הסבל מעורר השאלה: על מה ולמה? מדוע העם היהודי סובל אלפי שנים?

הצומות שקבעו חכמינו מטמיעים בתודעתנו את הסבל שפקד את עמנו לאורך כל ההיסטוריה.

בימינו כבר מחפשים דרכים יצירתיות להנחיל לדור הצעיר את תודעת השואה, וזאת בשעה שעדיין חיים עמנו מי שחוו אותה וראו במו עיניהם את נוראותה. והנה העם היהודי זוכר אירועים שהתרחשו לפני אלפי שנים.

עשרה בטבת מייצג את ראשית המצור, שהביא לידי חורבן בית המקדש הראשון ולגלוּת בבל. בנקודה הזאת התחיל מסע סבל וייסורים, שנמשך כאלפיים וחמש-מאות שנה – חורבן הבית הראשון והשני, גלות עם ישראל מארצו, גזירות שמד, רדיפות ופוגרומים – ועד לדם היהודי שנשפך בידי הטרור הערבי בעת הזאת.

השואה ומסעי הצלב

הסבל הזה מעורר את השאלה – על מה ולמה? מדוע העם היהודי סובל כל-כך?

השואה החריפה את השאלה ועשתה אותה קשה במיוחד, לנוכח מפלצתיות הרוע שנתגלה בה; אבל האמת היא שהשאלה-זעקה הזאת מלווה אותנו לכל אורך ההיסטוריה.

באיגרת שכתב הרבי מליובאוויטש לסופר אלי ויזל הוא עומד על נקודה שאין שמים אליה לב כל-כך:

“ייתכן שמסעי הצלב, למשל, מבחינת ההיקף היחסי ובהתאמה, לא היו קלים ממעשיו של היטלר. לזה יש להוסיף את ההבדל שאז לא הייתה אפילו קרן של תקווה שהמצב ישתנה (…) אחרי שהטורקים נוצחו בידי הצלבנים לא הייתה כל תקווה לעזרה כלשהי שתבוא מ’בעלות הברית’, בעוד שבתקופת היטלר יימח שמו השחיטות נעשו ‘סתם’, מתוך הפראות והטבע החייתי של האדם, והיה אפשר לקוות שאולי בכל-זאת העולם יזדעזע, והעיקר, שבעלות הברית ינצחו סוף כל סוף, וישימו להיטלר יימח שמו – קץ”.

ברור לנו שהעולם איננו ג’ונגל חס ושלום. מאמינים אנו בבורא עולם, שמנהיג את העולם ומכוון את כל הנעשׂה. אנו מאמינים בהשגחה פרטית, שחלה על כל פרט ועל כל תנועה ביקום. דווקא משום כך אנו מבקשים פשר לסבל הנורא הזה.

מכאב לשמחה

ההגות היהודית עוסקת כבר אלפי שנים בשאלת הסבל. כל ספר איוב ממוקד בסוגיה הזאת. יש כמה וכמה הסברים ותשובות לשאלה, אבל יש גם דרך התמודדות שאינה מנסה להסביר ולהבין, אלא מותירה את השאלה כזעקה.

אין בכך משום התרסה חלילה על האמונה. להפך, מאמינים אנו באמונה שלמה שיש דין ויש דיין. מאמינים אנו שהקב”ה השגיח על העולם גם בימים האיומים והאפלים ביותר. מאמינים אנו שאין אדם יכול לנקוף אצבעו למטה, אלא אם כן הכריזו על כך מלמעלה. ומשום כך דווקא אנו זועקים אל בורא העולם: “עד מתי!”.

הסבל הנורא שפקד את עמנו מחזק בנו את האמונה והביטחון המוחלט בטוב הנשגב הצפוי לנו. אחרי החורבן הנורא חייב לבוא בניין נפלא. כגודל הכאב – עוצמת השמחה, וכפי שנאמר: “שמחנו כימות עיניתנו”. זו התפילה הגדולה של עם ישראל לקב”ה: שלח לנו כבר את משיח צדקנו, שיביא לנו את הטוב המופלא של הגאולה!