המרדף אחרי המחבלים חשוב מאוד, אבל בנייה של ישובים חדשים יותר

המרדף אחרי מחבלים, שופכי דם יהודים, וחיסולם – חיוניים ונחוצים. קודם כול, כדי למנוע מהם להוסיף ולטבוח ביהודים, וגם כדי להעביר מסר ברור שדם יהודים אינו הפקר.

אבל הפגיעה במרצחים אינה נותנת תשובה אמיתית ונחרצת לטרור, כי החינוך לשנאת ישראל יצמיח עוד ועוד מפגעים.

צריך לזכור שהטרור הערבי אינו דומה לעבריינות פלילית, שבה אתה מחפש את העבריין התורן. המחבלים אינם עבריינים יחידים. הם שליחים של העם הערבי נגד עצם קיומנו בארץ ישראל. יש להם מטרה – למרר לנו את החיים, לייאש אותנו ולגרום לנו לסגת ולנטוש את חבלי ארצנו.

התשובה האמיתית היא להוכיח להם שהם משיגים בדיוק את ההפך. עליהם לראות שכל פיגוע גורם לנו להכות שורשים עמוקים עוד יותר בנחלת אבותינו. כל חלל יהודי הופך סמל לנחישות היהודית, ומביא להקמת עוד יישוב ועוד שכונה.

הערבים צריכים לקבל מסר ברור ועקבי שהטרור רק מחזק אותנו, בבחינת “וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ”.

התגובה הנכונה

יש הטוענים שלא נכון לקשור בין הדברים. בארשת של היתממות הם אומרים: “רוצים לבנות, בנו; אבל מה הקשר לפיגועים”. זו טענת סרק, שמאחוריה מסתתרת רצון למנוע בנייה יהודית. כי ההיגיון אומר בדיוק את ההפך, וזו הייתה המדיניות בראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. הרבה ערים ויישובים קמו בעקבות פיגועי טרור, כביטוי לנחישותנו להיאחז בארצנו.

שוו בנפשכם מציאות שבה הממשלה מכריזה על הקמת יישוב או שכונה לזכרו של כל חלל טרור.

ראשית, זה דבר נכון כשהוא לעצמו, שהיה מאפשר לציבור להפנות את הכאב והזעם לאפיקים של בניין והתחזקות. אבל גם מבחינת המסר לאויב – זה היה המסר היעיל ביותר.

אילו היו אויבינו רואים שכל פיגוע גורם להקמת עוד יישוב ועוד שכונה יהודית – לא היו צוהלים ברחובות ומחלקים ממתקים בעקבות הצלחתם של המחבלים לשפוך דם יהודים. מהר מאוד היו קולטים כי אבוי לאותה הצלחה (מבחינתם). ולהפך, אנחנו היינו חושקים שיניים, מתחזקים ויודעים ש”בדמייך חיי”.

נחמה אמיתית

ובאמת, המסורת היהודית דוגלת בתפיסה שההנצחה הראויה של יקירינו היא על-ידי בניין ועשייה של הדברים שהיו יקרים לליבם של הנופלים. כאשר נרצחים יהודים, שבניין ארץ ישראל היה תמצית חייהם – אין הנצחה ראויה מתנופה חדשה של בנייה בנחלת האבות.

זו גם הנחמה האמיתית שאפשר לתת לבני משפחותיהם, בראותם שקרבנם לא היה לשווא, ושמתוך השבר והכאב נוצרו חיים חדשים, ו”ילדים משחקים ברחובותיה” של השכונה החדשה, שקמה על שמם.

אחרי שנים שבהן הקריאה לפעול בכיוון הזה הייתה קול קורא במדבר, מסתמנת עכשיו נכונות ממשלתית ללכת בדרך הזאת.

החלטת הממשלה להסדיר את חוות גלעד, בעקבות הירצחו של הרב רזיאל שבח, והודעת מזכיר הממשלה על הכוונה לאשר את תכנית בניין העיר של הר ברכה, בתגובה על רצח הרב איתמר בן-גל – הן בהחלט הצעד הנכון.

רק צריך להבטיח שהמילים יהפכו למעשים ולמדיניות קבועה ועקבית.