במצע כתוב ‘בענייני שבת פנו לרבי מגור’?

1.

זה לא יכול להיות שרק אחד מעז. פשוט לא יכול להיות. אבל עד עכשיו, זה בדיוק מה שקורה. חוץ מתא”ל בדימוס אריה אלדד (ואולי במשפט וחצי גם אביגדור קהלני), אין עוד בכיר אחד שקשור במערכת הצבאית שמעז לצאת בגלוי נגד הפגיעה הקשה בצה”ל.

ואני לא מדבר על הסיפור של ‘שוברים שתיקה’. עליו מדברים מספיק, אולי אפילו יותר מדי. אני מתכוון לפגיעה הרבה יותר קשה ושיטתית בצה”ל. פגיעה שהולכת ומחריפה: קידום ערכי הפמיניזם הקיצוני על חשבון כשירותו המבצעית של הצבא.

שמעתם מישהו מדבר על זה בקול? ואל תספרו לי על מכתב 70 הקצינים מהשבוע לשר הביטחון. זאת יוזמה ברוכה, אין ספק. כל הכבוד. אבל מדובר בקצינים זוטרים, רבי-סרנים בעיקר. רוב בכירי צה”ל בעבר ובהווה רואים ושותקים.

השבוע שמעתי בגלי צה”ל דיווח של כתב צבאי שסיפר בהתלהבות על כך שבעבר נשים אכן היו נפצעות הרבה יותר מגברים בטירונות הקרבית, אבל לאחרונה שיעור הפציעות של לוחמות ירד מ-50 אחוזים ל-26 אחוזים.

ואז עלה לשידור פרופ’ אלדד ואמר: “בוודאי, יש פחות נשים שנפצעות. אתם יודעים למה? כי מורידים את רף האימונים מהלוחמות. הפכו אותן מרובאי 07 לרובאי 06 במרץ האחרון. אפשר להוריד את הפגיעות לאפס אם נהפוך אותם לרובאיות 02. אם צלפים לא פוגעים במטווח, אז נגדיל את המטרות או נקרב אותן ואז נעלה את הממוצע? הרי המטרה היא שלצה”ל יהיו הצלפים הכי טובים שיירו מדויק”.

מולו דיברה סרן במיל’ נעמה לזימי שתקפה את אלדד, בין היתר, עם הטיעון הפנומנלי הבא: “יש כאן ניסיון להפוך את הצבא ליותר גברי, יותר מיליטנטי”.

הלכתי למילון. מיליטנטי זה לוחמני, תוקפני, קרבי. באמת סליחה שמישהו מנסה לגרום לצה”ל להיות לוחמני, תוקפני וקרבי.

2.

אלדד דווקא נשאר קר רוח מול התזה ההזויה, ורק אמר לה כך: “כשנגמרים הטיעונים המדעיים, הרפואיים והמבצעיים, הפמיניסטיות אומרות: ‘טוב, אתם סתם שוביניסטים וחשוכים’. אבל אני מדבר עובדות, אני מדבר על הורדת רף האימונים ועל פגיעות גופניות. אני מדבר על מה שאתמול אמר קצין שריון ראשי, שהגדודים האלה לא יסתערו כי קצב טעינת הפגזים שלהם הוא נמוך יותר, כי הדרישות נמוכות יותר. כדי לשלב נשים בגדודי חי”ר נקבע כי אין צורך לשאת שש מחסניות, די בארבע.

“כשם שרידדו את הדרישות מקרקל, ירדדו את הדרישות מהטנקיסטיות, ועכשיו יהיו לנו טנקיסטים סוג א’ וטנקיסטים סוג ב’. סוג אחד: בנים בלבד, המיועדים לכל תפקידי השריון ולכל המסגרות שלו, וסוג שני: בנים ובנות המיועדים רק לטנקים בעמדות הגנה, ומהם נדרשים כישורים פחותים. אני לא רותם אידיאולוגיות לצורך המבצעיות של צה”ל. זה ההבדל בין מי שבודק נתונים לבין מי שאומר סיסמאות”.

.

דובר צה”ל וכתבי צה”ל ביחד. אז פה ושם פרופ’ אלדד, קצין רפואה ראשי לשעבר, מקבל משבצת קטנה כדי להשמיע דעה הפוכה. אבל לא יכול להיות שאין עוד אנשי מקצוע שחושבים כמוהו. יכול להיות רק שהם לא מחושלים כמוהו, לדבר נגד הזרם.

למחרת, במאמר קטן ב’מעריב’, אלדד הסביר שהוחלט בצה”ל שהטנקיסטיות לא יילחמו, רק ישמרו על הגבולות, כי הרי ממילא לא יידרש מהן לכבוש את הבופור, רק להגן על קדש ברנע.

“אבל הרי בסוף השבוע בסיני נרצחו כ-300 מתפללים על ידי מחבלי דאע”ש רכובים על ג’יפים עם מקלעים”, הוא מזכיר. “אותם מחבלים יכלו לפנות מזרחה ולתקוף, חלילה, את היישוב קדש ברנע שעל ‘גבול השלום’ שעליו מגנה פלוגת קרקל מתוגברת בטנקים המיועדים לתפקידי ‘הגנה בלבד’. תורת הלחימה של צה”ל קובעת כי מיד לאחר שכוח מצליח לבלום התקפה, עליו לצאת להסתערות. האם במקרה זה ימתין מפקד הגזרה עד שיגיע כוח טנקים המסוגל גם להסתער? יוציא להתקפת-נגד רובאים 06 עם ארבע מחסניות בלבד, או ימתין לרובאים 07 שהכשרתם וציודם טובים יותר? האם גם המחבלים ימתינו?”

3.

ושלא תבינו אותי לא נכון: נניח שיתברר שנשים סוחבות פגזים כבדים יותר טוב מגברים, או נניח שהיה מתפרסם מחקר חדש שלפיו ארבע מחסניות עדיפות על שש מחסניות בשדה הקרב – האם אז הייתי בעד גדודים מעורבים? בעד חיילות באותו צוות בטנק עם חיילים?

לא יודע מה היה סובר פרופ’ אלדד. אבל ברור שגם במקרה כזה צריכים להתנגד לכך בכל תוקף. ולמה? כי בתורה שלנו נכתב “והיה מחנך קדוש”. שימו לב לדברים החריפים והעצובים שכתב לא מזמן הרב אילעאי עופרן, הרב של קבוצת יבנה, מהליברליים ביותר בציונות הדתית:

“מהי מדינת הלכה בעיניי? מדינה שמוסדותיה מתקיימים על פי ההלכה – משרדי הממשלה שובתים בשבת, הצבא מגיש לחייליו אוכל כשר, המשטרה ובתי החולים פועלים בהתאם להלכה וכו’. כל אדם חופשי לקיים או להפר כל פרט מפרטי ההלכה – אבל אף אזרח, מחייל עד שוטרת, משר ועד רופאה, לא יידרש לעבור על ההלכה בשירות המדינה.

“האמת שכיום, 70 שנה לעצמאותנו, אנחנו לא רחוקים מהחזון הזה. הצבא, המשטרה, רוב משרדי הממשלה, בתי החולים ואף חלק מנמלי הים והאוויר, מתנהלים כך. אשרינו שזכינו. בדיוק בגלל זה, החלטת הצבא בנוגע לגדודים המעורבים מעציבה אותי מאוד… איני רואה שום דרך, פשוט בלתי אפשרי בעיניי, שבה חייל או חיילת יכולים לשמור את ההלכה במלואה במסגרת שירות בגדוד מעורב. עד היום, המקום היחיד שבו חיילי צה”ל עברו על ההלכה בפקודה (משפט שגורם לי להתכווץ) היה בשידורי גלי צה”ל בשבת. ושידורי חיילים בשבת הולכים ומצטמצמים ברוך השם.

“אז נכון שהצבא מבטיח שוב ושוב, שלא יכפו על איש לשרת בניגוד להלכה, ושאמונתם של חיילים שומרי מצוות לא תיפגע. אך ייחודו של צה”ל לא היה בכך שהוא מאפשר לשמור הלכה. את זה מבטיח לחייליו גם הצבא האמריקני. ייחודו של צה”ל היה בכך שהוא עצמו שומר הלכה. כל חייל, כולל הרמטכ”ל, רשאי לאכול טרפות כרצונו, אך המטבח הצה”לי מגיש אוכל כשר בפקודה – ולא חלילה שהמטבח מגיש טרפות, וחיילים דתיים מקבלים חמגשיות כשרות. פקודת השירות המשותף שינתה את הכללים, והרחיקה אותנו מחלום המדינה היהודית שלי, ועל אלה אני בוכייה”.

4.

ואם כבר מדברים על מדינה יהודית, עוד הערה לסיום: ביום חמישי שעבר התראיין יו”ר הבית היהודי נפתלי בנט לתוכנית ‘שש עם’. הוא דיבר כדרכו ברהיטות על שלל סוגיות: חוק הלאום, חוק ההמלצות, דוד ביטן וההתנהלות שלו מול בני בגין (“אומרים שנקניקיות ופוליטיקה – עדיף לא לראות איך עושים את זה”) וכמובן ענייני משרד החינוך, שביתות ורן ארז.

אבל בתחילת הריאיון שאלה אותו המראיינת (גילוי נאות: אני מכיר אותה אישית) על הנושא שלמחרת יהפוך למרכזי ביותר במערכת הפוליטית: הפגיעה בשבת. “יש את עמדת החרדים, יש את עמדת הליכוד, איפה עמדת הבית היהודי? אתה די נמלט מהסוגיות האלה. הבית היהודי לא מוביל משהו בענייני דת ומדינה. אתה מסתפק בסרטונים על פרשת השבוע עם הבת שלך מיכל?…”

“קודם כול זאת תרומה גדולה מאוד, הפוסטים על הפרשה. תתכוננו לסרטון של מחר”, ענה בנט בחיוך, אבל אחרי כמה מילות נימוס על כך שלדעתו אם רוצים אפשר להגיע להבנות – הוא הודה: “האמת שזאת נטייה באמת אישית שלי. אני לא אוהב לזנק לתוך הסוגיות האלה. בוודאי כשיש אנשים גדולים ממני שעושים את העבודה. כל בן אדם ונטייתו. אני מתעסק בחינוך, בביטחון ובפן המדיני. אלה באמת האזורים שיותר מעניינים אותי”.

ברגע הראשון התרשמתי מהכנות של בנט. הוא לא סיפר סיפורים, אלא אמר בפשטות שזה לא ממש מעניין אותו. ברגע השני, התרשמתי אפילו עוד יותר. זאת הפעם הראשונה שאני שומע פוליטיקאי שמודה שיש נושאים שהוא לא מבין בהם, אז הוא משאיר את הזירה למי שעושה זאת טוב ממנו. זה כבר ממש נדיר. יו”ר מפלגה שגם אומר אמת, וגם מצטנע ואומר שיש גדולים ממנו.

אבל אז, ברגע השלישי, חשבתי לעצמי: בעצם, למה זה ככה? הרי הציונות הדתית ובנט בראשה כל כך אוהבת להיות עם היד על ההגה, להוביל, להתוות דרך, לקבוע מדיניות משלה, והנה דווקא בענייני יהדות, שיש להם השפעה על הכול, על ארץ ישראל, על עם ישראל, על תורת ישראל כמובן, פתאום כולם מתמלאים ענווה?

באמת אין למפלגת הציונות הדתית ולעומד בראשה מה לומר, להציע אלטרנטיבה? למה לא מדברים על השבת באותה אכפתיות שדיברו השבוע על נתיב האבות? האם במצע הבית היהודי בעצם כתוב “בענייני יהדות ושבת במדינת ישראל – אנא פנו לרבי מגור. תודה”?

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’