הילדים נזכרים בכאב: ‘חטפו לי אמא וגם אח. הטרגדיה הכתה בי פעמיים’

הוועדה לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן קיימה היום (שלישי) דיון מיוחד בסוגיית האימהות הקטינות שנחטפו ומקרי היעלמותן לא נחקרו.

“אנחנו יודעים בוודאות שהוועדות הקודמות לא עשו את עבודתן נאמנה”, אמרה יו”ר הוועדה, ח”כ נורית קורן. “הן לא נתנו תשובות מספקות למשפחות והיו ועדות שאף טייחו וביטלו תלונות של משפחות”.

ח”כ קורן אמרה כי בדיון היום יעלו מקרים של נשים צעירות שהלכו ללדת ונעלמו מבתי חולים ואפילו מהמעברה.

“למרות העדויות הקשות מאותה תקופה, יש אפילו את פרוטוקול דבריה של עו”ד איריס כהן, העוזרת המשפטית של השופט יעקב קדמי, שטענה כי החקירה בתלונות על היעלמותן של נשים אינה מצויה בתחום סמכותה של הועדה, והודתה כי תלונות שהוגשו בהקשר זה לא נחקרו”.

ח”כ קורן סיפרה לבאי הדיון, כי אותן חטופות היו במקרים רבים נשים קטינות מתחת לגיל 18 – חלקן בנות 14 או 16, ולא רצו לחקור את פרשת היעלמותן. “לבני המשפחות נאמר שנפטרו, אבל עבר זמן רב עד שהמציאו לידיהם תעודות פטירה, לא נאמרה להם סיבת המוות וגם מיקום הקבר לא נמסר בקלות”.

בדיון הוקרן סיפורה של מרים חוברה, שתיארה בכאב כיצד נעלמה אמא שלה בשנת 1949, כשמרים הייתה בת 11 עם אחות קטנה וללא אב. “אמא שלי לא הרגישה טוב ואשפזו אותה בצריף. אחרי כמה ימים שהיא החלה להחלים הגענו אני ואחותי וראינו שהיא נעלמה. אין גופה אין קבר אין כלום. או שמכרו אותה או עשו עליה ניסויים”.

מרים שצולמה בסרט “נביאים: מבצע עמר”ם” – טענה: “כמו שאמרו שילדי תימן מתו אז ככה אמרו שהיא מתה. יש לי אבן שחורה על הלב. אני רוצה כל הזמן להיות עם אמא שלי אבל אין לי איך. מה שעשו לנו יותר גרוע מהשואה”.

מרים שיתפה כי היא מדברת עם אימא שלה כל העת: “אני מספרת לה שהיא חסרה לי. הייתי מעדיפה למות מאשר לעבור את הייסורים האלה”.

יהודית יחזקאלי, עיתונאית ידיעות אחרונות שחשפה את סיפורן של הנערות החטופות בשנת 2000, אמרה: “סוף סוף יש עוד ידיים שמרימות את הגלובוס. אי אפשר לדבר על פרשת הנשים הנעלמות בלי לדבר על כך שיד ימין לא ידעה את יד שמאל. חקרתי והבנתי שיש פה פרשה כאובה בתולדות מדינת ישראל שאסור לעולם שתשכח. הגעתי למשפחות שאי אפשר לישון כשנזכרים בסיפורים שלהן. יש להכריז על המעשה כפשע נגד האנושות”.

ד”ר משה נחום, יו”ר הפדרציה העולמית ליהדות תימן, סיפר כמה קשה לראות אדם בן 88 פורץ בבכי כאילו זה קרה לו אתמול.

“המקרים ששמעתי קרעו לי את הלב. אמרתי ליהודית שאני עומד לקחת אותה למקרים אפלים. באחד מהם אב אחד הגיע עד לבן גוריון וצעק לו: ‘גנבו את אשתי ואת הבן שלי וראיתי זאת במו עיניי’. בן גוריון העמיד לרשותו שוטר ורכב לחיפוש בכל הארץ והמאמצים לא הועילו. הרבנות הראשית אילצה אותו לחתום שלא היה נשוי בעבר, כדי שיוכל להתחתן שוב”.

ד”ר נחום טוען כי לא מדובר במקרה אחד או שניים. “זה מקרים ערוכים לפי סדר. באו בצהרי היום למשפחת דוד ולוקחים את אשתו בחודש התשיעי להריונה בזמן שהיא מכינה ארוחת צהריים למשפחה. בעלה בא עם בנה ושמע שעושים באשתו זריקות, הוא והבן ניסו להתפרץ והמשטרה עצרה אותם ל-48 שעות. כששוחררו ראו אותה מנותחת מכף רגל ועד ראש. האבא והילד באו לקבור את האמא וגילו שאין עיניים, מוציאים את התכריכים וראו שאין חלקים פנימיים”.

לדברי ד”ר נחום, הבן ששמו רחמים דוד, הלך אחרי שקבר את אמו להתלונן במשטרה. “משם הוא יוצא לבית חולים נכה. 100 אחוז נכה!”

חבר הוועדה ח”כ יוסי יונה הגיע לדיון והודה ליו”ר קורן על הנחישות הרבה לחקר האמת. “זו כבר פריצת דרך שיש את תמיכת ממשלת ישראל וסיוע מראש הממשלה לחקור תופעה זו לעומקה ולרוחבה. גם במשפחתי הכאב הכה, נחטפה בת דודתי וגם היא קיבלה צו גיוס, ובני דודי לא מניחים לעניין ואנחנו רוצים ריפוי וצדק.

“כאשר הדבר יקבל את הטיפול הראוי והנכון אנחנו מאמינים שאפשר יהיה להמשיך הלאה. החברה הישראלית צריכה לעשות חשבון נפש כדי להגיע לאחדות מתוך הכרה בפרקים האפלים שלנו”.

רחמים קרוה סיפר בדמעות לוועדה כיצד אמו נחטפה: “אני עליתי עם הורי מתימן בשנת 1949 בגיל חודש לעין שמר. לאחר 3 חודשים אימי אושפזה בבית חולים אסף הרופא בעקבות כאבי בטן. אבי ביקר אותה באותם ימים. אחרי כעשרה ימים ראה מיטה ריקה. הוא שאל היכן אימי ובדקו עם האחיות והרופאים ואף אחד לא ידע להגיד היכן היא. לא היה שום שיתוף פעולה”.

לאביו של רחמים אמרו לך תחפש את אשתך: “אבא נסע מבאר שבע ועד טבריה ולא מצא אותה. לבסוף הציגו לנו קבר בסגולה שם טענו שאמא קבורה. לא הרגשתי כלום לקבר הזה. הגיל של האישה שטענו שקבורה בו היה כפול מהגיל של אמא שלי שהייתה בת 17 והשם גם לא היה שלה. סבתי ואבי מתו מצער. תיארו את אמא יפה כמו סבתי. הצלחתי להשיג את הכתובה של הורי והיא צמודה אלי ואני מקווה שגם אני לא אמות מצער” – אמר רחמים בבכי.

למרות הסבל שעבר על משפחתו רחמים סיפר כי הטרגדיה הכתה במשפחתו פעם נוספת כשאביו התחתן מחדש ואחד מאחיו החדשים נחטף. “אחי קיבל מכה ברגל ואמרו שצריך לקחת אותו לבית חולים שערי צדק. האימא החורגת שלי לא הורשתה להתלוות לרופאים. כשניסתה להיכנס לבית החולים לא נתנו לה להיכנס. היא חיכתה כמה שעות עד ששבה הביתה ורק למחרת חזרה לבית החולים ואז אמרו לה שאחי נפטר.

“אחי היה בן שנה וחצי כשנחטף. כשהייתי במקרה של אחי בוועדה: השופט כהן אמר: ‘אני רואה שיש כאן מנגנון. זה לא ייתכן שמי שנלחם על הילד הצליח להציל אותו ומי שלא, הילד היה אבוד’. אני רואה אלפי מקרים כאלה עם סיפורים מסמרי שיער. יש לי תקווה שיהיה משהו כאן”.

ח”כ קורן הבטיחה לבני המשפחות להמשיך במאמצים לחקר האמת. “אנחנו לא ניתן לפרשה לרדת מסדר היום הציבורי. אני אמשיך ואעשה דיונים בהם הסיפורים והעדויות שלכם יושמעו עד שהאמת תצא לאור”.