מדוע יותר קשה לקרב צעיר ישראלי ליהדות
במפגשים בין שלוחי הרבי בעולם ובין שלוחים בארץ עולה לעיתים השאלה, איזו שליחות קשה ומאתגרת יותר.
במבט ראשון נראה שהשליחות בקצווי תבל קשה יותר. הריחוק, הבדידות, קשיי החינוך, המורכבות הכרוכה בהשגת מזון כשר. גם חיפוש היהודים בפינצטה הוא אתגר לא פשוט.
במובן זה בארץ הרבה יותר קל. גם מי שמתגורר במקום מרוחק יחסית, יכול להגיע בנסיעה לא ארוכה למרכז שבו מצויים כל הצרכים. בית ספר מתאים לילדים אפשר למצוא בסביבה, ולכל היותר הנסיעה אליו תהיה ארוכה במקצת. ויהודים יש כאן בשפע, כמעט כחול אשר על שפת הים…
לא קל בארץ
אבל במובנים אחרים המצב הפוך.
יהודים בחוץ לארץ מרגישים יותר את הצורך בקשר עם בית חב”ד. רואים זאת מדי יום ביומו בבתי חב”ד למטיילים. צעירים שכאן בארץ לא הרגישו שום צורך להתחבר לדת ולמסורת, ולא עלה על דעתם להיכנס לבית חב”ד או למקום דומה – מחפשים שם את בית חב”ד וחשים רצון להשתתף בתפילה, בסעודת חג או בשיעור תורה.
היהודי החי בחוץ לארץ מרגיש שהוא זקוק לחיבור עם היהדות והמסורת כדי לחוש יהודי. כאן בארץ יכולה להשתרש תחושה שדיי בעצם המגורים בארץ, הדיבור בשפה העברית וההתרועעות עם יהודים כדי להיות יהודי.
לכן בעוד בחוץ לארץ השליח מספק צורך גלוי ומודע, בארץ הוא נדרש לשכנע שהצורך הזה בכלל קיים.
דווקא משום כך הפעילות בארץ חיונית ונחוצה יותר. הצעיר הישראלי גדל בתחושה שהיהדות אינה חסרה לו, ואין הוא יודע שעליו לחפשה. כבוגר מערכת החינוך הישראלית הוא חש שקיבל את הידע הדרוש לו, ואין לו מושג עד כמה חסרות לו הידיעות הבסיסיות ביותר במורשת ישראל.
שלא כצעירים בחוץ לארץ, שרבים מהם סופגים בבית את המסר שעליהם לחפש בני-זוג יהודים, הצעיר הישראלי המצוי לא חונך על ברכי הערך הזה. להפך, בכלי תקשורת מוצגת ההתנגדות לנישואים מעורבים כדעה קדומה ואף כגזענות. לא אחת מתפרסמות כתבות המתארות נישואים מעורבים בצבעים חיוביים, כצעד נועז השובר סטיגמות. כשצעיר כזה יוצא לעולם, אין לו כוחות נפש להימנע מקשר המוביל להתבוללות.
חיבור נדיר
827 שליחי חב”ד ברחבי הארץ, המפעילים 412 בתי חב”ד, מתחילים את פעילותם מנקודה קשה הרבה יותר. גם המתח הפוליטי בארץ והמאבקים בנושאי דת ומדינה אינם מקילים את העבודה. ואף-על-פי-כן השלוחים עושים את עבודתם ומגיעים להישגים מרשימים ומרגשים.
בהיות חב”ד גוף א-פוליטי, אין לה החיבור לתקציבי מדינה נדיבים. השליח נדרש להשיג את המימון לפעילותו בכוחות עצמו. לצרף פרוטה לפרוטה ולגייס עוד תורם ועוד שותף.
אבל כשנכנסים לאותם בתי חב”ד רואים את החיבור הנפלא שנוצר שם בין יהודים מכל העדות והמעמדות. כולם מרגישים שם תחושת בית, שבו מקבלים כל יהודי באהבה ובמאור פנים, ושבו אחדות ישראל היא מציאות ממשית ולא ססמה.
-
היהודי החילוני/מסורתי בגולה לרוב לא יוצא לו להכיר את קיצוניות שמלווה חלקים רחבים במגזר החרדי. נכון שנגיד יהודי אמריקאי מכיר את הקורה בברוקלין, זה לא חדש לו, הוא עדיין לא חש או מדמיין איך חסידות או קהילה כזאת משפיע על החיי יום יום שלו, זה נכון גם להיפך. החרדי בניו יורק לא קשור כמעט ולא מסתמך על ארגונים יהודים חילונים.
לכן, האינטראקציה היא לא שלילית מיסודה ויכולה להיווצר הבנות חיוביות בין שני יהודים, גם אם מדובר בשני זרמים שונים. לעומת זאת, בארץ אין כמעט את העצמאות הזאת, החיים של כל היהודים מתחלקים מאותה צלחת, וטענות של קבוצה אחת על השניה עולות המון על רקע זה, שגורם ישירות לניכור בין החרדים לבין האוכלוסיות המסורתיות וחילוניות. -
דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
-
בהנחה שזה נכון–הסיבה היא שצעיר ישראלי נפגש עם הדת היהודית על כל צעד ושעל מכיר את נושאיה–שלא תמיד בגורמים ליחס חיובי. ובנוסף–חב’ד איננה גוף א-פוליטי
כדברי הכותב –זה גוף פוליטי שמנסה להשליט את השקפותיו על הציבור הרחב כולל דתיים–בכל דרך אפשרית.