מה הרבה יותר חמור ממשורר שיכור שלקח בבוקר את הכדור הלא נכון?

 1.

שר הביטחון מחלל שבת להכעיס, עורך קניות כשהוא מלווה באנשי לשכתו ופמליית צלמים בשבת קודש. שר הביטחון מודיע להכעיס, שהרב אבינר והרב אליהו לא ישתתפו בטקסים של הצבא. שר הביטחון דורש מהרמטכ”ל (לפי דיווחים של כתבים צבאיים), להורות לרב הראשי לצה”ל לבטל פגישה שנקבעה עם הרב הראשי לישראל.

הכול עובר פחות או יותר בשקט.

עד ששר הביטחון מעז לפגוע ברב יהונתן גפן שליט”א. הופה. עד כאן. לא יקום ולא יהיה. סערה תקשורתית. חופש הביטוי, חופש היצירה, אומנים מגנים, עיתונאים (שלפני כמה שבועות שתקו מול ההשעיה של עירית לינור) זועקים. מי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא.

גם אני נגד ההחלטה של ליברמן. לא בגלל שהיא פוגעת בעצמאות של גלי צה”ל וסותמת את הפה ליהונתן גפן, אלא בדיוק להפך: בגלל שהיא פותחת את הפה ליהונתן גפן, מתייחסת ברצינות להזיות שהוא אומר. בעיניי, התגובה ההולמת ביותר להתבטאות של גפן, היא זו שסיפק חברו הטוב, הזמר מיקי גבריאלוב: “יכול להיות שהוא פשוט לא לקח את הכדור הנכון הבוקר”.

2. אז הפלייליסט של גל”צ שב ועלה לכותרות השבוע, אבל האמת היא שהרבה יותר חשוב לדבר על מה שאורי אורבך ז”ל כינה “הפלייליסט של הדעות”. כמעט לא עוסקים בו, למרות ההשפעה הדרמטית והיומיומית שלו על סדר היום הציבורי.

כן, בדיוק כמו שיש רשימת השמעה מסודרת של שירים ואמנים “נכונים” שזוכים לשידור ולחשיפה לעומת כאלה שממש לא, יש גם רשימה סגורה, לא רשמית אומנם, של מרואיינים ופרשנים ודוברים שאותם מעלים שוב ושוב לשידור ברדיו ובטלוויזיה ושאת דעותיהם נשמע בוקר וערב, לעומת כאלה שממש לא.

הנה דוגמה למישהו שכבר שנים נמצא בפלייליסט הזה. בכל פעם שיש עניין מדיני תשמעו אותו בכל הערוצים, הוא ממש שם נרדף לדיפלומטיה ויחסי חוץ: קונסול ישראל בניו-יורק לשעבר, אלון פנקס.

אפשר להבין למה אוהבים לראיין אותו. הוא רהוט, הוא עובר מסך, בעל ניסיון בתחום, אבל תקשיבו איזו פרשנות הוא נתן השבוע בריאיון ל’כאן 11′, כשנשאל על חשיבות הביקור של סגן נשיא ארצות הברית: “זה ביקור סיינפלד, זה על כלום. כשסגן נשיא ארצות הברית מגיע הנה, אומרת הקלישאה והקלישאה צודקת, יש לזה משמעות מעצם קיומו של הביקור.

“אבל ביקור של סגן נשיא ארצות הברית, בין אם זה ג’ו ביידן אצל אובמה, דיק צ’ייני תחת בוש או אל גור תחת קלינטון ועוד אחורה, בדרך כלל יש לו תוכן מדיני, סדר יום מדיני, הוא חלק מתהליך מדיני, הוא מניע תהליך מדיני או שהוא פותר בעיות בתחום המדיני. פה אין שום סדר יום מדיני. הביקור נובע מהאוונגליות שלו, הוא אוונגליסט מאוד קיצוני, הוא בא לגזור קופון על ההצהרה של הנשיא טראמפ, על ההכרה בירושלים כבירת ישראל ועל הכוונה העתידית להעביר את השגרירות אליה בזמן הקרוב, בלחץ של היהודים. זה ביקור על שום דבר”.

אתם מבינים? הביקור הזה הוא על כלום. ולמה? כי הוא לא חלק מ”תהליך מדיני”.

רגע, סגן נשיא ארצות הברית שבא להביע תמיכה בלתי מסויגת במדינת ישראל זה לא “תוכן מדיני”? בעיניי, ובעיני רוב ככל עם ישראל, אין תוכן מדיני גדול ומשמח מזה.

שלא לדבר על כך שלמחרת סגן הנשיא נתן בנאומו בכנסת שתי כותרות חדשותיות של ממש: על ההסכם עם איראן ועל העברת השגרירות לירושלים עד 2019.

אבל מבחינת הפרשן פנקס, “תוכן מדיני” זה לתקוף אותנו על כך שאנחנו לא הורסים יישובים בארץ ישראל, או לכל הפחות מקפיאים את בנייתם.

יום אחרי, ‘ידיעות אחרונות’ פרסם בעמוד הראשון מאמר של פנקס שכולו זלזול בפנס ההזוי (“הוא מאמין בבריאת העולם בשישה ימים, הוא לא יהיה בחדר לבד עם נשים אלא אם אשתו לצידו”) ובמי שמייחסים לביקורו חשיבות (“התלהבות והרעלת אדרנלין קרתנית”).

פנקס וחבריו הופיעו השבוע בכלי התקשורת השונים בפנים מיוסרות, פשוט כי הם מתים מגעגוע ללחצים של ג’ו ביידן או ג’ון קרי או קונדוליסה רייס או מדלן אולברייט או וורן כריסטופר. בטח גם לג’יימס בייקר וג’ורג’ שולץ נפשם יוצאת.

כל השמות האלה שצרובים בזיכרון הקולקטיבי של כולנו כמשהו מלחיץ, לוחץ, עויין אפילו, אצלם הם חלום הדורות. והם – נחשבים פרשנים ראויים, מכובדים ובעיקר אובייקטיביים.

תסלחו לי, אבל זה הרבה יותר חמור ממשורר שיכור שלקח בבוקר את הכדור הלא נכון.

3.

נזכרתי השבוע בפעם הקודמת שבה קידוש לבנה הגיע לפריים-טיים. זה היה במוצאי שבת שאחרי השבץ המוחי השני והקשה של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון. בימי השידורים האינסופיים האלה עמדו כתבים שעות בכפור הירושלמי כדי לעדכן כל דקה על כך שאין שינוי במצבו של ראש הממשלה.

ואז, בצאת שבת, יצאו כמה יהודים, שכנראה סיימו תפילת ערבית, לקידוש לבנה. הם עמדו עם סידורים ברחבה המפורסמת של בית החולים הדסה, חיפשו את הירח, וכשמצאו אותו החלו לומר את הנוסח של קידוש לבנה.

ברגע הזה, אחד הכתבים שעמד שם פרץ לשידור כדי להראות את התמונות של “האנשים האלה, שעומדים, דני, ממש כאן מאחוריי, בכניסה לבית החולים, ועורכים עכשיו תפילה מיוחדת לרפואתו של ראש הממשלה”.

לכו תדעו, אולי משהו במילים “עמוסי בטן” גרם לו לחשוב שמדובר באריאל שרון. לפחות הוא לא אמר שהם עורכים כעת טקס פולסא דנורא לראש הממשלה.

במוצאי השבת האחרונה שוב נכרך קידוש לבנה בראש הממשלה, או לפחות בחקירות ראש הממשלה, ובעצם פתח שבוע שכולו מושגים ביהדות: מהעיסוק הבלתי נגמר בשבת קודש, דרך דיני ייחוד וצניעות בצה”ל, ואז אל הפסוקים הרבים שציטט סגן הנשיא פנס, עד לתפילה שלו ושל רעייתו בכותל המערבי.

ובאמצע היה לנו את נאום יו”ר האופוזיציה יצחק הרצוג. לא כל כך שמו לב אליו, כי מיד אחריו דיבר סגן הנשיא ותפס את כל הכותרת, אבל אני רוצה, ברשותכם, להתעכב על פסקה אחת בו, המשפטים שאיתם חתם את נאומו:

“אסיים בברכת ביקור מוצלח לך לרעייתך ולמשלחת שאיתך”, אמר הרצוג על דוכן הכנסת, “נתפלל כי ביקורך יביא עמו בשורת שלום, חירות ופיוס, וכי עוד במהלך כהונתך יתממשו דברי הנביא מיכה, ואני מצטט: ‘וכיתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד. כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו”.

יפה, אה? פלורליסטי כזה: שלום, מזרח תיכון חדש, כל אחד והגפן שלו, כל אחד והאלוהים שלו. איש באלוהיו יחיה. אז זהו, שלא בדיוק.

הרצוג הצטרף בנאום הזה למסורת מפוארת של עורכי ומשכתבי פסוקים לפי הצורך, בכל הדורות. צריך אולי פעם לעשות מצעד כזה: “ואהבת לרעך כמוך” שכולם מרבים לצטט בלי ההמשך “אני ה'”. תנועת ביל”ו שחרתה בראשי התיבות של שמה את הפסוק “בית יעקב לכו ונלכה” בלי “באור ה'”, וגם “והצנע לכת”, המוטו היפה של בית הספר הריאלי בחיפה, נטול ההמשך “עם אלוקיך”.

והנה, גם הרצוג, שדווקא קרוב מאוד למסורת ורחוק מהבורות, לקח את נבואת מיכה וחתך אותה באמצע. שהרי מה אומר הפסוק המלא? “כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו – ואנחנו נלך בשם ה’ אלוקינו לעולם ועד”.

ואל המסר הזה, של החצי השני של הפסוק, המחנה הציוני כנראה פחות מתחבר, אז מה עושים? חותכים. מה שנקרא: ירד משיקולי עריכה. מזל שמייק פנס חובב התנ”ך לא תיקן אותו במקום.

4.

דווקא כשהלכתי אל המקורות, גיליתי משהו מעניין על הפסוק הזה. “כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו”, קרא הרצוג בהטעמה. לאן בדיוק ילכו? ובכן, לפי רש”י הם ילכו לאבדון בגלל שעבדו לאלוהים שלהם, כלומר, לעבודה זרה.

לא בדיוק פוליטיקלי קורקט. לעומת זאת החלק השני, המצונזר, “ואנחנו נלך בשם ה’ אלוקינו לעולם ועד”, מפורש על ידי המלבי”ם כך: “במה יזכו ישראל לכל הכבוד הזה באחרית הימים? מפני שבכל משך זמן הגלות הרב, הגם ש’כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו’, בכל זאת, ‘אנחנו נלך בשם ה’ אלוקינו’, ולא נשכח שם אלוקינו, הגם שעליו הורגנו כל היום. ולכן באחרית הימים תצא תורה מציון לכל העולם”.

דווקא זה מסר שהיה יכול להתקבל יפה אצל רוב אזרחי ישראל. לא כולל אלון פנקס ויהונתן גפן.

הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’