שאבע’ס: אם הסברה לא תעזור מה כן?
1.
עסקת השחרור של גלעד שליט נחשבת עד היום לשנויה במחלוקת. רבים סבורים כי מדובר בעסקה שערורייתית שהביאה לישראל נזק בטחוני, שגרמה למוטיבציה לחטיפת חיילים אחרים, והגרוע מכל – רבים ממשוחררי העסקה חזרו לטרור וכבר הביאו למותם של עשרות ישראלים.
לאחרונה התוודעתי למשהו, שגרם לי להרהר שוב בהתנגדותי הנחרצת לעסקה. מדובר בראיון שנערך בערוץ ערבי של אחת ממדינות המפרץ ושם תקף המרואיין, פרופסור ערבי, את מדינות ערב על יחסן אל תושביהן, והצהיר הצהרות פרו ישראליות שהקיצונית בהן היתה: “הייתי רוצה להיות אזרח ישראלי”.
והוא גם הסביר: “האם ראיתם איך כל מדינת ישראל על תושביה ואזרחיה נחלצו להציל חייל אחד בודד במחיר מופרז שהם ידעו שיזיק להם – ובכל אופן לא עזבו אותו לרגע? האם יש מדינה ערבית שיהיה אכפת ל כל כך מחייל בודד?” שאל וגם השיב: “אין מדינה כזו ולכן הייתי רוצה להיות אזרח ישראלי”.
האמירה הזו, הובילה אותי לחשיבה חדשה, שיש “עסקאות” שהשווי שלהן אינו נמדד בכלים רגילים של משא ומתן, ושלפעמים שווה להפסיד הרבה כדי לבצע אותן. לכידות חברתית ותחושת שייכות ומוגנות של האזרחים, שוות למדינה הרבה מאד, ואולי מהכיוון הזה עסקת שליט היתה משתלמת מאד דווקא לצד הישראלי.
ומדוע נזכרתי השבוע בדילמה הזו?
בגלל השבת!
2.
השבוע רעשה וגעשה הארץ בגלל התעקשותו של ח”כ הרב משה גפני יו”ר ועדת הכספים על הכללתה של תל אביב בתוך “חוק המרכולים” ובגלל התפטרותו של שר הבריאות הרב יעקב ליצמן על רקע חילול השבת בעבודות הרכבת.
החילוניים לא אהבו את הצעדים הללו. בעצם, התקשורת החליטה בשבילם שהם לא אוהבים. וגם בתוכנו פנימה היו שתהו, האם התעקשותו של הרב גפני והתפטרותו של הרב ליצמן אינם מחזקים את יאיר לפיד ואינם גורמים לשנאה בקרב החילונים כנגד החרדים.
אני משער שיש רבים שעושים כל מיני חשבונות כמו “למה הרב גפני מתעקש על שמירת השבת בתל אביב החילונית, שיעזוב אותם לנפשם וידאג לעולם הישיבות”, או “מדוע הרב ליצמן נוטש את משרד הבריאות החשוב כל כך, האם אין דרך אחרת לפתור את המשבר?”
ואני מציע לראות את הדברים בצורה יותר עמוקה.
העובדה שמדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שיש בה שמירת שבת בפרהסיה, וששרי הממשלה אינם מורשים לחלל שבת באופן ציבורי (להבדיל מחייהם הפרטיים), ושהתחבורה הציבורית שובתת וכך כל המפעלים, החנויות והעסקים – היא קידוש השם שאין למעלה ממנו ואין ספק שבזכות זאת אנו מתקיימים למרות האויבים הקשים שמקיפים אותנו.
לא שאנו מרוצים לגמרי. יש פרצות בחומת השבת ויש נגיסה גוברת והולכת, אבל למרות זאת עדיין השבת היא משהו שמבדיל את מדינת ישראל מכל המדינות ומבהיר משהו גם כלפי חוץ, אך בעיקר כלפי פנים.
העובדה ששתי ממשלות נפלו בישראל על חילול שבת (ממשלת רבין בשנת 77 לפני ארבעים שנה נפלה על הגעתם של מטוסי אף 15 בעיצומו של יום השבת), וממשלת ברק שנפלה בגלל שהוא התעקש להעביר משחן של חברת החשמל בשבת, גרמו לכל תושבי ישראל, גם החילונים, להפנים את ערכה של השבת לעם ישראל – ויש לזה השלכות עמוקות לגבי צביונה היהודי של “ארץ ישראל” בלי קשר ל”מדינת ישראל”.
העולה מכאן, שצעדיהם של הרב גפני והרב ליצמן, הם מגדלור גדול שנותן כוח מוסרי כביר ליהדות החרדית. לפיכך שווה להפסיד המון בשביל להרוויח את האמירה הנוקבת על חשיבותה של השבת.
3.
ואם עסקנו ב”מה יגידו” ו”איך זה נראה”. בואו ניכנס לזה לעומק.
מאז שהחלה תנועת ההשכלה לפעול (לפני כמאתיים שנה), היא שמה דגש על השחרת פני החברה החרדית, מציאת דופי בה, ובעיקר לעג וליצנות שהציגו את היהודי החרדי כבור (במקום כתלמיד חכם), כגס רוח (במקום עדין נפש), ובעיקר כפרימיטיבי וכאחד שאינו מבין את העולם (בעוד היהודים החרדיים היו תמיד הכי חדים והכי פיקחים לא רק בקרב היהודים אלא מול כל העולם).
זו היתה פשוט תעמולה, שכדוגמתה היתה בימי קורח (שסיפר את הסיפור המופרך על האלמנה בעלת השדה במדבר, שמטרתו להציג את משה ואהרן כרשעים וגזלנים).
מאז קום המדינה הוצגו כך החרדים על ידי החילוניים, והתעמולה עשתה את שלה בדמות סיסמאות כמו “דרוס כל דוס”, “השמד כל חרד”.
בשנתיים האחרונות, ישנה התגברות של מסע ההשחרה, וזאת באדיבות “הקרן לישראל חדשה” שמממנת ארגונים שכביכול באים להיטיב עם הציבור החרדי, אך במציאות, מוציאים את דיבתו רעה ומנסים לגייס “חרדים אחרים” וליצור “חרדיות חדשה” שאין בינה לבין החרדיות דבר.
4.
מטבע הדברים יש רבים בתוכנו שמנסים למנוע את פני הרעה, בעיקר על ידי הסברה לציבור החילוני. מופיעים בתקשורת, מארגנים מפגשים שמטרתם להוכיח ש”אנחנו לא כמו שמציגים אותנו”, ובעיקר שומרים כל הזמן על כללי “תקינות פוליטית” (פוליטקל קורקט). מה לומר ומה לא לומר, ומבלי משים זה נוגע יותר ויותר אל תוכנו פנימה. אנשים נמנעים מלגנות דברים הצריכים גינוי ויש שאפילו משתדלים כלפי חוץ לנסח עמדות מתונות כלפי דברים שהם בבחינת ציפור הנפש של היהדות.
האם זה עזר במשהו?
שום כלום.
הדתיים לאומיים למשל (מבלי להכליל, ולהבדיל מהחרדים הלאומיים) עשו הכל כדי להראות “יהדות יפה” לחילוניים, להתחבר עם תרבותם, להתלבש במלבושיהם, לשיר את שיריהם, עד כדי שאצל רבים מהם כבר לא ניתן להבדיל חיצונית. אך החיצונית היא רק סימפטום. הבעיה האמיתית היא שמבחינת התפיסה הפנימית ההבדלים נמוגים ונעלמים לחלוטין.
האם זה גרם לקירוב של החילונים אל הדת? הם זה גרם שיאהבו אותם?
אם יש ציבור מוקע, שנוא ונרדף יותר מהציבור החרדי הרי שמדובר בציבור הדתי לאומי.
והוא לא רק מוקע ומבוזה ומוצג בתכניות תקשורת כ”מתנחל הזוי חמוש ברובה”, הוא גם ציבור מוכה. הציבור היחיד במדינת ישראל (כולל הערבים) שמגורש פעם אחר פעם מביתו מעירו ומנחלתו, נאלץ להרוס את בתיו גם אם מטר מהם נמצא על קרקע שבג”ץ החליט על דעת עצמו שהם שייכים לערבים, ללא כל הוכחות ואפילו ללא תביעת הבעלים, הוא הציבור הדתי לאומי, המשרת בצבא, ומאמין במדינה, בדגל בהמנון, אינו מפגין כנגד חילול שבת ומשדר אהבה וסימפטיה לחילונים.
אז אם יחס נאות ואפילו מתחנף כלפי החילוניים אינו עוזר אז מה כן יעזור?
5.
אז זהו. ששום דבר לא יעזור.
במשך השנים נכנסתי פעמים רבות למרן ראש הישיבה הגראי”ל שטינמן שליט”א בכל מיני רעיונות להסברה, להבהרה ולתעמולה, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. אני יכול להעיד שאת כולם ללא יוצא מן הכלל הוא פסל, אם במילים ברורות ואם בתנועת יד קצרה.
פעם, שממש התחננתי לצאת לחו”ל, ולהפריך בפני לציבור שקר מסוים שהשתרש בציבור שם על מצב בני התורה – אמר לי: “אתה חושב שהם לא יכולים להרים טלפון ולברר את האמת? מילא מאמינים לזה, רק מי שרוצה להאמין”.
ופעם אחרת אמר: “יש עניין לעורר את מי שרוצה להתעורר”.
ופעם הקשתי בפניו: “הלא ראש הישיבה הקים עולם שלם של קירוב (רשתות ‘שובו’ ו’נתיבות משה’), אז מדוע הרב אינו מעודד פעילות הסברתית בקרב התקשורת החילונית ובקרב הציבור החילוני?”
על כך השיב: “יש הבדל עצום בין ‘קירוב’ לבין ‘התקרבות’. “קירוב” זה להושיט יד לאחים טועים, התקרבות זה להסתכן בהצטרפות לטעות…”
ובאשר לתקשורת היה חריף עוד יותר. טען שאין לענות להם ואין להתווכח איתם אפילו אם מדובר בדברים קריטיים. “הם יביאו אותך רק כדי לכסות עצמם ולהעמיד פנים שהוצגו שני צדדים והצד שלהם ניצח. כל מטרתם היא לבזות את שומרי המצוות וכל מה שהם עושים הוא לצורך זה”.
6.
אז אם הסברה לא תעזור מה כן יעזור?
האמת, שמה שיעזור הוא להיות מי שאנחנו. לדבוק בתורה ובמצוותיה, לא להביט כלל כלפי חוץ “מה אומרים עלינו” או “איך אנחנו נראים בעיניהם” כי בכל הסתכלות כזו יש יותר מקורטוב של השפעה שלילית.
זה לא מתיר לעשות דברים שהם בגדר חילול השם, אך מי שקובע מהו חילול השם זה לא הם. זה אנחנו. אם יש משהו שנראה להם גרוע כמו למשל מנהג הכפרות (כי כמה חילוניים החליטו שהם אוהבים יותר חיות מאשר בני אדם) או “הדתה” או “הדרה” או כל המילים שהם המציאו כדי להפוך את הארץ הזו לארץ ככל אומות העולם ואף גרועה מהן, בזה איננו צריכים להתחשב, ואם ננסה להתחשב, נמצא עצמנו בעמדת נחיתות.
עלינו להאמין בדרכנו, וללכת בה. ללא מורא, ללא חשש וללא כל חשבונות של כדאיות.
בסופו של דבר, אל תשכחו, כשחילוניים רוצים לחזור בתשובה לאן הם מגיעים? אל החרדים!
כלומר, דווקא העובדה שאנו בעין הסערה בעיני התקשורת – מסמנת אותנו כמגדלור וכחוף מבטחים.
יותר מזה אנחנו לא צריכים.
• הטור מתפרסם ביתד נאמן
-
צביעות מדה מגונה…….