מה עצת הזהב שלי לנערות הבוכיות אחרי הביקור ב’תערוכה של יפה’?

איפשהו קצת אחרי פסח, יתחילו לזרום הטלפונים. אני אחזיק את הטישו, אחוש בדמעות הלחות. ככה זה, כל שנה. וזה הולך וגובר לקראת החופש הגדול, מגיע לשיאו בחודש אלול, כלומר, באחד לספטמבר ובימים שלאחריו.

אחרי החגים, הן מפסיקות להתקשר. התייאשו. כמו חולה גוסס שאזלו כוחותיו מלהשמיע קול. חלקן התייאשו, האחרות, עדיין בוהות על התקרה בבית, מביטות מהחלון ועיניהן כלות מלראות את חברותיהן.

סאגת האפליה. כל שנה, מחדש. לא משנה מה יכריזו הפוליטיקאים, מה יגיד שר החינוך נפתלי בנט, ואיך יצהל מנהל המחוז החרדי איציק זהבי. כלום לא ישתנה, כמו גורל שנכתב מראש.

בשנה שעברה בישרו בחגיגיות על תקנות חדשות שישימו קץ למחול האפליה המביש. נראה לכם שמשהו השתנה? כמעט כלום. בזה אחר זה אני מפרסמת כתבות סוחטות דמעות על ילדות אומללות, שכל חטאן הוא שנולדו לסבתות ה’לא נכונות’, שמוצאן בארצות המזרח תוניס, לוב, עיראק, מרוקו – הכול תחת הגדרה אחת: רק 30 אחוזים. כל היתר תיזרקנה לכל מיני מוסדות לימוד, או במקרה הפחות טוב – תשבנה בבית לנגב את הדמעות.

•

לכן כל-כך התרגשתי לעמוד שם, ב’תערוכה של יפה’, כפי שאמרתי לעצמי רגע לפני שהתנעתי את הרכב לירושלים.

לא באמת ידעתי מה אני עומדת לראות שם, אבל כל הזמנה של יפה דרעי מתקבלת אצלי בברכה. מי כמוני צריכה לברך בכל לב על סמינר ותיכון שפתוחים עבור מי שמבקשת להתקבל. כמובן, בתנאי שרוחנית היא מתאימה, אבל הרי לא על הנושא הרוחני נפסלות בזו אחר זו ילדות יקרות.

את המורות שלה, ברובן לפחות, גם את המנהלת – אני כבר מכירה מביקור קודם. תמיד מפתיע אותי לראות איך האשכנזיות שבהן למדו להיות ‘עם נשמה של מרוקאית’. עם הלב לכל ילדה. בלי סנוביות, בלי ציניות, בלי התנשאות. בלי המבט מלמעלה למטה.

אז חלפו כבר כמה שנים טובות מאז הייתי מורה, אבל אני עדיין יודעת להעריך עבודה טובה של תלמידות. וזה בהחלט מה שהיה שם, בתערוכה המרשימה, בסמינר ‘שבילי בית יעקב’ שבנשיאות יפה דרעי. על המנכ”לות מנצחת ביד רמה הבת שיפי סננס, שגררה איתה את התינוק בן החודש וחצי, רק כדי שלא לפספס את התערוכה. חמוד אריה מכלוף, הנכד.

“לעולם חוסן”, הייתה הכותרת שליוותה את חוברות ההסברה של ‘פרויקט חינוך והוראה סמינר שבילי בית יעקב’ – ‘תוכנית לפיתוח כישורי התמודדות’.  אפילו חפיסות השוקולד היו ממותגות. “מתוק שנותן כוח” (ידעתי למה אני חובבת מושבעת של שוקולד).

לכל פינה, נושא משלה: “זיהוי רגשות בגיל הרך כבסיס למניעת נשירה בגיל הבוגר”…רגשות כמו “התרגשות” “אכזבה” “קנאה” ועוד כשהן משורטטות על קלפים ומלוות בתמונות ילדונים מתוקים.

כפרשנית פוליטית צדה את עיני חוברת צבעונית, שכותרתה: “אריק לא שואג”. אבל זה היה רק בראש שלי. אף לא אחת מבין התלמידות שתכננו את החוברת הזו, כחלק מפרויקט להבעת רגשות ודיבור על מה שחשים בלב, לא חשבה ‘פוליטית’. כי הרי אריק שואג גם שואג.

השבוע ערכה לו ש”ס יום הולדת 59 בחדר הסיעה בכנסת, ומי לא היה שם? אפילו נתניהו הגיע והחמיא את המחמאה השמורה אצלו רק לאהובים עליו: “לא השתנית… זה רק קצת בצבע של הזקן”.

 •

 אחת המורות האחראיות הסבירה לי: “אני מקנאה? השאלה אם אני מקנאה בה, או בהתנהגות היפה שלה. איך אני מתמודד עם רגשות? איך אני מווסת רגשות?” – ויש לה 12 צעדים איתם צועדת המנחה-מורה-גננת עם התלמיד בתהליך. “הכרה בקושי”, אלו הן מילות המפתח.

אין שום קשר בין הסמינר, בין משפחת דרעי הנשית העמלה כל רגע ביממה סביבו, לבין ראש המשפחה, אריה דרעי. אני אפילו לא בטוחה שהוא יודע על התערוכה הזו.

די לו בממלכה שלו ובאנרגיה המטורפת שהיא סוחטת ממנו. מי שכן הגיעו היו מנכ”ל ש”ס ומנכ”ל הרשת החינוך של התנועה חיים ביטון (אגב, זו הייתה ההזדמנות שלי לגלות שהוא בעל תואר במשפטים מאויניברסיטת חיפה). עקבתי אחריו, הוא בהחלט התרשם, שאל שאלות וגם ‘חטף’ לסיום בקשה מעניינת מהמנהלת.

שלבו את הבוגרות שלנו אצלכם ברשת, כמורות. בהחלט הגיוני.

זו לא הפעם הראשונה בה אני מבינה שלתיכון ולסמינר יש רמה גבוהה, מאוד גבוהה.  אחרי הביקור הראשון שלי במקום התעניינתי בצורה יסודית.

אבל זו הפעם הראשונה שבה יוצאת לי הקריאה ממש מהלב: בנות יקרות. רגע אחרי שסמינר ‘אשכנזי’ אמר לכן לא, מנהל הביט בכן מלמעלה למטה במבט שחצני – עשינה טובה לעצמכן, לנשמתכן, לעתידכן. זוזו הצידה, תגידו ‘בלי טובות’ (טוב, לא באמת צריך להגיד את זה למנהל הסמינר הנכבד), ולכו על המוסדות שפותחים בפניכן את השערים בלי לדקדק באיזו עיר נולדה הסבתא.

מבטיחה לומר את עצת הזהב הזו לכל מי שתתקשר אלי בחודשים הקרובים כדי לבכות על היחס שקיבלה בדרך אל התיכון או אל הסמינר המיוחל.

יפה דרעי תקבל אתכן בזרועות פתוחות, וזהו לא טור פוליטי. ממש לא.