטח אם זה היה על רקע בקשת החרדים להצמיד אותו לחוק הגיוס. בצורה כזו הוא יוכל למחוק את ליברמן ולשתות כמה ליטרים מהמנדטים של לפיד. מי יודע… כפי שזה נראה עכשיו כל השחקנים מבולבלים כולם מסתכלים אחד לשני בעיניים, מחפשים את נקודת החולשה”.

3.

ואיך אפשר לעבור את הפורים בלי להקדיש מילה לנתניהו?

אז שמעון ברייטקופף עשה זאת בטור פורמי משובח.

“משנת 1996, השנה בה עלה נתניהו לראשונה לשלטון, השתנו חייהם של אנשי ‘ביבי גמר’. כל חדשות העולם מסתדרות להם לפי התזה שהם הולכים איתה כבר למעלה משני עשורים בהצלחה גדולה: אין, זהו, ביבי גמר. הפעם, הוא באמת גמר. אין רפואה למכתו.

הם לא צריכים את פרשיית אלף או 4000, הם זיהו שביבי גמר כבר בשנת 1996, מיד כשהוא עלה לשלטון הם ידעו שהוא גמר. זה רק עניין של זמן.

יש משהו חינני בהלך המחשבה שלהם. יורד שלג בירושלים והמפלסות לא הגיעו בזמן? אין, אני אומר לך, עכשיו הוא גמר. זהו. נגמר הסיפור. חבל לכם על הזמן. קו 16 לא הגיע בזמן? גמר, אני אומר לך. גמר. לא קיבלו את הילד ל’חיידר’? למה אתה מתווכח, גמר, אני אומר לך. זהו. אתה תראו כולכם שתאכלו את הכובע. תעמדו בתור להתנצל בפניי. כשאני אומר לכם שהוא גמר, אז הוא גמר, לא צריך להתווכח על כל דבר.

ככל שנוקפות השנים ונתניהו ממשיך בשלטון בעוצמה שהולכת וגדלה, הוא מתחזק בדעתו. אתה לא מבין? 30 מנדטים זה מראה לך שהוא גמר, והפעם סופית. אין, הוא הולך הביתה. הביתה!

שלוש שנים אחרי הבחירות וננתיהו ממשיך להתחזק בסקרים וליהנות מממשלה יציבה? זה הכל מסך עשן, פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות לפני הסוף, ואין, הוא גמור. הביתה”.

וחבל שלא כל יום עיתון פורימי. מדוע? כי רק בשבוע הקודם בחר משפחה בכותרת ‘מצפה לנס’ (המקבילה של ‘הוא גמר’) כשטורו של יוסי אליטוב מוכתר בכותרת ‘ריח הטחב’.

“השאלה כעת היא לא שאלה של ‘אם’ אלא שאלה של ‘מתי’… הקץ נראה קרוב מתמיד”, כתב אליטוב רק שבוע קודם.

האם אליו מתכוון ברייטקופף כשמתאר את אנשי ה”הוא גמר”?

4.

את הכתבה הפורימית הטובה והמקורית ביותר מצאתי במשפחה.

תחת הכותרת ‘אם החרז תחריזון’ הציג ישראל גרובייס ראיון מרתק עם אהר’לה ויינטרוב, ה’גראמער’.

הראיון כולו מנוקד, ערוך כשיר מחורז, בהחלט רעיון מבריק.

הנה קטע:

“הרי זה קורה כמעט מדי לילה בחצות,

רגע אחרי שמסתיימים ה’הורה’ וההפצצות,

הסאונד מנים בתזמורת מתחילים לקפל ציוד,

החברים הישיבישער’ס נפרדים מהחתן בעידוד,

דודים חרוצים מתחילים לפזר כיסאות בשורות,

ואז שולחים ילד שיפרום את המחיצות הגודרות,

מישהו מכריז את מילת הקסם – מצוה טאנץ’,

זה מתחיל – עשר דקות וכולם על המקום הפלאץ”.

אבל אין, אין כמו הסיפור הבא:

“מעשה במחותן, שאלי התקשר,

ניסה לבדוק, ניסה קצת לגשר –

מה ביקש המחותן מהצד השני?

– ‘כי כמוהו לא רוצה אני’.

אני רוצה לבקש בקשה מוזרה,

אל תדבר עלי מטוב ועד רע.

אוקי, עניתי, אין שום בעיה,

את ההספדים נשמור לשעת ההלוויה…

הגיע היום, הגיע הליל,

מבשחים כל סבתא אשת חיל,

גם את המחותן השני אני ממתג,

כמובן את זה שלא ביקש להסתייג.

אלא שאז, אחרי ששמע המחותן המבקש,

כיצד שיבחתי את מחותנו, כל כך מרגש,

הוא פונה אלי בצד ואומר: אתה מומחה ומשמח

ממש מלא בטעם ואפילו גדוש בריח,

אז תשכח מבקשתי, אני ממש מתחרט.

אני מרשה לך גם עלי כמה שבחים לשרבט.

בשמחה, עניתי, תמיד אפשר לאלתר,

רק תכוון אותי מה אפשר עליך לספר?

הוא עונה לי: תספר על דרכי-הנאמנות,

כיצד מסרתי נפש באותם ימים במחנות,

על מסירות הנפש במלחמת העולם השניה,

על מסירות נפש לתפילה, כמעפיל באניה.

רגע, אני שואל, אתה יכול אולי להסביר:

מה לך ולמלחמה, ואתה הרי צעיר?

איך אספר על גבורותיך במלחמה,

כשאתה רק בן ארבעים וכמה?!

המחותן את גבותיו למרומים מגביה,

ושואל בקול מבקש ומתמיה.

‘האמנם? והשבחים שאמרת על המחותן אמיתיים הינם?!”…

אוח, אוח. זה טוב.

5.

אני לא יודעת אם את החריפות הזו הרשה לעצמו יתד נאמן לכבוד חג הפורים, או שגם בסתם יום של חול היה מפרסם את הטור. אבל אין ספק שזו תעוזה מרשימה.

תחת הכותרת ‘הבן ה-11′ ועם ציור ססגוני ולא מחמיא לנשוא הכתבה, מגולל בעל הטור צ’ שפיגלמן, את דעתו על ‘אשפתא’.

“קוראים לי אשפתא, ואני הבן הפחות מפורסם של המן”. הסיבה ש”לא הגעתי לכותרות היא שאני מייצר אותן. במילים אחרות: אני עיתונאי”.

היה זה בפרשת בא כאשר אריה זיסמן הציג ב’יתד’ את דברי גפני על מדליף הקלטת שלו: “מה שקרה הפעם זה שעיתונאי חרדי הקליט את הדברים והבין שמדובר בנאום שגרתי רגיל שלי. כך אני מדבר תמיד בפורומים פנימיים. העיתונאי החרדי הזה הבין שזה לא חדשות בשבילו ולכן הוא הוציא את זה ל’ערוץ השני’, העיקר כדי לקבל שם קרדיט ובמקביל לנגח אותי מולם… הנקודה הבעייתית כאן זו ההתנהגות של אותם ‘עיתונאים חרדים’ רפי שכל ונמוכי קומה, שמבינים שהם לא יכולים לפרסם את זה בכלי התקשורת שלהם, כי זה לא יהיה חדשות ולכן הם מביאים את זה לתקשורת הכללית. מצד אחד כדי לנגח ובו בזמן לקבל קרדיט ולדאוג ששמם יוזכר, זה השוני וזו הבעיה”.

רפי שכל ונמוכי קומה, אמר.

אז השבוע, פירט שפיגלמן בטורו קצת יותר:

“תוכלו לשמוע אותי מתלהם בקווי הנייעס, לקרוא את פרשנותי נוטפת הארס באתרים או לשמוע את קולי מלא הבוז והלגלוג במהדורת הערב. אפשר גם לשמוע אותי מלכלך עליכם בתקשורת הכללית… אבל יותר מכל אני אוהב את הרשתות החברתיות שלוחות הרסן. שם אני מותח ביקורת מושחזת על הרבנים ושלוחיהם, על הציבור החרדי ומנהגיו, וזוכה למחיאות כפיים מההמון.

“בקיצור, אחותי שפכה על ראשו של אבי עביט שופכין, אני מכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. כל אחד והתחביב שלו”.

הנה עוד משפט פנינה: “אני בסך הכול ממשיך דרכו של אבא-המן, הריני כפרת תלייתו, שרצה להשמיד להרוג ולאבד… תמיד הייתי רעשן. בישיבה לא היה לי שום דבר להתלבט.. כל מה שיכולתי לתרום לחברה זה את החדשות שהייתי שומע אצל הפרשים והרמכים… רק הייתי בישיבה, ולא למדתי בה… מה כבר יכול לצאת ממני, עם האישיות הרופסת שלי?…

“קוראים לי אשפתא כי בכל בית יש פח אשפה, אבל אני הפכתי את זה למקצוע נחשק ומבוקש… בישיבה הייתי ‘נייסן’ פשוט, ומשם הדרך הייתה סלולה לקריירה תקשורתית. התחלתי ככתב כלבלב שמזנב אחרי פוליטיקאים.. מפה לשם שמי ותמונתי החלו להופיע ונהייתי קצת מוכר, ולבסוף הפכתי לפרשן מן המניין..

“אתה לא יכול להצהיר שאתה נלחם בתורה ובלומדיה… אני פועל הפוך… מאד מאד חשוב לי למשל שקדושת השבת תישמר בכל מרכול ברחבי שושן. מאד מאד חשוב לי ששום עבודות לא יבוצעו חלילה בקו הרכבת החדש… זה פשוט בנפשי… לא אתן לשליחי הציבור לנהוג בפשרנות חס וחלילה.. לא אתן להם לנהוג בחכמה ובשום-שכל כדי להציל את הקיים.. אדחוף אותם לפינה, אחשוף את כל סודות המשא ומתן..

“ולמה אני עושה את זה?.. כי כואב לי על כך פריצת גדר? הצחקתם את זרש. זו פשוט הדרך היחידה להילחם בכם.. פתאום אתה מוביל דעת קהל.. אנשים לא זוכרים שאתה בקושי שבאבניק מצוי. אז בצדק קוראים לי אשפתא”.

מהי דעתכם? הוא צודק? ושלושה ניחושים: למי הוא התכוון…

6.

איפה התחלתי להתפלא? כשטורו של יוסי אליטוב במשפחה עסק באותו נושא בדיוק.

“לחיים, אחים… קשה לשים את האצבע על הרגע שבו התקשורת החרדית הפכה ממניין וחצי של ידענים לפרנסתם ועוד שני מנייני צילייגעק’ס לתחביבם – למעצמה גרעינית שבה כל אחד מהחברים יכול להישבע בנקיטת חפץ על כוחו והשפעתו חוצי המגזרים ופורצי הגבולות, עד שאפילו הדרדקים שבין העיתונאים, אלו שזה לא מכבר חגגו בר מצווה במקלט שכונתי שהוסב לאולם בר-מצוות, מתהלכים בחזה נפוח ומלאים תחושת גאווה ברמה שהברוקרים בוול-סטריט בימים של גאות בבורסה לא מגיעים לרמתה…

איך קרה שאסופה של כמה יהודים טובים, שיש בהם כמה אברכים מבוזבזים ואולי כמה מגידי שיעורים בפוטנציה, אבל חלקם הגדול היו אמורים בכלל לשמש שרברבים, עובדי מוסך ושאר היימישע-מקצועות של יהודים טובים, הפכו לגדודים של מפקדים ולוחמים, גנרלים ואלופים, בעלי חשיבות ודימוי עצמי כה גבוהים, עד שאדם מן השורה אינו יכול אפילו לעמוד בדל”ת אמותיהם?!

מתי קרה הפלא, שנערי מבזקים ושוליות של אתרים מקוונים שיודעים להציג, חסדי השם, דעה בכל נושא – חדלו מזמן לשמש כמעבירי מידע גרידא והפכו ליצרני המידע בכבודם ובעצמם? ל’מאן דאמר’ים שקובעים את סדר היום ומחליטים עבור כולם איך להתנהל ומה לחשוב?!”

מה יפה בטור שלו? שהוא מודה, ולא פוטר את עצמו מהביקורת, בניגוד לבעל הטור ב’יתד’ שמצליף באחרים בלבד, אבל חלילה לא באנשי עיתונו.

הנה אליטוב בווידוי: “הזמן להתוודות.. אף רמטכ”ל, ראש מוסד או מפקד סיירת מטכ”ל לא חושפים בפנינו את תוכניותיהם הצבאיות. ולא, אנחנו ממש לא יודעים מה יעשה אסד עוד חודש, מה זומם הנשיא האיראני ומה המצב עם חיזבאללה. אין לנו מושג מה קורה בקרמלין, ואלמלי שייע דייטש של הרב לאזאר לא היה מפנה אותנו פה ושם לידיעה על מכירת חמץ בלשכת הרבנות הרוסית – לא בטוח שהיינו יודעים בדיוק מה חושב פוטין על היהודים.

“ועוד משהו: בשיחות עם בנימין נתניהו, הוא אף פעם לא משתף אותנו ברשימת החיסולים של ישראל לשנתיים הבאות”.

אה, “ויש גם פריבילגיה ייחודית לתקשורת החרדית. אם רק היו העיתונאים הצעירים שלנו מקבלים דמי פיקדון על כל מיחזור, היינו פותרים את בעיית התקציבים לנצח”… ולא שהמבוגרים לא ממחזרים, לעיתים.

אז תרשמו.

7.

כתבה פורימית (באמת) חמודה מאת דבורי גולובנציץ מצאתי במגזין לנשים ‘בתוך המשפחה’, תחת הכותרת ‘וכדי ביזיוון וקצף’.

צרור מקרים לא נעימים שאירעו והביכו… “הבעל השיכור שבלבל בין רב הקהילה ליהודי אומלל ומסכן ולפני שהנוכחים הספיקו לחבוט בו ולזרוק אותו מהבית – הוא יצא משם בעצמו, ה’מתנות לאביונים’ שניתנו לגברת עם הרכב החדש, ליקר השוקולד בבקבוקי התינוקות, וכל התקלות הפורימיות שיוצאות כעת לאור”.

הנה אחד מהם, רק לדוגמה:

“הייתי כלה טריה אז, הבטחתי להביא לסעודה בילגעס מעשה ידי להתפאר. שכחתי לשים מלח והיה לבילקעס טעם לוואי לא נעים של שמרים. גיסי השיכור טעם ושאל: ‘לא שמתם מלח בגלל בריאות? זה דווקא לא רע, אבל אולי עדיף היה גם בלי שמרים’…”

תצחקו קצת.

8.

אבל את הסיפור המרגש ביותר, אותו מגולל הרב מנחם קוטנר, מצאתי במגזין כפר חב”ד.

 קוטנר, למי שלא מכיר, הוא מנהל האגף למען נפגעי טרור ב’צעירי אגודת חב”ד’.

היה זה כאשר קיבל שיחת טלפון מפתיעה מחוץ לארץ. בחור ישראלי בשם יורם, המתגורר בסאן דייגו שקליפורניה, ביקש ממנו לערוך טקס בר מצווה בכותל ל…ילד ששודרה עליו כתבה בחדשות 2 בגלל החרמת בר המצווה שלו על ידי חבריו לכיתה. מדוע? סכסוך של האבא והמורה הוביל להענשת הילד על ידי המורה, והודעה האוסרת על כל התלמידים להשתתף בשמחת חברם.

“הנה מספר כרטיס האשראי שלי, אני משלם את כל ההוצאות. קח את הילד ואת משפחתו לכותל ותערוך להם טקס בר מצווה שמח במיוחד ויום כיף בירושלים, ותחזיר את החיוך לילד”.

טוב, קוטנר קצת נבוך מהבקשה. אחרי הכול הוא מתרכז בשמחות למשפחות נפגעות טרור, ומה לו כתושב כפר חב”ד ולסכסוך פנימי בעיר חרדית בין משפחה ליטאית ומורה ליטאי? בסופו של דבר נכנע, התקשר לאבא, והרים את האירוע.

איפה מתחיל הקטע המרתק? כשהאב הפתיע אותו רגע לפני סיום השיחה ביניהם וסיפר שבר המצווה שלו נערכה בכפר חב”ד…

מתברר שהוא עצמו מיתומי צה”ל. “לאחר שאבי נפל בקרב, אמי נותרה אלמנה צעירה. אחי הגדול חגג בר מצווה בכפר חב”ד ושנה לאחר מכן חגגנו אני ואחותי בר מצווה ובת מצווה בכפר. ברבות השנים חזרתי בתשובה וכיום אני חבר בקהילה הליטאית בעיר מגוריי”.

ואל תגידו, ש’מקריות’ שכזו מתרחשת בכל יום.

אז שאפו לקוטנר, ובאותה הזדמנות – בוז למורה. העונש שנתת לתלמידך הוא הכל, חוץ מלהיות חינוכי.