דע מה שתשיב לנשמתך: הידיעה שהחזירה אותי לאוצר שחיכה במייל

1.

“נסעתי אתמול לבדיקה ושמעתי את השיר ששידרת ברדיו, על המאבק בין נשמה לגוף”, כך נפתח המייל שקיבלתי ב-11 בינואר 2016 מהרב זאב קרוב. שמחתי פעמיים למקרא השורה הראשונה של המכתב.

פעם אחת על זה שהרב קרוב, זאב בן רות, מתפקד ונוהג ושומע רדיו, ופעם שנייה על זה שהוא בדיוק שמע את השיר הגאוני החדש של הזמר אבי בניון – “מכוון גבוה”.

אבל אז המשכתי לקרוא והבנתי שמדובר במכתב מחאה חריף.

“אחרי התנצלות שזו שמיעה חלקית, לא עמוקה ולא מדויקת, ואחרי בקשת הסליחה על צינון ההתלהבות, עליי לשתף אותך כי כששמעתי את השיר שמדבר על טינוף הגוף, כמעט עצרתי את הרכב ודרסתי את גופי… הטון המזלזל בגוף והניסיון להציגו כאילו הוא התגלמות הרע בחיינו – מוטעה ושייך יותר לדעת הנצרות המזלזלת בגוף ובעולם הזה.

“שמעתי את השיר ומיד התנגנו בי דברי הרמב”ם בשמונה פרקים שיש כאלה שחושבים ‘כאילו הקב”ה שונא את הגוף ורוצה להמיתו’. אנחנו מאמינים שכל מה שברא הקב”ה לכבודו ברא, ויש בו טוב וקדושה. בגמרא במסכת שבת נאמר שאדם צריך לרחוץ את ידיו ורגליו בכל יום לפני קונו, שנאמר ‘כל פועל ה’ למענהו’.

“יש לתפיסה הזאת השלכות רבות על חיינו האמוניים והמעשיים: יחס לאכילה (בספרים מופיע כי חודש שבט הוא כנגד חוש האכילה), יחס לחיי נישואים, ועוד ועוד. שוב, ייתכן ואם אראה את המילים אלמד שזה לא היה הכיוון. חודש טוב, זאב קרוב”.

2.

“שלום הרב קרוב, ותודה על ההאזנה והתגובה”, עניתי לו עוד באותו יום, “הנה הטקסט של השיר וגם מראה מקומות (אבי בניון מביא מקור לכל שיר בחוברת שמצורפת לדיסק. נראה לי שהוא ישמח לפתח את הדיון הזה. אבי הוא אחיו הצעיר והמוכשר של הזמר עמיר בניון, אברך בכולל דתי-לאומי בבאר שבע, בחור מיוחד). בשורות טובות”.

למייל צירפתי את הטקסט של השיר כפי שמופיע על העטיפה:

“מכוון גבוה ויורד נמוך / מהלך על ארבע, מנסה לעוף / מתכופף כל פעם ונשאר זקוף / נשמה בגוף, נשמה בגוף.
מדבר גבוה ועושה נמוך / מזיכוך הנפש אל טינוף הגוף / מרחף למעלה, מתרסק ושוב / נשמה בגוף, נשמה בגוף.
מסתכל למעלה ומרגיש שקוף / מתבייש כל כך, מנסה לשוב / ולשוב ושוב להרגיש חשוב / להמשיך לשוב, להמשיך לשוב.
מתפזר לרוח וצפוי מראש / בתוכי יש חופש את הטוב לדרוש / אם אזכור הפעם / להמשיך לשוב / נשמה בגוף, נשמה בגוף”.

וכאן מופיע המקור, ההשראה, טקסט מתוך מסכת סוכה: “אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר ‘צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו’, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו – אינו יכול לו”.

3.

והרב קרוב ענה: “תודה רבה. אני חושב שמה שמפריע לי ביותר זה ‘טינוף הגוף’, כאילו הגוף מטונף מעצם ברייתו, ואם כן למה לי גוף? צריך לזכור שהגוף מעצם ברייתו קדוש הוא ויציר כפיו של הקב”ה, כמו גם היצר הרע המתגבר שאותו מכנים חז”ל ‘טוב מאוד’. השאלה היא מה האדם עושה עם הגוף. בכל מקרה תודה שהכרת לי את השיר. אם בניון רוצה הוא יכול לדבר איתי. שוב, חודש טוב”.

וכמה דקות אחרי זה הגיע עוד מייל מהרב קרוב, תחת הכותרת “השלמה”:

“אין ספק שהשיר מתאר את הרגשות של אנשים רבים על מאבק פנימי בין טוב לרע. אבל הטלת האשמה על הגוף היא בעייתית. כאילו יש באדם פיצול אישיות – הטוב שבו זה הנשמה, הרע זה הגוף. כבר אמר הרמב”ם ‘דע כי נפש האדם אחת היא’. האדם הוא יחידה אחת אחדותית, והוא צריך לבנות בתוכו נפש מאוחדת, המכילה את הטוב והרע שבו והופכת ליחידה אחת טובה. כבר אמר פעם מי שאמר שהוא לא אשם על הדברים הרעים שבו, אלא יצר הרע אשם בכך… בקיצור, סוגיה רצינית לבירור”.

טוב, בקטע הזה כבר הבנתי שיש לי פה אייטם לתוכנית. הבנתי גם שיהיה לי תירוץ להשמיע שוב את השיר.

ביקשתי אפוא את רשותו של הרב קרוב לשרשר את דבריו הנוקבים לבניון, ולבקש ממנו הסבר “למה התכוון המשורר”.

הוא הסכים בשמחה.

4.

“שלום, שלום”, כתב אבי בניון, “בוודאי שהובנתי לא כראוי, ויכול להיות שזה נובע משמיעה לא מדויקת של אות אחת בלבד: מאוד הקפדתי לומר ‘נשמה בגוף’ ולא ‘נשמה וגוף’, כדי לדבר על האחדות ביניהם. גם אני הייתי עוצר את האוטו אם הייתי מבין את השיר כפי שהרב הבין אותו… אבל זו ממש לא כוונתי.

“ואסביר את עצמי: בשיר בחרתי להשתמש במונח ‘נשמה בגוף’ על סמך גמרא מופלאה במסכת סנהדרין על הדין שבעולם האמת. אמר אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאה, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור.

“אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיו בו תאנים נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר החיגר לסומא: תאנים נאות אני רואה בפרדס, בוא והרכיבני ונביאם לאוכלם. רכב החיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדס. אמר להן: תאנים נאות היכן הן? אמר לו החיגר: כלום יש לי רגליים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עיניים לראות? מה עשה? הרכיב החיגר על גבי הסומא ודן אותם כאחד.

“אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד. הציטוטים לא מדויקים והכתיבה מבולגנת, פשוט לא יכולתי להתאפק עד שאהיה בבית. תודה רבה על ההשמעה, אבי”.

5.

וכמו הרב קרוב, גם בניון חזר עם מייל השלמה כעבור זמן מה, ובו התשובה המלאה: “שלום רב לכבוד הרב. ראשית, תודה רבה על הזכות לפתח דיון מעמיק יותר על מה שעומד מאחורי השירים. מחמם את הלב לדעת שאנשים באמת מקשיבים למילים ולמסר המשתמע מהם. השיר מדבר על המתח שקיים בין שני יצריו של האדם הנמצאים בו מאז יצירתו.

מובן ששני יצרים אלה ניתנו לו על ידי הקב”ה ותפקידו הגדול הוא לאזן ביניהם ולהתעלות מעלה מעלה על ידי שימוש נכון בכל הכוחות הטמונים בו. ויתרה מכך, בלי הכוחות הללו אין לו כל דרך להתקדם. ‘במתים חופשי’, מפסוק זה למדו חז”ל על חוסר היכולת של האדם להתקדם כאשר הוא נפרד מגופו.

ויותר מכך, בלי היצר הרע והשימוש הנכון בגוף שלנו, היה העולם הזה שומם וחסר כל התקדמות. אבל מאידך, ככל שהכוחות הם גדולים כך גם הסכנה הטמונה בהם. אם אדם ילך ויימשך רק אחר המשיכה הגופנית שלו הוא יוכל להגיע לקלקולים גדולים ואף לחורבן.

לכן הדרכת חז”ל על הפסוק ‘ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך’ היא – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע. המקורות הם רבים ולא כאן המקום להאריך, אבל על הקושי הזה מדבר השיר, על האכזבה שבנפילות והשמחה שבהצלחות ועל הרצון שהכול יבוא מתוך זיכרון שצריך תמיד להיות בתנועה של ‘להמשיך לשוב’.

דבר אחרון: ראיתי שהפריע לרב הביטוי ‘טינוף הגוף’, כאילו הגוף הוא מקור הרע. אבל לא זאת הייתה כוונתי אלא כמו שעל ידי מעשיי אני גורם לזיכוך הגוף, כך גם על ידי הבחירה ברע אני מוריד את הגוף מגדולתו ומטנף אותו.

יישר כוח גדול לרב ותודה גדולה על הזכות לברר את הדברים. ואי אפשר בלי ציטוט מספרך החשוב ‘דע מה שתשיב לעצמך’, שזכיתי להכיר במהלך חזרתי לשמירת המצוות לפני כ-13 שנים: ‘האדם, היחיד והמציאות כולה מורכבים מאוד. חומר ורוח, שכל ורגש, רגשות מנוגדים ועוד, ובעקבות כך מתנהלים באדם מאבקים רבים בין הכוחות השונים שבו… את הכול יצר ה’ וממילא הכול מחויב ונצרך. ואפילו המציאות החומרית יש בה קדושה וחיוב’. שוב תודה, אבי בניון”.

6.

למחרת הגיעה תשובתו הקצרה של הרב קרוב: “אבי שלום וברכה. אכן, שיקוף המאבק הפנימי חשוב ונכון. הערתי על כך שמשמע כאילו יש אשם והוא הגוף, דבר העלול להביא לטעות איומה וסילוק אחריות מהאדם. המשך ועלה מעלה מעלה ביצירות חשובות המבטאות את עולמנו הרוחני. כל טוב, זאב”.

7.

השבוע ביום רביעי, ראש חודש שבט, דקות אחרי ששמעתי בכאב גדול על פטירתו של הרב קרוב, ניגשתי אל תיבת הג’ימייל שלי כדי למצוא את ההתכתבות הזאת. לא זכרתי מתי בדיוק היא הייתה, אבל בעזרת חיפוש פשוט (“אבי+בניון+זאב+קרוב+נשמה+גוף”) מצאתי מיד את כל ההתכתבות, והתחלתי לערוך אותה לטור שלפניכם.

רגע לפני ששלחתי את הקובץ למערכת, בקשתי לברר את התאריך העברי שבו התקיימה ההתכתבות הזאת. נכון, באינבוקס של המייל כל התאריכים לועזיים, אבל מעניין לציין את נקודת הזמן היהודית של המסמך המרתק הזה. אז נכנסתי לאתר שממיר תאריך לועזי לעברי, הזנתי את התאריך הלועזי של ההתכתבות: 11 בינואר 2016, והקשתי על “המר”.

התוצאה שהתקבלה צמררה אותי: א’ שבט תשע”ו. היום שבו כתב הרב קרוב בסערת נפש על היחס בין הנשמה לגוף, הוא בדיוק התאריך שבו, כעבור שנתיים, השיב את נשמתו ליוצרה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’