האם כל העיתונאים שמרגיזים את משה גפני הם רפי שכל ונמוכי קומה

1.

את הפולמוס התקשורתי העז ביותר עוררו השבוע שמעון ברייטקופף ושלומי גיל ממשפחה, שהציגו “ראיון ראשון” עם “הרב אברהם רובינשטיין”, “שמיועד לראשות עיריית בני ברק” ו”מוריד את הכפפות וחושף את תוכניותיו לניהול העיר המורכבת בעולם”.

אז ככה: ראשית, מדובר בראיון שני. את הראשון ערך איתו עורך חדשות משפחה אליעזר שולמן, לקראת גיליון חג הסוכות. הראיון נגנז אז מסיבה לא ברורה (בעיתון לא יאמרו מדוע, אך ניחוש שלי, ניחוש בלבד): החשש מפני מרן הגראי”ל שטינמן, שעדיין היה בין החיים, ומועמדותו של רובינשטיין לראשות עיר התורה והחסידות לא ממש הייתה לרוחו).

לא ברור מדוע לא הודפס כעת אותו ראיון, ככתבו וכלשונו, מאחר ומעולם לא פורסם. מדוע להטריח שני כתבים לבצע ראיון חדש. או שמא המלל אותו מלל, רק שם הכותבים שונה? לא סביר להניח.

2.

הנה מה שטענתי באייטם ב’הכוורת’ על הראיון:

לפני מספר שבועות ‘חשף’ משפחה כי בבית הגר”ח קניבסקי כבר הוחלט שהרב אברהם רובינשטיין הוא ראש העיר הבא של העיר בני ברק.

כבר אז טענתי, שראשי ערים חרדיות לא מוכתרים בשבועונים. אבל היה כאן הרבה יותר מזה.

הידיעה הזו, כמה מצער, התפרסמה עוד בחייו של ראש הישיבה הגראי”ל שטינמן זצ”ל, שכולנו התפללנו לשלומו. לכל היה ברור כי החלטה כמו מי יעמוד בראש עיריית בני ברק לא תתקבל בצורה עצמאית ברחוב רשב”ם, אלא תוך התייעצות עם חזון איש 5.

נזכיר, כי לפני חמש שנים, כאשר פינה יעקב אשר את כיסאו בראשות עיריית בני ברק והחל לכהן כחבר כנסת מטעם דגל התורה, שיגר הגר”ח מכתב מיוחד אל הגראי”ל זצ”ל, בו ביקש כי אברהם רובינשטיין יכהן במקומו כראש העיר. הגראי”ל נעתר, כמובן.

זה מה שהיה מצופה שיקרה גם הפעם. לצערנו, הסתלק מרן ראש הישיבה זצ”ל.

ועדיין, הגר”ח מעולם לא התערב בנושאים פוליטיים, ולכן הצפי הוא שההחלטות הפוליטיות ייחתכו על ידי הגרי”ג אדלשטיין, שטרם ברור את מי הוא חפץ לראות בראשות עיריית בני ברק.

ח”כי דגל אצל הגרי”ג אדלשטיין. באדיבות המצלם

אין זה סוד שפטירת הגראי”ל זצ”ל הותירה את הציבור הליטאי בחוסר וודאות באשר להמשך ההנהגה. יש שמושכים לכיוון זה, ויש לכיוון אחר. אבל מי שחושב שהנהגה עוברת דרך כותרות בשבועונים, אינו אלא טועה בהבנת המפה הליטאית. ‘יתד נאמן’, הוא ורק הוא, יכול להיות כתובת להכתרות כאלו ואחרות, ובטח שלא בשלב כה מוקדם, למעלה מתשעה חודשים לפני מועד הבחירות.

תחת הכותרת ‘נקרא לדגל’ מציג כתב משפחה שלומי גיל ראיון עם הרב אברהם רובינשטיין. “הסודות מחדר מועצת גדולי התורה, ההיערכות לתפקיד ראש העיר”, או בקיצור: “הרב אברהם רובינשטיין… מוריד את הכפפות וחושף את תוכניותיו לניהול העיר המורכבת בעולם”.

רגע, הוא כבר הוכתר? נבחר? פספסנו משהו?

איך כתב גורם ב’דגל התורה’ בקבוצה סגורה? “זה מכעיס. הדרכים להשתמש בלהקת יחצנים מוחאי כפיים ברחוב הראשי במדיה הלא ממוסדת לא מביאה כבוד לתורה ולא לדגל התורה. דגל התורה אינה ככל המפלגות, דגל התורה אינה אורן חזן שרץ לליכודיאדה לפריימריז וירטואלי”.

כל מילה – פנינה.

אבל תהיו בטוחים, שעד לסיום שלב הספינים, עוד תרוו מלוא חופניים מהסוג הזה. ולשלומי גיל, שהצליח לערבל חזק את הבריכה ולחולל בה סערה – נאמר: שאפו.

לתשומת לבכם, אלו שאוהבים לחפור ‘בין השורות’…

3.

המון כותרות הנפיקה התקשורת החרדית על נתניהו וההודים. הנה כמה מהם:

“ההודים ומלחמות היהודים” (יתד נאמן)

“הענק הרעב” (יתד נאמן)

“השיבה להודו” (בקהילה)

שתי כותרות אהבתי במיוחד:

האחת: “מהודו ועד חוץ”. כותרת הגג בכתבה “שותפות גורל” של מיכל איש שלום במשפחה (חבל שההברקה מוחבאת בכותרת הגג בלבד).

השניה” “ירום הודו” ביום ליום. בהחלט מבריק.

4.

על פי ההלכה, אסור להאמין לרכילות. לכן, לעולם אל תאמינו למנסים לקנטר ולספר כאילו מכתבים למערכת הם עמודים שנכתבים על ידי חברים יקרים במערכות העיתונים.

גם אני איני מאמינה לדברי ההבל הללו.

לכן כל-כך הופתעתי למצוא במשפחה את מכתבה של שרה שולמית מבני ברק:

“יישר כח על הכתבה עם הגר”ש שטיינמן זצ”ל. יצאנו מגדרנו מהתפעלות. אשרינו שזכינו גם אנחנו שאיננו מנויים על בטאונים וכו’ לקבל גישה ישירה למעיין השופע הזה. ומכאן שלוחה ברכת יישר כח גם לרב הגאון שליט”א שהשקה עדרים בשיחה זו. ודבר ידוע הוא (ואולי לצערנו) שלכתוב בעיתון נחשפים הרבה יותר אנשים ונפשות מאשר במקומות של תורה”.

אוח, אוח, אוח.

הגברת שרה שולמית, אם כבר טרחת לשגר מכתב למערכת, ובו רק מעט יותר מחמישים מילה, לא יכולת לעבור טוב טוב על התוכן, כך שלא תספידי כזצ”ל את מי שהוכתר בצוואת אביו לרשת את מקומו ואשר עודנו חי, עד מאה ועשרים בבריאות איתנה?

5.

לא פעם שיבחתי מעל במה זו של ‘בין השורות’ כתבות שטח מקסימות של יתד נאמן.

לכן כל-כך התאכזבתי השבוע לגלות כתבה, שבמקור היא כתבת שטח מעולה, אך ‘גוירה’ באופן מלאכותי וללא טעם, לפחות לטעמי.

במה דברים אמורים?

נתחיל בעמוד השער: תחת הכותרת “נקמת השבת” (מזכיר לכם ספר מנוילן של סיפורי צדיקים, יותר משער עיתון? כן, גם לי), שימו לב לכותרת: “מול השלג הדליל והמבקרים שנדדו לשכנים ממג’דל שמס מודים באתר החרמון: ‘אלוקים כועס עלינו'”.

הכתבה עצמה מספרת: “אין מראה מרהיב יותר משלג בחרמון, שמפתיע ברכותו, מכסה את ההר במפה צחורה של לובן, ממלא את הצימרים בנווה אטי”ב ומסדר את התושבים שמתפרנסים מתיירות פנים. אבל ‘האורח הלבן’ ממעט להגיע. כל בוקר מתעוררים המקומיים ונושאים עיניים לשמים בציפייה לשלג, שאם ירד – ירמוס במזחלת גסה את קדושת השבת, אבל הוא לא יורד והפרנסה מדשדשת. בעיניים כלות הם רואים את הפריחה המקבילה אצל השכנים הדרוזים, יש להם השערה, חבל רק שהיא לא מובילה למסקנה המעשית שכל יהודי מאמין היה מגיע אליה בקלות”.

לא תאמינו, אבל תחת הכתבה המלאה בחשבונות שמים וחדירה לפנקסת האלוקית של שכר ועונש (למה משגשגות חנויות הנוחות בתחנות הדלק, שם לא שומרים שבת? ומה עם ‘רשע וטוב לו’?), מגולל הכתב “וידוי אישי ראשון מסוגו ונוקב שפורסם השבוע בעיתון ‘מעריב’, שם “תיארו השבוע מפעילי האתר את הצניחה החופשית שלהם. החרמון, כך נראה, מתקשה לשחזר את ימיו הגדולים, שלג לא יורד בכמויות מסחריות ובאזור כולו מתרגלים למציאות קשה ולא רווחית בעליל”.

אז “כיהודים מאמינים בני מאמינים אנו קוראים את הכתובת מהצד הנכון של הקיר, ועין בעין רואים איך תובעת השבת את עלבונה. אין דרך אחרת לומר זאת”.

כלומר, אם לא הבנתם, אם יירד שלג, יופעל האתר בשבת. אם לא – העסק מושבת. אז השבת תובעת את עלבונה. כמה חבל שהיא לא תובעת את עלבונה בחודשי הקיץ, אז מצפינים ישראלים רבים להר החרמון, לא לסקי אבל לסיורים מרתק, וגם לצערנו ביום השבת. אילו ירד אז גשם זלעפות, יש להניח שהיו נותרים בביתם. גם לא יוצאים אל הים.

בקיצור, גם לעשות חשבונות שמים, וגם לעשות כתבה שהיא, איך נאמר, לא ממש עיתונות.

אבל שאפו למעריב, שהביא את ההשראה. לא בטוח שהתכוון לתוצאה הזו.

צילום: Miriam Alster/FLASH90

6.

‘בין השורות’ לא היה כותב את המילים הבאות, ולכן הוא מצטט את ח”כ משה גפני (במקור נאמן, מאת אריה זיסמן) –

שימו לב מהי דעתו על מדליף הקלטת שלו משבת עם ‘איחוד הצלה’:

“מה שקרה הפעם זה שעיתונאי חרדי הקליט את הדברים והבין שמדובר בנאום שגרתי רגיל שלי. כך אני מדבר תמיד בפורומים פנימיים. העיתונאי החרדי הזה הבין שזה לא חדשות בשבילו ולכן הוא הוציא את זה ל’ערוץ השני’, העיקר כדי לקבל שם קרדיט ובמקביל לנגח אותי מולם…

“הנקודה הבעייתית כאן זו ההתנהגות של אותם ‘עיתונאים חרדים’ רפי שכל ונמוכי קומה, שמבינים שהם לא יכולים לפרסם את זה בכלי התקשורת שלהם, כי זה לא יהיה חדשות ולכן הם נותנים את זה לתקשורת הכללית. מצד אחד כדי לנגח ובו בזמן לקבל קרדיט ולדאוג ששמם יוזכר, זה השוני וזו הבעיה”.

אז רוצו למדוד גובה, ובדקו אם אינכם עונים לקריטריון – “רפי שכל ונמוכי קומה”.

אגב, המדליף. לא בדקתי את מנת המשכל שלו, אבל נמוך קומה, הוא לא ממש…

7.

אני לא הייתי חושפת את זהות המדליף, אבל למענכם אצטט את הקטע הרלוונטי מטורו של יעקב ריבלין בבקהילה, על אחריותו בלבד:

“חושף הקלטת לא היסס להזדהות בשמו. היה זה הכתב אבי רבינא שנכח בסעודת מלווה מלכה בה נשא גפני דבריו בתום השבת המרוממת. הבחור שם את מכשיר ההקלטה שלו לעין כל על השולחן ויצא לפטפט עם חברים למקצוע שעישנו את הסיגריה הראשונה של מוצאי שבת”.

8.

והנה סיכום של פרשת הקלטת מזווית שונה, של שמעון בריטקופף בטורו ‘המזנון’ במשפחה:

“הכוכב השבועי היה ח”כ משה גפני. יש לו לאחרון לא מעט יתרונות… הוא מתראיין זהיר בלשונו ומנהל סמול-טוקים כבר שנים בלי ליפול בלשונו. אבל מול קהל, ועוד אוהד ומחבק, רחמנא ליצלן ולישזבן”.

9.

מאז הפסיק בקהילה להפיק עיתון ילדים והשיק עיתון קומיקס, אני תוהה מידי שבוע מחדש, האם מדובר במהלך חכם.

כזכור, גל מחאה ליווה את ההחלטה. קוראים שהפסיקו להם סיפורים בהמשכים סתם ככה ביום אחד בהיר, וגם כאלו שלא מתחברים לקומיקס. בדיוק, אגב, כמו גל המחאה באשר להחלטה שלא לצרף את אלבום תמונות הרבנים ‘העולם החרדי’ לעיתון, ולהסתפק בשיווקו למנויים בלבד. ..

השבוע, אגב, שמתי זה לצד זה את עיתון הילדים של משפחה (עיתון מושקע, נושאו “אדמה”) מול גיליון הקומיקס (שהוא לכשלעצמו בהחלט מוצר מצוין! ודבורה בנדיקט עושה עבודה יפה ומגיע לה כל שבח) – וקשה שלא לחוש בהבדל התהומי.

48 עמודים למשפחה, לעומת 16 בלבד לקומיקס של בקהילה.

מחירי שני העיתונים, אגב, זהים.

10.

אחרי כמה שבועות שבהן מפמפמת התקשורת את פרשת שלום רובשקין (ברכות לשחרורו מהכלא האמריקני, כולנו שמחים, אבל קצת טו מאץ’ הסיפור), קצת הופתעתי לגלות במגזין כפר חב”ד עוד כתבה.

אם כבר כתבה, שבפתחה תמונתו של “רובשקין כותב בביתו את המייל השבועי, מנהג בו החל מאחורי הסורגים”, לכל הפחות הייתי מצפה לראיון עם האיש.

כותרת המשנה – “חודש ימים לאחר שנפתחו שערי הכלא לפני האסיר היהודי המפורסם ביותר בעשור האחרון יצאנו לבדוק איך נראים חייו החדשים. העובדה שהפך מאחורי הסורגים לסמל של אמונה, התעצמה לאין ערוך לאחר ששוחרר”, לצד תמונתו – עושה רושם לקוראים כאילו הם עומדים לקרוא ראיון עמו.

אלא שבמקומו, נאלצו הקוראים להסתפק בראיון עם חתנו, הרב יהודה זלצמן, המלווה אותו נאמנה בתקופה האחרונה.

אפעס, אכזבה.

עם זאת, צריך לציין: על רובשקין חלות מגבלות, שהוחמרו שבוע אחרי יציאתו, לפי התכנון. אחת ההגבלות הראשונות: נאסר עליו להתראיין בשום צורה שהיא. אולי לכן הסתפקו באדם הקרוב אליו…