8 הערות קצרות על טראמפ, עלינו, ועל י-ם • טורה של סיון רהב-מאיר

 1.

כשטראמפ נאם השבוע, הייתי עם הילדים ברכב. שמענו ברדיו את המילים המרגשות, והסברנו להם מה הביג-דיל: “נשיא ארצות הברית אומר עכשיו שירושלים היא בירת ישראל!”.

צחוק נשמע מהמושב האחורי: “חחח, מי לא יודע, ולונדון היא בירת אנגליה!”

2.

במובן מסוים הם צודקים. ירושלים הייתה הלב הפועם שלנו מאות שנים לפני שאמריקה התגלתה. הביג-דיל הוא אכן לא הדברים המובנים מאליהם, העובדתיים, הפשוטים, שטראמפ אמר על ירושלים.

איך כתב השבוע קובי אוז? “רופא המשפחה קרא לי למשרדו במפתיע ואמר: הגעתי למסקנה שיש לך לב. כך אני מרגיש לגבי הצהרת טראמפ בנושא ירושלים”.

זה כמובן יפה ומבורך, אבל הסיפור האמיתי הוא השינוי המוחלט וההיסטורי של המשוואה האמריקנית. את זה יותר קשה לצלם באופן חגיגי ולהפוך לכותרת ברורה, אבל טראמפ בעצם אמר כך: כל הנשיאים דחו שוב ושוב את ההחלטה על השגרירות ועל ירושלים רק כדי לקדם את השלום ולא לפגוע בתהליך. הגיע הזמן להבין שאין זה קידום השלום, אלא רק נתינת פרס לצד האלים.

ישראל אינה הבעיה של המזרח התיכון, אלא חלק מהפתרון, והמציאות שבה הנשיא האמריקני רק לוחץ משמאל על ראש הממשלה הישראלי ומדבר על “ויתורים כואבים” – נפסקה רשמית. “העתיד המדהים שממתין לאזור הזה מעוכב על ידי שפיכות דמים, בורות וטרור”, נאם השבוע טראמפ.

בינגו.

3.

שווה לקרוא שוב את משפט הפתיחה לנאומו של טראמפ: “לא נוכל לפתור את הבעיות בעזרת אותן הנחות שגויות ובאמצעות חזרה על האסטרטגיות הכושלות מהעבר. אתגרים ישנים דורשים פתרונות חדשים”.

את הגישה הזו צריך ליישם בעוד המון תחומים, ציבוריים וגם אישיים. לצאת מהפרדיגמות הישנות לעבר רעיונות יצירתיים. האיסלאם הטרוריסטי הרי מתחדש ומתפתח ומשנה צורה כל הזמן. למה המערב והדמוקרטי חייב להיות כל כך מקובע ו”כבד” מולו? הפלסטינים והמרחב המזרח-תיכוני כולו השתנה, למה הוויכוחים עדיין תקועים בניינטיז, בעד ונגד הסכמי אוסלו?

זוהי אגב התחושה שלי אחרי כל שיחה עם בני משפחת גולדין, שנאבקים להשבת גופתו של הדר הי”ד. כשמדברים איתם מבינים שהתרגלנו כל כך לנוסחה של “שחרור מחבלים תמורת גופות חיילים”, שהמערכת כאילו מצפה מהם לדרוש את זה, ורק את זה. הם מנסים ללא הרף לאתגר את ישראל, לגרום לנו להשתמש במנופי לחץ אחרים, לחשוב אחרת.

4.

“ההמונים לא יצאו לרקוד הורה ברחובות”, שמעתי פרשן אחד אומר בזלזול. אבל היום יוצאים לחגוג ברשתות, ושם רבים-רבים חגגו, בשמחה טבעית ופשוטה.

שוב התברר שאולי כבר יש אצלנו שתי מדינות לשתי עמים: מדינת האולפנים ומדינת הפיד.

זה מצטרף לגל הפרשנויות ששמענו מאז בחירתו. הרי הנרטיב המוביל היה שאם טראמפ יעז לדבר כפי שאכן דיבר השבוע, זה יהיה רק כחלק מעסקה כוללת ובעייתית לישראל. כלומר, זה יהיה הגזר, אבל יחד איתו יגיע מקל. חבל שאי אפשר להחזיר למפעל פרשנות מקולקלת, כמו סחורה מקולקלת, ולקבל פיצויים.

5.

זוכרים את הילדים מהמושב האחורי? לצערי זו הייתה רמת התגובה של יו”ר מרצ זהבה גלאון.

שימו לב לציטוט הבא מתגובתה: “החלטה שהתקבלה על ידי אדם שאהיה מופתעת אם הוא יידע לאתר את ירושלים על המפה. אהיה מופתעת אם הוא יודע לקרוא מפה”. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם ח”כ מהימין היה מעז להעליב ככה את אובמה בזמנו.

הרי אפילו כשג’ודי ניר מוזס שלום העזה לכתוב “אתם יודעים מה זה קפה אובמה? שחור וחלש” – פרצה פה מהומה שלמה ומוגזמת. אפשר להתנגד לטראמפ (ואפילו צריך לפעמים), אבל למה להעליב ולהשפיל אותו ככה? הוא עוד עלול לצייץ בחזרה בשלוש בלילה שהוא דווקא כן יודע לקרוא מפה, מיסיז זהבה.

6.

אגב, הפליאה הגדולה מול דבריו של טראמפ השבוע היא הזדמנות לשים לב עד כמה אנחנו מתפלאים מכך שנבחר ציבור פשוט מבצע את מה שהוא מבטיח.

טראמפ הרי התחייב לפני הבחירות לעשות אפילו יותר, אז מה פשר התימהון הגדול נוכח העובדה שהבטחת הבחירות שלו מתחילה להתקיים? מדהים כמה התרגלנו לקלישאות ה”מה שרואים מכאן לא רואים משם” או “הבטחתי, אבל העיתוי כרגע נפיץ ורגיש”. זה בעייתי שבסוף רק טיפוס כמו טראמפ נתפס כמי שעומד במילה שלו.

7.

בהמשך אותו ערב, אחרי הנאום, נסעתי בירושלים עם נהג מונית ערבי, ממזרח העיר. הוא דווקא פתח בשיחת חולין, אבל אני התביישתי לשאול את מה שבאמת עניין אותי: נו, אז תעשו בלגנים? נו, אז תהיה אלימות? זה הרי לא מנומס לשאול כך, בגלל שיש פה הנחת יסוד גזענית, שבעצם אופפת אותנו כל השבוע. בלי ששמנו לב, כל מי שמזהיר כל הזמן מפני מהומות, ממש מניח אוטומטית שהצד השני הוא מג’נון, חסר שליטה, אלים מטבעו.

8.

אבל כידוע, פחות חשוב מה יאמרו הגויים, ויותר חשוב מה יעשו היהודים. זו אחריותנו לפעול: להעביר לירושלים משרדי ממשלה, לשפר את תנאי חייהם של תושבי מזרח העיר (זה אינטרס שלנו), ובעיקר – להפוך אותה למה שהיא אמורה להיות – אור לגויים, מקור השראה, מוקד של תרבות אלטרנטיבית, מול מה שמתרחש באירופה, באמריקה ובעולם המוסלמי.

היעד הסופי אינו העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אלא “כי מציון תצא תורה, ודבר ה’ מירושלים”.

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’