הרגשתי שבא לי להקיא: שרי רוט בדקה מה הגישו לכם בעיתוני סוכות

1.

‘בין השורות’ מעולם לא התיימר להקיף את כל הכתבות, כל העיתונים, כל פעם, כל שבוע. אבל כשמדובר בסיקור עיתוני חג, המלאכה הופכת להיות מורכבת פי כמה. כך שאל תצפו למיצוי כל מה שיש לומר על כל מילה שנכתבה בעיתונות החרדית, בפרט לאור המנהג שעשו להם העיתונים לעבות את עמודיהם, להכפיל (כמעט) את התשלום אותו גובים – ולצאת עם מה שמזכיר יותר ‘ספר לחג’ מאשר עיתון.

מתי, בעצם, החלה המסורת של עיתון חג הכולל מוספים? כבר בימי ‘יום השישי’ או רק בימי התחרות של ‘בקהילה’/’משפחה’? בירור מעלה כי לקראת חג הפסח תשס”ג, לאחר ש’בקהילה’ חדל להיות חינמון והחל לגבות תשלום (שקלים בודדים) יצא לאור מוסף נושא ראשון, שתפס את המתחרה ‘משפחה’ בלתי מוכן. מוספי נושא היו אז דקיקים יחסית להיום. כך, לדוגמא, כל שלוש החלקים של בקהילה באותו חג, כולל מוסף הנושא, כללו 96 עמודים בלבד, כשמשפחה על כל חלקיו כלל 244 עמודים. המשמעות: שני העיתונים יחד, על כל החלקים שלהם, היו אז כמו מגזין שיוצא לאור באחד העיתונים לכבוד החג.

נושא המגזין של בקהילה אז היה ’24 שעות’ –  בחיי בעלי מלאכה ואישים שונים.

וכל השאר – היסטוריה.

2.

לראיין את שגריר ארה”ב בישראל דיוויד פרידמן זהו שיחוק, בפרט כשמדובר בידיד אישי של ישראל ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו. אבל כשמדובר בראיון שמוענק בזה אחר זה לכלי תקשורת רבים, זה הופך למצחיק.

כמה תובנות באשר לראיונות עם דייוויד פרידמן:

• שגה לטעמי ‘בקהילה’ כשבחר בראיון כפותח למגזין החגיגי שלו. ראיון שאינו מוענק לך בלעדית, לא מתאים לפתוח מגזין משובח.

• טוב עשה ‘משפחה’ כשדחק את הראיון למוסף השיווקי ‘יום בחיי’. זהו מוסף ששנוא עלי בכל חג מחדש, משום עומס הכתבות הפרסומיות הממוקמות בו. איך אמר לי מישהו? ספק-ספיקא אם מותר לקרוא את הגיליון הזה בחג עצמו… ארגונים, עמותות ואפילו גופים מסחריים מוקמו בו כלאחר כבוד. וגם יונה יהב אחד מחיפה.

כבר בחג הקודם כתבתי: “אני שונאת מוספים דוגמת ‘מאז ולתמיד’ (פנו אלי קוראים רבים וביקשו להתריע על התופעה), המלאים בכתבות פרסום… אז התרעתי”.

כבר אז כתבתי: “מבטיחה לכם קוראים נכבדים שהתופעה תחזור על עצמה גם בחג הבא. כל עוד תשלמו בכספכם טבין” – וכמה צדקתי.

וכמה חבל על כתבה משובחת כמו זו של מנחם פינס שהוכנסה למוסף הזה. מדובר בכתבה מעולה, תחת הכותרת ‘ולבקר בהיכלות’, הסוקרת סביב השעון את הלימוד בישיבות וכוללים. “מאור הבוקר ועד אשמורה שלישית, 24 שעות בהיכלי עולם התורה בארץ הקודש”. אהבתי מאוד.

• בעוד ‘משפחה’ טרח להציג תמונה של המראיינים עם השגריר – אליעזר שולמן וישראל יוסקוביץ’ (לצד הכתב ממשפחה באנגלית), ב’בקהילה’ לא טרחו אף בזאת, ונראה שמדובר בראיון טלפוני, או כזה שהוגש להם כתוב ומוכן (חתום על הראיון יוסי קראוס, מי האיש?).

אלא מאי? שגם התמונה ב’משפחה’ לא ממש מציגה ראיון – עיתונאים ישובים סביב שולחן, דפים, מקלט וכדומה כפי שאופייני למצג של ראיון, אלא צילום כשהם עומדים לצד השגריר, צילום שיכול להציג גם בהזדמנות אחרת.

בעיתון ‘כפר חב”ד’, אגב (חלק משרשרת הראיונות שהעניק פרידמן לחג סוכות) מוצגת תמונתו של העיתונאי מנחם כהן כשהוא ישוב מול השגריר. שאפו על כך.

עיתונאי משפחה עם השגריר האמריקני

כך נראה ראיון עם שגריר בביתו. באדיבות כפר חב”ד

3.

ההערה הקבועה אותה מקבל ‘משפחה’ כל חג: המגזין ‘שמן’ מדי, אין כמעט דרך לאחוז בו באופן הגיוני. טוב עשה הפעם ‘בקהילה’ כשפיצל את המגזין לשני חלקים. זאת למרות שמגזין בקהילה עם 264 עמודים בלבד, לעומת 372 עמודים של משפחה.

ועוד הערה: למרות כמות העמודים ב’משפחה’, ולמרות שיש לו לעיתון כתבות משובחות (אני אהבתי במיוחד את ‘אבודים בנהר’ של ארי גרינשפן וארי ז’בוטופסקי, ש”נחתו אחרי עשרות שעות טיסה בפפואה ניו גיני”, פחדו מ”המחלות האיומות ומהקניבלים שעל פי השמועה עדיין מסתובבים בשטח”, אבל גילו “כמה בני שבט הגוגודאלה שהשתטחו לרגליהם בשירה עברית, בשופרות ובזרי פרחים”, נלקחו בסירת משוטים אל הג’ונגל הפראי ופגשו את שבט הקשתים שמאמין באמונה שלימה שיום יבוא והאחים היהודים שלו יקראו לו” – ואז “נקלעו לעשרים וארבע השעות הכי מפחידות בחיים שלהם”…), איכשהו מצליח ‘בקהילה’ לעמוד בכבוד בתחרות מול העיתון הגדול יותר.

שובת לב לגמרי היא כתבתם של הרב יעקב ב’ פרידמן ואהרן קליגר על “חמישה כפרים רוסיים שכל תושביהם התגיירו כדת וכדין ובהשפעתו של סנדלר אחד חסידי עם לב בוער הפכו לעובדי ה’ מופלגים”, אבל שוברת שוויון לחלוטין הייתה כתבתו של יצחק הורוביץ מ… צפון קוריאה. “כשהוא מוקף תיירים סיניים ונתון לפיקוח צמוד, יצחק הורוויץ היה לעיתונאי הישראלי הראשון שנכנס לצפון קוריאה”.

טוב, זה ממש לא מדויק. כבר היו עיתונאים ישראליים שביקרו בצפון קוריאה. הורביץ הוא, כנראה, החרדי הראשון שנכנס אל המדינה המסוגרת. אבל הכתבה עצמה, מרתקת בכל קנה מידה.

“קצין ההגירה הקשוח כבר ראה לא מעט זרים עגולי עיניים עוברים במעבר הגבול שבאחריותו… אבל את זוג האובייקטים התמוה, המוזר והמשונה הזה שנח על שולחנו, עיניו מודות, לא ראה מעולם”. תפילין, כמובן.

“יש לך שתי ברירות, או שאנו נפתח את התיבות הללו ונראה מה יש בפנים…או שאתה משאיר אותן כאן אצלנו וכשאתה יוצא תיקח אותן חזרה”.

איך זה נגמר? נו, טוב, “אדוני יכול לקחת את האובייקטים עמו, אבל עליך לחתום שגם תצא עמם ושהם לא יישארו בתחומי הרפובליקה הדמוקרטית של צפון קוריאה..”

מרתק!

אבל אז אני נתקלת בגיליון נוסף, של ‘בקהילה’, פרי עטו של הפרשן יעקב ריבלין, ומבינה, שמול הדבר הזה, אין ל’משפחה’ תשובה. תחת הכותרת ‘דרך השלום’ מגולל ריבלין 25 שנים ליהדות התורה המאוחדת. החל מהקרע, דרך האיחוי, העמידה במבחני הזמן, ו… גם לו וגם לי ברור שעוד לא נאמרה המילה האחרונה באשר לדרך השלום.

כעת, אגב, ‘דרך השלום’ הזו מתיימרת להגיע גם אל המפלגה האחות – ש”ס.

4.

לא תאמינו, אבל אני מעתיקה  את המשפטים שכתבתי לסיכום חג הפסח האחרון, כביקורת על כתבה שהציג ‘יום ליום’ (מאז זרמו הרבה מים ירקון, והעיתון עבר לידיים של אשת העסקים נעמה עידן, בעוד ש”ס מתנערת מהעיתון בקול רעש גדול ויצאה לאור עם  ‘הדרך’).

אזי, מה שכתבתי בפסח על ‘יום ליום’, אני מעתיקה בחג הסוכות לביקורתי על ‘הדרך’:

“ולסיום, הפתעה. לא תאמינו איזה הישג מרענן ל’הדרך’. המרואיין המרכזי של העיתון החגיגי: ‘יו”ר ש”ס השר הרב אריה דרעי בראיון חג ל’הדרך'” (המילים ‘יום ליום’ הוחלפו ב’הדרך’).

ככה מפתיעים קוראים, ככה!”.

עד כאן ההעתקה.

מכאן, לשאלה בעקבות הכותרת: כשיו”ר ש”ס טוען כי “רק ההישגים ידברו בבחירת הנציגים לרשויות המקומיות” – האם הוא מתכוון לכמות המנויים שהחתים כל אחד מהם ל’הדרך’?

5.

אינני בטוחה שחכם מצד עיתון המייצג מפלגה שבראשה עומד יו”ר המצוי תחת חקירות משטרה לצאת בסדרת כתבות על בית המשפט העליון (פרק ראשון: האקטביזם השיפוטי), אבל נניח לעיתון לעשות את שיקוליו ולא נייעץ לו.

יחד עם זה, קצת הזוי היה לי לקרוא את המשפטים הבאים (תחת הכותרת ‘כתבי אישום והתפטרויות, מי יכול לפטר את נתניהו’): “נושא ההתפטרויות הכפויות של הפוליטיקאים הוא תפוח אדמה לוהט… ברקע מרחפת כל הזמן שאלת מיליון הדולר: אם וכאשר יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה… האם הוא יוכל להמשיך לכהן בתפקידו? בשנות התשעים קבע בג”ץ לראשונה כי ראש הממשלה חייב לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום, למרות שהחוק מחייב פיטורין רק במקרה של הרשעה שיש עמה קלון…”

טוב, ברור שמדובר בדיון היפותטי, שהרי כתב אישום לא יוגש בעזרת ה’ נגד דרעי. ובכל זאת, עצם הדיון, והעיתוי שלו, קצת מצחיק.

.

6.

אחרי הרעיון-פיצוץ של ‘יתד נאמן’ בחג הקודם, לא מצאתי השנה רעיון דומה בשום גיליון סיפורים של אף עיתון.

רק נזכיר: בפעם הקודמת הלך ‘יתד’ על ‘מחווה – הומאז’, כאשר 14 סופרים התבקשו להתחבר לדמות מספר מוכר, “להכיל את אפיוניה, שגיונותיה, וקווי המתאר שנתן לה יוצר ספרותי אחר”. אחר כך, התבקשו לכתוב לדמות סיפור קצר.

זה היה חכם, מבריק אפילו (למרות שטוב היה אילו היו מצרפים את הסיפור המקורי, לעיון הקורא, כדי שיכנס לנעלי הדמות).

השנה הוציאו העיתונים סיפורים-סיפורים, בלי להיות מקוריים. 100 עמודים ב’משפחה’ (העורך ישראל פלר), לעומת 32 בלבד ב’בקהילה’ (העורך מרדכי וינשטוק).

אני, באופן אישי, אהבתי יותר את זה של ‘משפחה’, העיצוב המוקטן, הסיפורים היותר ארוכים, אפילו הפונטים דיברו יותר לליבי.

איפה היה הרגע בו חיפשתי שקית להקאה?

ובכן היה זה הרגע בו נתקלתי בשני המתחרים בסיפור… זהה! תחת שם הכותבת רחל גיל ב’משפחה’ (שאפו על שלא קיצצתם את שמה לר נקודה) ור. גיל ב’בקהילה’ מופיע אותו סיפור. הסיפור פרסומי, לחברת ביטוח. מתברר, שגוף פרסומי הצליח לדחוף סיפור זהה כמעט לכל העיתונים, כולל יתד והמודיע.

כשסיפור פירסומי משתחל אל מוספי הסיפורים

אז, רבותי, עד היכן הגיעה התעוזה שלכם? לשתול כתבה פרסומית גם בגיליון של סיפורים? את זה, צריך לומר, טרם ראיתי עד כה.

ואין לי, אגב, טענות לעורכים. ברור לי שמדובר בהוראות המונחתות מלמעלה.

7.

בתחרות, כמו בתחרות.

כבר לפני מספר שבועות הודיע ‘בקהילה’ על הפסקת מוסף הילדים ‘חברים’, לטובת מוסף קומיקס מיוחד. היו קוראים שפנו ל’בין השורות’ בתלונה – היתכן שמפסיקים סיפורים בהמשכים באמצע?

אז השבוע, בעיתון החג, הפציע בקהילה עם חוברת הקומיקס הראשונה (‘החברים של קומיקס’), עבודה משובחת של דבורה בנדיקט, בתקווה שהגליון יפצה את הקוראים הממורמרים.

אלא מה? ב’משפחה’ הזדרז לצאת אף הם עם חוברת קומיקס מיוחדת (‘מספרים בקומיקס’) מה שאומר שקוראי שני העיתונים זכו בקומיקס. ב’משפחה’ אגב חוברת הקומיקס היא פרי עיצובם של הקוראים, ששלחו את ציוריהם לתחרות מיוחדת.

וכמו תמיד, 48 מול 16, לטובת ‘משפחה’. וזה עוד לפני גיליון ‘ילדים’ של ‘משפחה’, עם עוד 48 עמודים.

8.

מזל טוב למוסף התורני החדש של ‘הדרך’, שבא לתת תשובה ל’עונג שבת’ הוותיק של ‘יום ליום’.

איפה זה הפך למצחיק?

אז זהו, שכתבת הבכורה במגזין החדש היא שיחת חג עם הגר”מ מאיה. אז אמנם נתנאל ביטון מצהיר: “נכנסים אנו ברגש אל היכלו של הגאון הגדול רבי משה מאיה שליט”א חבר מועצת חכמי התורה” – מה שאומר שנסע למעונו של הרב, אבל תמונה שלו מראיין את חבר ‘המועצת’ לא מצאתי.

אלא שגם ‘יום ליום’ מציג כתבת חג עם חבר ‘המועצת’. תחת הכותרת “יום ליום מקודש, מרן הרב עובדיה קידש אותו” – פורס יוחאי דנינו שיחת חג מיוחדת שהעניק הגר”מ מאיה גם לעיתונו. פאשלה ל’הדרך’, צריך להודות.

9.

אפרופו ‘הדרך -‘ אהבתי מאוד את מוסף ‘עולם התורה’ שצורף לגיליון החג.

באמת הגיע הזמן שהציבור הספרדי יעריך ויוקיר את עולם הישיבות שלו, ויפסיק להתקוטט על אחוזי הקבלה בישיבות האשכנזיות. לא חסר לישיבות הספרדיות במה להתפאר ולהתגאות.

אז נכון שבינתיים הן מעט מדי (עם כל הכבוד ל-88 עמודי צבע, עם פונטים ענקיים וכיתוב מרווח, לא יעלה על הדעת שכלל הישיבות הגדולות האשכנזיות, גם בלי אלו החסידיות, יכנסו במגזין בגודל כזה), אבל זוהי התחלה בהחלט מבורכת.

מגזין כזה הוא ההוכחה שעם כל הביקורת היומיומית (זהו תפקידנו העיתונאים), לש”ס יש תפקיד חשוב בכל הנוגע להשבת העטרה ליושנה.

.

10.

רעיון מעניין מצאתי ב’יום ליום’, שהשיק גיליון מיוחד שנושאו: “אין שמחה אלא בבשר ויין”.

לצד 12 מתכונים מיוחדים לחג מביא העיתון גם כתבות תוכן בנושא: הרב יוסף סופר עם כתבה על “זהירות לא-כשר לשיטת הבית יוסף”, יהודה רז שב מקפריסין עם דיווח מיוחד על יין קפריסין, הקצב רבי דניאל שמש מאיר את מפת גושי הבשר ומסייע לבחור את הנתח למצוות ‘ושמחת’ – כתבתו של יהודה שלמה (לגזור ולשמור, חשוב לטעמי) ועוד.

גם המתכונים משובחים. סלט עשבים לצד כתב כבש בסירופ רימונים, פילה בקר בערמונים ויין אדום, אנטריקוט ועוד ועוד. אני גזרתי ושמרתי..

11.

את ה’מיני-פרויקט’ המעניין ביותר מצאתי ב’משפחה’ – על ‘חתנא דבי נשיאה’: החתנים שפרצו דרך בחיי חותניהם הגדולים. עבודה טובה של ישראל פלר ומשה שטרן.

בין החתנים: הגאון רבי איתמר גרבוז, ראש ישיבת ‘ארחות תורה’, חתנו של מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין ראש ישיבת פוניבז’; האדמו”ר הרה”צ רבי יוחנן שוחט מלוצק, חתנו של האדמו”ר מאלכסנדר; הגאון רבי זליג ברוורמן ראש ישיבת סאדיגורה, חתנו של הגר”ח קנייבסקי, האדמו”ר הרה”צ רבי שרגא זלמנוב מאפאלע, חתנו של האדמו”ר ממודז’יץ, הגאון רבי אהרן וינר רב קהילת קרית יובל בירושלים חתנו של הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי ראש ישיבת עטרת ישראל;  האדמו”ר הרה”צ רבי אליעזר גולדמן מזוועהיל-ארה”ב חתנו של האדמו”ר מסקווירא, והגאון רבי מאיר אשכנזי, רבו של כפר חב”ד, חתנו של הגאון רבי דוד מאיר דרוקמן רבה של קרית מוצקין.

רעיון מיוחד במינו. אבל קבלו שתי הערות:

• אם כבר הלכתם על הרעיון – ניתן היה להרחיבו לעוד הרבה דוגמאות. קצת החמצה, לטעמי, להסתפק בכתשעה עמודים עבור נושא כה נרחב ומרתק.

• לא בחנתי לעומק ולא הצלבתי מידע לגבי כל המסוקרים, כי אם לגבי הראשון: הגאון רבי איתמר גרבוז. אז קבלו תיקון: כהוכחה ליחסי הכבוד ההדדיים ובעיקר לכבוד שרוחש החותן הגדול לחתנו הצעיר, מספרים התלמידים בישיבת פוניבז’ כי בכל ליל שבת קודש לאחר תפילת ערבית נותר מרן הגרי”ג לחברותא שקבע לעצמו בהיכל ישיבת פוניבז’, לאחר שאחרוני המתפללים יצאו מההיכל וזה התרוקן כליל, כמעט, מלבד הגאון רבי גרשון אדלשטיין ונכדו רבי בן ציון שנותרים על מקומם.

הסיבה לחברותא בעיתוי הלא שגרתי הזה נעוצה בשיעור השבועי שמוסר הגר”א גרבוז בהיכל ישיבת ארחות תורה מידי ליל שבת. בשל כך מתעכבת התפילה בליל שבת, כשלאחריה, עשרות תלמידים עוד נותרים כדי ללבן עם ראש הישיבה הגר”א גרבוז את העולה מן השיעור.

בשנים הראשונות להנהגה זו רק בני ביתו של הגר”א גרבוז המתינו עד בואו לסעודת השבת, לאחר צעדה מהישיבה השוכנת בפאתי בני ברק. אולם בשנים האחרונות, מאז שהלכה הרבנית אדלשטיין ע”ה לעולמה, סועדים כל בני משפחת גרבוז בבית מרן הגר”ג אדלשטיין שליט”א כשבתו הצעירה מכינה את כל צרכי השבת”.

הכול נכון, חוץ מעובדה בסיסית אחת: הגאון הרב גרבוז מוסר שיעור בישיבתו ‘ארחות תורה’ רק אחת לחודש כשהשיעור מועבר בסבב, כל שבת על ידי אחד מארבעת ראשי הישיבה.

השיעור, אגב, נמסר לפני קבלת שבת. לאחר התפילה, בניגוד לאמור בכתבה, בחורים לא מגיעים לשאול שאלות, כי אם ללחיצת יד ואמירת ‘שבת שלום’, מה שלא מעכב משמעותית.

12.

את  הכתבה המרתקת ביותר מצאתי ב’משפחה’, בכתבתו של אריה ארליך תחת הנושא: “חייו הניסיים של מרן הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן שליט”א בצל החולשה”.

“הצצה מטלטלת”, נכתב בכותרת, וזהו בהחלט תיאור מדויק. “כעת אני חושב רק על דבר אחד: באיזו דרך מוליכין אותי, גיהינום או גן עדן”.

“אמר הכותב”, כותב ארליך בפתח הדברים. “כשאתה נכנס אל חדר השינה המפורסם ביותר בדור – אינך יודע אם נקלעת לבית מגורים מאובק, למנהרת זמן נצחית או לחלל על-טבעי שנס מתמשך מתרחש בו בכל רגע, שמאורע שמימי כביר מתחולל בו בכל נשימה”. כל מילה, פנינה.

אין שבח בלי ‘אבל’ בצידו, אז אני הצלחתי למצוא את חידת מיליון הדולר בקצה הכתבה: מיהו הנכד עליו מדבר ארליך במשפטים הבאים: “אחר כך, סיפר הנכד יו”ד, כל מי שהציג לאורך היום שאלה מורכבת בפני רבי חיים, נענה: ‘לך לרבי אהרן לייב, הוא מקבל קהל. הוא יטפל בך”.

אז מי אתה “הנכד יו”ד”? רמז: הכותב דאג לשבץ את תמונתו די בסמוך…

למוצאים פתרון, ברכת הצלחה.

13.

הכתבה הטובה ביותר של חג סוכות, לטעמי, היא זו של ישראל גרובייס ב’בקהילה’, תחת הכותרת ‘ציור חיים’.

גרובייס הגיע אל ביתו של הצייר ואומן הקומיקס החרדי מוטי הלר, כאשר לצד תיאוריו המרתקים זכה גם לציור און ליין לצד המרואיין.

הציור מתחיל בשלב ראשון (“אני בונה רישום ראשוני בקווים מאד בסיסיים”), ממשיך בשלב השני (“אני מתחיל לשפר את הרישום המקושקש לקצת יותר ברור אבל עדיין לא ברמה נקייה לגמרי”), עובר לשלב השלישי, הברור הרבה יותר (“אני סוגר את הקווים לחדים וברורים ומכין את הציור לצבע”) ואז, לשלבים הצבעוניים, שלב רביעי (“אני נותן ממש צבע בסיסי לפי תמונות המקום כדי לדעת לאיזה כיוון לצבוע ואילו צבעים לבחור), והחמישי והאחרון (ולפעמים שלב שישי או שביעי……”אני ממש סוגר את הציור עם כל ההצללות וכל הפינישים שהציור זקוק להם כדי שיהיה מושלם ומלוטש”).

מעשה אומנות של ממש וגם מקורי. לא זכור לי משהו דומה בעיתון כלשהו.

הנה תיאורים, שמסבירים למה ראיון טלפוני או כתוב לא מתחיל להיות דומה לראיון מול מרואיין, פנים מול פנים.

“כשאתה מטפס לעליית גג של בניין מגורים חרדי טיפוסי, אין לך אשליות. אתה יודע בדיוק מה אתה עומד למצוא: דודי שמש דולפים, ארגזי יינות של שמיטה וביניהם להקות של יונים מעופפות ומלכלכות… אלא שאז, בגג הבניין הביתרי הדלת נפתחת והנשימה נעצרת. ברוכים הבאים לסטודיו של האמן והצייר מוטי הלר”… ממול פרוסים הרי יהודה במלוא יפעתם… גגות רעפים אדומים נראים כמו פרחים בצמחיה. בשעת בין ערביים זו התמונה כולה מקבלת גוון כתום-זהב של שקיעה. ‘אני לא מכיר אמן אחד שיכול לצייר משהו שדומה לדבר הזה’, מצמצם מוטי את מבטו…”

מדהים.

14.

במוסף נושא הטוב ביותר זוכה החג הזה ‘יתד נאמן’ עם המגזין ‘ועת לכל חפץ’ – חפצים מדברים היסטוריה.

רעיון נדיר ומעולה!

אפילו תוכן העניינים שונה ומרענן. לצד מספר העמוד של כל כתבה, מופיעה תמונתו של חפץ. אז צל”ש לעורך, ישראל אביטל.

בין החפצים המשתתפים (רשימה חלקית בלבד): כרך ‘ירושלמי זרעים’ עליו מופיע כתב יד קדשו של הגר”א מוילנא זיע”א (מאת שמואל גרינוולד: “עצם המחשבה על כך שבגמרא שאני אוחז בידי למד מרנא הגר”א מוילנא זיע”א, ובה השקיע את עמלו הבלתי ניתן להשגה על ידי בן אנוש, מעוררת בקרבי יראת כבוד והתרגשות גדולה”); ספר ‘חסד לאברהם’ מחורר מפגיעת פגז ירדני אשר חדר בקול רעש אדיר בימי ההפגזות בתש”ח לחדרו של הגרצ”פ שבשקיעותו וריכוזו לא חש במאומה! (מאת ישראל אביטל);  שולחנו של ‘הרב מטשעבין’ ולימים של הגר”א גנחובסקי זצ”ל. איפה הוא היום: בבית משפחת גנחובסקי בבני ברק…; כדורי השעווה שנהג מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל למולל בעת לימודו. איפה הם היום? בידי אחד מנכדיו;, ועוד.

גם העריכה מעולה. לצד תמונתו של כל חפץ מופיע הכיתוב: החפץ… איפה הוא היום… כאשר הכתבות עצמן בדרך כלל קצרות ומתמצתות את הסיפור המדהים.

15.

בסיפור הטוב ביותר זוכה הפעם סיפור החבוי בטורו של הרב יעקב ב’ פרידמן, ולאו דווקא סיפור ממוספי הסיפורים.

תחת הכותרת ‘כשמרן הגר”ח קנייבסקי שימש כגבאי’ מגולל פרידמן סיפור שאירע “באחד מלילות השבת”, כאשר הגיע רבי בן ציון אפטר לביתו של החזון איש. משנסתיימה התפילה אמר לו החזו”א: “בפתח תקווה ישנם יהודים חרדים, יראים ושלמים, חלקם מקומיים, חלקם פליטי שואה, הם רגילים מנעוריהם לרב’ה חסידי אין להם רב’ה כזה בפתח תקווה, ברצוני שתיסע לפתח תקווה ותשמש להם אדמו”ר לכל דבר ועניין”.

רבי בן ציון נזדעזע, “אני?! אדמו”ר?!” אבל החזון איש התעקש. “ה’עולם’ צריך אותך, אינך ‘בעל בית’ של עצמך, אם העולם צריך אותך כאדמו”ר – תהיה אדמו”ר”.

אולם, “אם כוונת הרב שאשמש כאדמו”ר לכל דבר ועניין, הרי אדמו”ר זקוק לקצת ‘רביסטווע’ כדי שיחשיבו את העניין ויבואו אצלו. ומנין לי גבאים שיקיפו אותי?” השיב לו החזון איש: “שני אחיינם יש לי, הלומדים בישיבת לומז’א בפתח תקווה. האחד רבי חיים קנייבסקי, והשני רבי חיים גריינימן. שניהם בחורים צעירים, גדולי תורה. אסביר להם את הצורך, והם ישמשו לך כגבאים לכל דבר ועניין ובלבד שתחזק את שארית הפליטה השבורה והבודדה של פתח תקווה”.

נדד רבי בן ציון לפתח תקווה, מצא בית מדרש מתאים והחל לנהל טיש מידי שבת בשבתו, “כאשר רבי חיים קנייבסקי ורבי חיים גריינימן ניצבים לימיני ולשמאלי כגבאים…”

“הבחנתי שמפעם לפעם נטל הגבאי רבי חיים קנייבסקי ספר מהארון ועיין בו בחטף, מין גבאי שכזה… מעצמי הבנתי היכן מחשבותיו משוטטות”.

הטיש, אגב, החזיק מעמד שבועיים. כששמעו של ה’טיש’ המוזר הזה קיבל פרסום גדול והגיעו ההמונים, מצא עצמו רבי בן ציון “‘מפורסם של שקר’, באצטלא מלאה” וברח על נפשו…

16.

ולסיכום תחרות משפחה-בקהילה בקצרה:

• כתבות הרבנים: כתבת השער המרכזית ב’בקהילה’ הייתה על האדמו”ר מרחמסטריווקא (שלמה קוק וישראל גרובייס). ‘משפחה’ הציג ככתבת השער את זקן המשגיחים הגה”צ רבי דב יפה מרכסים, שכתב תלמידו מנחם פינס. הכתבה עצמה מוקמה במקום הרביעי. שתי הכתבות מעולות.

בתחרות הזו לוקח, לטעמי, ‘בקהילה’. על מה ולמה?

כי כשתלמיד משוחח עם רבו לא בטוח שהרב ידע שמדובר בשיחה לעיתון. לא כך כאשר שני כתבים שאינם חסידי האדמו”ר נכנסים אל ה’קודש פנימה’. אז אמנם האדמו”ר לא דיבר הרבה, ורוב הכתבה (המרתקת!) בנויה על ההיסטוריה של החסידות, ובכל זאת, הייתה שיחה איתו, היה שיתוף פעולה גלוי. וזה, לטעמי, שיחוק.

• בשורה השנייה של אותה תחרות ניצבים שני רבנים (שמאל למטה בשער ‘משפחה’, ימין למטה בשער ‘בקהילה’): הגאון הגדול רבי משה צדקה ב’משפחה’, תחת הכותרת “בן פורת יוסף” (יוסי אליטוב ושמעון ברייטקופף), לעומת הראשל”צ הגר”י יוסף, כתבתו של הרב יעקב ב’ פרידמן, תחת הכותרת “עטרה ויושנה” (כותרת מבריקה, שאפו לעורך ישראל גרובייס).

בתחרות הזו זוכה ‘משפחה’. על מה ולמה?

כי זו הפעם הראשונה שהגר”מ  צדקה מתראיין. בהחלט הצלחה.

• בתחרות ראיונות עם הפוליטיקאים לוקח ‘משפחה’. בעוד ‘בקהילה’ מביא ראיון עם יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין, מציג ‘משפחה’ ראיון עם השר לבטחון פנים, גלעד ארדן.

על מה ולמה?

ובכן, רוב הכתבה עם אדלשטיין, כתבתו של אהרן קליגר, בנויה על פרקי היסטוריה שכבר פורסמו בעבר (ויתכן שחלקים מהכתבה אף הועתקו מכתבות קודמות. כותבת השורות ראיינה אותו לפני כשש שנים ושמעה ממנו את רוב הסיפורים המופיעים בכתבה. ש.ר.), קליגר אף מציין כי ישב עם היו”ר לשיחה בת חצי שעה בלבד (“מסתבר שחצי שעת סיפור בחייו של יו”ר כנסת ישראלי זה קצת יותר מדי. הרל”שים והסגל לא חדלים מלהפריע. אדלשטיין מתנצל ‘אתה יודע, החיים שלי לימדו אותי בצורה הכי מוחשית ‘מה’ מצעדי גבר כוננו’. כנראה שכאן נצטרך להפסיק”).

לעומתם, ארדן ב’משפחה’ מעניק שיחת ענק ליוסי אליטוב ואריה ארליך, וחושף סיפורים שטרם פורסמו. שאפו.