מתי הזמן לנקמה ומתי לפתיחת דף חדש?

תקופתנו מתאפיינת בבלבול ערכים. מושגי הטוב והרע מתערבבים ללא הרף, משתנים בקצב מהיר, ולעתים מתהפכים על פיהם, עד שהרע נהפך לטוב והטוב לרע.

אחד הערכים הנתונים למתקפה ולערעור הוא הנקמה ומתן גמול הולם למרצחים.

יש המציירים את הנקמה כתגובה יצרית, המזוהה עם תרבויות נחשלות. בעיניהם, בעולם נאור ומתקדם אין מקום לרגשות נקמה. הסליחה והוויתור הם הערך הנעלה, והם האמורים להחליף את תאוות הנקם.

מסר חיוני

יש כאן ערבוב מוחלט של מין בשאינו מינו. אם אדם כשל ומעד והתנהג כלפיך בדרך בלתי-ראויה, בהחלט יש מצווה שלא לנקום בו, אלא לסלוח לו ולשאוף לפתוח דף חדש. התורה אף מצווה אותנו שלא ‘ליטור’; כלומר, לא רק להימנע ממעשה של נקמה, אלא אפילו שלא לשמור לאותו אדם טינה בלב.

אבל להביא נבל על עונשו – זה הדבר הנכון והצודק ביותר.

אין זו תאוות נקם פרימיטיבית, אלא יסוד מרכזי בהשלטת צדק בעולם. זו הדרך למגר את הרשע, כאשר יהיה ברור לכול שיש דין ויש דיין, וששופכי דמים ישלמו את מלוא המחיר על פשעיהם.

הבורא מכונה “א-ל רחום וחנון”, ובה בשעה “א-ל נקמות”. כי יש מי שראוי לרחמים, ומי שחובה לקחת נקמה ממנו. הנקמה מוזכרת אין ספור פעמים במקורותינו ובתפילותינו. בימים הנוראים, מול ארון הקודש הפתוח, אנו מבקשים: “אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך”.

דוד המלך מבקש בספר תהילים: “ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו” – שמחתו של הצדיק היא כשהוא רואה את הנקם שנעשה בעושי הרשע. ודוד המלך ממשיך ומפרט את התועלת החשובה של הגמול: “ויאמר אדם, אך פרי לצדיק, אך יש אלוקים שופטים בארץ”. יש כאן מסר חיוני מאין כמותו – יש פרי וגמול טוב לעשיית צדק, ויש מי ששופט ומעניש את עושי העוול.

מיותר להבהיר שלא כל אדם רשאי ליטול את תפקיד הנוקם. יש נקמה שהיא בידו של בורא העולם בלבד, ויש נקמה שצריכה להיעשות בידי הגורמים המוסמכים.

לכן נאבק העם היהודי על עשיית גמול בנאצים ובעוזריהם, רדף את המרצחים ודאג להבאתם על עונשם. כי זה הבסיס לחברה אנושית מתוקנת, שפושעים נתעבים כאלה לא יוכלו להמשיך את שגרת חייהם.

סוף הצדק להיעשות

היו זמנים שהערך הזה היה ברור לכל אדם בישראל. ממשלות ישראל קבעו כלל: ‘ידנו הארוכה תשיג את המרצחים’. כוחות הביטחון השקיעו מאמצים אדירים בהגשמת הבטחה זו ובחיסול הפושעים. היה בכך גם מרכיב של הרתעה, אבל בעיקר עשיית צדק ומתן גמול ראוי למתכנני הפשעים המזעזעים ומבצעיהם.

גם בסיפור יציאת מצרים מופיעים שני המרכיבים האלה – גאולה לישראל ונקמה במצרים. אילו בני ישראל היו נגאלים והמצרים לא היו באים על עונשם, היה בכך משום חוסר צדק הזועק לשמים. לכן היה חשוב שהמשעבדים האכזרים יקבלו את גמולם, ובכך יוכח שסוף הצדק להיעשות וסוף הטוב לנצח.