פרק א’: חבר הילדות האהוב מכפר חב”ד שהפך לעורך בכיר ב’יתד נאמן’

• אריה, אנו מתכנסים כאן במסגרת פרויקט חג מיוחד של חרדים 10. ספר קצת על עצמך.

נולדתי וגדלתי בפתח תקווה. בתחום האישי-משפחתי, כבר חיתנתי שתי בנות, השלישית כבר כלה, ואני כבר סב לארבע נכדות מדהימות. מתגורר בחיפה מאז נישאתי, ומתקרב לחצי יובל ביתד נאמן. עשיתי בעיתון מגוון תפקידים בתחום הכתיבה, החל מכתב צפון, דרך כתב מדיני וצבאי, וכיום עורך החדשות ועורך לילה, בין השאר של העיתון הגדול המופץ חינם בשלישי ונחשב לבעל הרייטיניג הגבוה ביותר במגזר החרדי.

• אני חושב שכבר בשלב זה צריך לגלות, שאני ואתה חברי ילדות ומכירים בערך מהיום שאנחנו זוכרים את עצמנו. זה קרה כי נהגתם להגיע אל הסבא שלך, רבי איצ’ה מנדל ליס ז”ל, אבי אמך ע”ה, שהתגורר בכפר חב”ד מול בית הורי. בבין הזמנים היית מגיע לקייטנה בכפר, שנמשכה כשלושה שבועות. אהבת לבוא לכפר? זה הסתדר לך כילד ליטאי?

אתה מחזיר אותי יותר מארבעים שנה לאחור. אכן מאד אהבנו להגיע לבית סבי בכפר חב”ד. כמו כל תושבי הכפר דאז היה לו בית פרטי והוא בנה בחצרו סוכה ענקית, אליה הגענו כל הבני דודים והוריהם. למרות שלדודי מאיר הרשקופ, היה מפעל לקישוטי סוכות, הסוכה של סבי היתה ריקה מקישוטים כמנהג חב”ד. אבל האווירה הייתה חמה ומשפחתית, אווירה שלא תשכח.

הסבא, אותו כינינו זיידה, היה איש ספר. תלמיד חכם, אדם נמרץ מאד, ממקימי כפר חב”ד. הוא כיהן גם כיו”ר ועד הכפר הראשון, וניהל מאבק מול משרד הפנים כדי שיקראו לכפר חב”ד בשם הזה. במשרד הפנים רצו שיקראו למקום ‘שפרירים’, והוא נלחם על ‘כפר חב”ד’ וניצח. בהמשך כיהן גם שנים ארוכות כמזכיר המושב הסמוך צפריה, ובכל מקום הותיר שם טוב, ממנו אנו נהנים עד היום. אין חב”דניק שלא מכיר את שמו של הזיידה.

באשר לשאלתך, אני רוצה להזכיר לך שבאותם ימים לפני יותר מ-40 שנה, החיים בין הקהילות השונות היו אחרים לגמרי. איתי בכיתה בתתלמוד תורה ‘שארית ישראל’ בפתח תקווה, למדו חסידים – גור, ויז’ניץ וחב”ד, לצד ילדים  מבתים ליטאים לגמרי כמו הבנים של הרב שפילר זצ”ל המשגיח המיתולוגי של ‘אור ישראל’, הבנים של הגרב”ש סלומון זצ”ל – רבה של פתח תקווה ועוד.

הכל אז היה שונה. לפיכך לא הרגשתי שום בעיה ושום קושי להגיע גם לכפר חב”ד בחופש הגדול ולהיות שם בקייטנה, שם הכרתי אותך ומאז התיידדנו.

הכרתי שם חברים רבים, עם חלקם אני בקשר גם היום, בהם יו”ר ועד הכפר עד לא מכבר, ימי לפשיץ, בן גילנו שמכהן כיום כסגן יו”ר המועצה האיזורית ‘עמק לוד’. המעניין הוא שכאשר אני נוסע בעולם ונכנס להתפלל בבתי חב”ד, אני פוגש לא פעם את השליחים שם, ומגלה כי אנו חברי ילדות. כל פגישה כזו מולידה שעה ארוכה של שיחות בה אנו מתרפקים על הזכרונות מהכפר.

היום זה באמת נראה משונה, אבל אז החיים היו אחרים לגמרי. אני יכול לספר לך שבהמשך, בשנת תשמ”ח, משפחות לא מעטות נחצו כאשר דגל התורה ואגודת ישראל התמודדו בנפרד. אבל אנחנו  במשפחה ידענו היטב להתגבר על כך. סבי וכל הסניף החבד”י הצביעו כמובן לאגודת ישראל כמצוות הרבי, ואילו אנו פעלנו והיינו שותפים להקמת דגל התורה, כפי שהורה מרן הרב שך זצוק”ל. כל אחד כיבד את השני וידענו לעבור את התקופה הזו בשלום וללא משקעים. יותר מאוחר, כאשר החילותי לעבוד ב”יתד נאמן”, סיפר לי סבי, שהוא קורא (בסתר) את הכתבות שלי ומאד נהנה.

זיסמן (מימין) ורוטנברג. באדיבות המצלם

אספר לך עוד אנקדוטה מעניינת בהקשר הזה: אנחנו בקשר מצוין גם היום עם המשפחה שלנו בכפר, עם הדודים, בני הדודים וילדיהם. כולנו מגיעים לשמחות אלו של אלו ומצויים כאמור בקשרים טובים. בחתונת בתי הראשונה, הם הגיעו כולם, כמו לכל השמחות שלנו, והתיישבו סביב שולחן גדול. באמצע החתונה ניגש אלי אחד הכתבים מ’התקשורת החדשה’, הצביע על השולחן ושאל אותי – “מי אלו”. השבתי לו באופן הכי טבעי: “הם משפחה”.

ככל הנראה היה קשה לו להכיל את התשובה ואת המציאות  שיש לי במשפחה הרבה חב”דניקים, שאפילו מגיעים לחתונה של בתי, ולכן למחרת נכתב באחד המקומות: “בחתונת בתו של אריה זיסמן מ’יתד נאמן’ השתתפו רבים מאנשי עיתון ‘משפחה’….”

מישיבת חברון לעולם התקשורת

• ואז ‘נעלמת’ לכמה שנים טובות. עברת ללמוד בירושלים. איך הגעת לישיבת חברון?

יש דברים שמגיעים מילדות. כבר כילד ידעתי שארצה להגיע לישיבת חברון, שם למד אבי שיחיה, ושם למד סבי זצ”ל – שהיה תלמידו של מרן הסטיפלער זצ”ל והקים עימו את ישיבת נובהרדוק הראשונה בבני-ברק. לאחר מכן סבי הלך ללמוד בישיבת חברון והסיפורים על הלימודים בישיבה, יחד עם הסיפורים של אבי, גרמו לי לרצות להגיע לשם, כפי שאכן עשיתי. לא הצטערתי על כך מעולם. הישיבה הקנתה לי את היסודות החשובים לחיים בכל התחומים.

• אתה חש שהותרת איזה חותם אישי בישיבה?

היו טובים ממני בוועד בלימוד, אבל כל אחד מצא את מקומו. כל אחד חש שהוא דמות מרכזית בוועד ובישיבה, וכל זה בלי לפגוע באחר. הפרגון האישי שיש בחברון, וקיים עד היום, מיוחד במינו, והדבר מתבטא כאשר שואלים על בחורים בשידוכים. כל אחד הוא “ה-מיוחד והפגז של הישיבה”. כמובן שזה מקשה על המבררים, אבל זה מראה על המיוחדות של הבחורים. הם באמת חשים כך.

לא אוהב לקשור כתרים עצמיים, אבל אם תשאל את חברי הוועד שלי, הם יספרו על תמונת המחזור שארגנתי בוועד רביעי, לפני שהחלה תקופת האירוסין של הבחורים. היינו הוועד הראשון שחידש את המסורת של תמונת מחזור, וכיום עושים זאת שנה אחר שנה. תמונת המחזור הזו מעטרת את הבתים של חברי וכאשר נפגשים בשמחות, הם דואגים להזכיר זאת.

בחברון שמשתי גם כבעל תוקע בראש השנה בבתיהם של ראשי הישיבות. לאחר התקיעות בישיבה, הם היו מזמינים אותי לבתיהם לאחר הסעודה, ושם תקעתי להם לפי כל השיטות, שהם עצמם לימדו אותי. כמובן שזו חוויה לא רגילה, שמלווה אותי עד היום.

• מה הוביל אותך, בן תורה מחברון, להיכנס אל עולם התקשורת?

כבר כילד כתבתי בעיתון ‘גיליון לנוער’ של הנוער האגודתי והחזקתי בתעודת עיתונאי, עימה נכנסתי לכל מקום שחפצתי. זה לא כמו היום, שיש עיתונאים ואנשי תקשורת כעפר הארץ. היו אז מתי מעט והתעודה הזו, הגם שהייתה של ילד, עזרה רבות. כתבתי בנושאים שונים וכבר אז קראתי המון.

הייתה לי גם מודעות פוליטית גבוהה כבר בילדות. אני זוכר שהייתי ילד בתלמוד תורה ‘שארית ישראל’ בפתח תקווה, כאשר נערכו הבחירות הפנימיות ביהדות התורה, שנקראה אז רק ‘אגודת ישראל’.

כילד אני זוכר שאיישתי את המטה המרכזי של צא”י בפתח תקווה, כאשר ח”כ הרב שלמה לורנץ ז”ל הגיע לבקר במקום וראה ילד פעיל מסתובב במטה ומנהל את כל הטלפונים. מאד התאכזבתי שצא”י נבחרה רק במקום השלישי, למרות שהייתה הכוח המרכזי במפלגה.

לימים שמעתי על כל הזיופים שהיו בבחירות אלו, ואני מחכה עד היום לתחקיר רציני של אחד מחברי, שיחשוף את כל מה שהיה אז בערים שונות בארץ. מי שיעשה זאת יגיע לממצאים מעניינים מאד, נקודה למחשבה לכל מי שחולם על פריימריז ביהדות התורה.

המודעות הפוליטית גברה כאשר קמה ‘דגל התורה’. אברך צעיר מירושלים בשם אורי מקלב הגיע ל’חברון’ וחיפש אותי. הכרנו כבר אז ממחנות הקיץ של צא”י בשדה חמד שנערכו בבין הזמנים בקיץ. אורי היה בצוות ההדרכה ואני הייתי מד”ץ. אורי קרא לי ואמר לי שיש אישור מראשי הישיבה לצאת לפעילות של שבועיים וחצי לטובת הקמת המפלגה החדשה.

הוא שיבץ אותי באחת השכונות המרכזיות בירושלים. הפעילות והתוצאות במקום היו טובות ביותר. הקשר נמשך לאחר מכן עם ח”כ הרב אברהם רביץ ז”ל, כאשר יחד עם קבוצת בחורים מהישיבה, נהגנו לעלות לביתו בבית וגן במוצאי שבתות כדי לשמוע מקרוב על פעילותו. הרב רביץ, תלמיד ישיבת חברון בעצמו, אהב מאד את הפגישות הללו ואת דעתם של “הצעירים”.

בהמשך הביאה אותי המודעות הפוליטית הזו לתקשורת, כאשר ראיתי שמדובר במוקד עשייה ממנו אפשר גם כן לפעול.

• מי, בעצם, קלט אותך בעולם התקשורת?

חיפשתי לכתוב במקום כלשהו ולנצל את עובדת היותי תושב חיפה, כדי לכסות את המתרחש בצפון. יום אחד הגיע לעיר יצחק נחשוני, שהיה עורך ‘יום השישי’, והציע לי להתחיל לכתוב אצלו. היה לו מדור שסיקר את הערים השונות, ואני כתבתי לו פעם או פעמיים על חיפה.

זמן קצר לאחר מכן פנו אלי שני חברים טובים שכבר עבדו ביתד נאמן. האחד היה הרב אליעזר ראוכברגר – הכתב הפרלמנטרי הוותיק שלנו, שכיום משמש כיו”ר סיעת יהדות התורה בעיריית ירושלים. לייזר ואני חברים טובים מהישיבה. אני הבאתי אותו בזמנו לרכז יחד איתי את מחנה הקיץ בשדה חמד, והוא ביקש לגמול לי, כאשר סיפר לי שהתפנתה משרה ביתד נאמן ככתב צפון – וזה מתאים לי מאוד.

עם מרן הגראי”ל שטיינמן. צילום: באדיבות המצלם

התייעצתי עם חבר נוסף שכבר עבד בעיתון והיה בעצמו תושב חיפה, הרב חיים ולדר, שהיה אז אברך צעיר. הכרתי אותו לאחר שריכזתי את קייטנת ‘ילדים מספרים על עצמם’ במחזור הראשון. כבר אז ראינו שולדר יגיע רחוק. הוא המליץ לי בחום להגיע ל’יתד’ ותרם מניסיונו האישי.

ב’יתד’ קלט אותי רכז הכתבים והמערכת דאז, הרב ישראל וורצל, המוכר בכינוי פ’ חובב – בעל ה’אדרבה’ הזכור לטוב. וורצל קידם אותי בשנים הראשונות מתפקיד לתפקיד. מכתב הצפון הפך אותי לכתב מדיני וכתב קבוע ב’יתד השבוע’. לאחר מכן יזם והגה את קונספט הטור שלי ‘מקור נאמן’, שמלווה אותי זה עשרים שנה.

וורצל הוא זה שנתן את השם למדור, ואני חב לו רבות על כך. בדרכו המיוחדת היה מעיר לכתבים על אופן העבודה וכיוון אותנו רבות. בהקשר הזה זכור לטוב גם העורך דאז הרב יצחק רוט, דמות מוערכת מאד בעיתון.

מי שעוד עזר וקידם היה העורך הראשי הנוכחי הרב ישראל פרידמן, עימו אני נהנה לעבוד כיום עבודת צוות שאין כדוגמתה בעריכה היומיומית. אני מכיר הרבה אנשים מוכשרים בעיתונות החרדית ויש לנו כאלו בעיתון.  אבל איש מוכשר וקופירייטר כמו ישראל פרידמן, אין בנמצא. כל יום של עבודה איתו, מחכים את כל העובדים לצידו. זו ברכה מיוחדת.

במקביל לעבודה ב’יתד’ יש גם את עריכת העיתון ‘דתי צפוני’. אני הענקתי גם את השם הזה לכל המערכות: דתי צפוני, דתי דרומי וכו’. זה היה לפני למעלה מ-20 שנה. כמו כן הקמתי וערכתי את העיתון המקומי בחיפה ‘חדשודתי’, שהיה פעם עיתון חדשות לכל דבר. ערכתי והגשתי במשך שנים תוכנית מלוה מלכה ברדיו המקומי ‘רדיו חיפה’. הייתי כתב ב’יומן מורשת’ כאשר החלה את שידוריה לפני 15-20 שנה. והייתי גם כתב מדיני ברדיו ‘קול הנשמה’ בהגשת אבי סגל, הוא הוא אבי מימרן – ידידי הטוב.

המעבר לחיפה ורגע השיא בעבודה

• אתה גר בחיפה. עיתונאי לא אמור, לכאורה, להיות במרכז? במיוחד שאתה עורך פעיל כל כך והמערכת ממוקמת בבני ברק.

אני גר בחיפה כי טוב לי בעיר הזו. הקמנו פה יחד ‘מניין חניכי הישיבות’ ויש לנו קהילה מאד מגובשת, ערכית וטובה. הגעתי לכאן מפתח תקווה לאחר נישואי, בעקבות אשתי, ומצאתי שחיפה דומה מאד לעיר הולדתי בהרבה בחינות.

רוב עבודתי אמנם במרכז ואני נמצא כמה פעמים בשבוע במערכת, אולם אני לא חושב לעזוב את חיפה. החינוך כאן מיוחד מאוד, והאווירה שונה לטובה מהערים החרדיות. האווירה הרבה פחות לוחצת, הרבה פחות תחרותית והרבה יותר איכותית. אין כאן גם מחלוקת פנימית וכל הקהילות חיים יחד אלו אצל אלו.

אני זוכר עוד מלימודי בחברון, שהבחורים הבוגרים בנפשם הגיעו מהערים המעורבות, פ”ת, חיפה, חדרה, נתניה, רחובות ועוד. תלמודי התורה, החיידרים, בית יעקב יסודי, התיכון והסמינר מאוד משקיעים בתלמידים ובתלמידות והכל באווירה מאד נוחה ונעימה, מבלי להתפשר על כלום. אני מאד מקווה שכך יהיה גם הלאה.

בנותי התחנכו ומתחנכות כאן וכן בני. זכיתי לחתנים טובים ומיוחדים, וגם הם בשלב זה עדיין כאן, הגם שמעולם זה לא היה תנאי מבחינתנו.

• איך אתה מנצל את הנסיעות הרבות למרכז וחזור?

הנסיעה מחיפה למרכז וחזור, מלווה תמיד בעבודה. אני יוצא לדרך מצוייד בטלפונים רבים שאני מבצע תוך כדי, וכך הופך את שעת הנסיעה למרכז, לשעת עבודה. עם זאת ברור שיש השפעה למרחק של חיפה מהמרכז, בכל הקשור לאירועים שונים, שנבצר ממני להגיע. התרגלתי לכך.

• מה האירוע המשמעותי ביותר אותו סיקרת?

קשה לשים אצבע על אירוע משמעותי אחד. התחלתי ככתב מדיני בתקופת רצח רבין וזו הייתה תקופה מאוד משמעותית בתחום הזה. סיקרתי גם הרבה מערכות בחירות, ניצחון דרמטי של נתניהו ב-96 לאחר הרצח, ולאחר מכן ניצחון של ברק ב-99, ניצחונות של שרון, אולמרט ושוב נתניהו. כל מערכת בחירות והסיפורים שלה.

מלבד זאת היינו בגוש קטיף לפני הפינוי וגם זה אירוע מאוד משמעותי שהותיר בנו חותם. לא הייתה שם עין אחת יבשה כאשר התושבים פונו מהבתים. כתבנו ודמענו.

• בכל זאת תתמקד. מה ה-אירוע?

אני חושב שהאירוע המשמעותי ביותר היה סיקור מלחמת לבנון השנייה. הטילים עפו מול הסלון שלנו. הטיל הראשון שפגע והרג את עובדי הרכבת היה ממש בקו אווירי מול הבית. עמדנו במרפסת וראינו הכל. בתקופת המלחמה הפכנו לפליטים. המשפחה עברה למרכז. אני נשארתי עוד כמה ימים בחיפה לסקר מ’החזית’ את הנפילות, ולאחר מכן עזבתי גם אני את העיר עד סוף המלחמה.

הגעתי מעת לעת להצטייד בבגדים וראיתי עיר שוממה. העיר השלישית בגודלה בארץ הפכה לריקה מאדם. זה היה מחריד. בתקופת המלחמה כתבתי טור ‘מיומנו של פליט’ ותיארתי מה עובר עלינו.

• מה למדת מהמלחמה הזו?

בתקופה זו התחדדה בי ההכרה וההבנה שבאמת אי אפשר לסמוך על אף אחד. לא צבא, לא מפקדים, לא ממשלה ולא שום דבר הקשור ל’כוחי ועוצם ידי’. ראינו במוחש שאם ה’ לא ישמור עיר שוא שקד שומר. כל הצבא המהולל הפך לבדיחה רעה על חשבון התושבים, כפי שקבעה גם ועדת וינוגרד אחרי המלחמה.

עם חברי המערכת, בעריכת עיתון יום שלישי. באדיבות המצלם

אני זוכר שכבר במלחמה, אמרתי וכתבתי שתהיה הרבה עבודה לוועדת החקירה, כפי שאכן היה.  בכל מקרה סיקור המלחמה הזו, זכור לי יותר מכל.

• תן לי מקרה בו חשת סיפוק מעבודתך.

אפשר לחלק את התשובה הזו לכמה חלקים.

כאשר קוראים של העיתון מתקשרים או פוגשים ואומרים – באמת ולא מהשפה ולחוץ – שנהנו מהכתבה או מהמדור, זה בהחלט מהווה סיפוק ונותן תמריץ להמשך.

היה מקרה מיוחד שזכור לי מלפני כמה שנים, סיפור באמת מיוחד. כתבתי על שריפה שהייתה ברכסים בראש השנה. השריפה כילתה לחלוטין את הרכוש של אברך, שנותר ממש בחוסר כל יחד עם בני משפחתו. כתבתי בכתבה על המגבית ברכסים לטובת שיקום המשפחה ועל רבה של רכסים הגאון יעקב מאיר זוננפלד, שעומד בראש המגבית.

לאחר פחות משבוע התקשר אלי הרב זוננפלד וסיפר לי, שהרב רפאל הלפרין ז”ל קרא את הכתבה ב’יתד’ על המשפחה ומאד התרגש. הוא החליט על אתר לתרום לאברך ולמשפחתו את כל סכום הנזקים. לא נחה דעתו והוא ביקש להפסיק את המגבית, ואפילו להחזיר את הכסף למי שכבר תרמו, כיוון שהוא מכסה את הכל. הרב זוננפלד סיפר לי את הסיפור, הודה לי על הכתבה ואמר שאפשר לחולל פלאות ולהציל בית ממש כפשוטו באמצעות כתבה אחת.

כמובן שכתבתי את כל הסיפור ב’מקור נאמן’, וציינתי שאם יש סיפוק בעבודה שלנו, זה אחד המקרים המשמעותיים ביותר.

• לגמרי. סיפור מדהים. תן עוד סיפור.

התלבטתי אם להזכיר גם את המקרה הבא, אבל כיוון ששאלת, אענה בכנות: לפני חמש שנים חשתי סיפוק יוצא-דופן שזכיתי לשמוע בקול גדולי ישראל ולקיים זאת בגופי ממש. מדובר, כמובן, במהפך המבורך שהיה ביתד נאמן.

אני אישית הייתי עורך הלילה בליל המהפך, וקיימתי ללא שום פקפוק את מה שהיה צריך לעשות. עוד יגיעו הימים שנפרט יותר על כל מה שהיה שם באותו לילה ובלילות שאחריו. יש עוד הרבה פרטים שרק האנשים שעבדו באותם ימים במערכת היו עדים להם מקרוב. אבל השורה התחתונה היא החשובה: רוב רובם של אנשי המערכת, שזכיתי להיות ביניהם, קיימו את הוראת גדולי ישראל.

מיותר לציין שמאז המהפך המבורך, חל שינוי מהותי בתוך המערכת פנימה ביחסים ‘בין אדם לחברו’ ובכלל. האווירה כיום יוצאת דופן לטובה, ורבות נזקף לזכותו של המנכ”ל, שמונה אז לתפקיד, הרב זליג אורלנסקי, שבאמת עושה הכול כדי שלכולם יהיה טוב במערכת, מבלי להתפשר על עבודה מקצועית תוך ירידה לכל פרט בעבודת העיתון.

• היה רגע שרצית לעזוב?

לא.

מטיסות בכל העולם אל שולחן העריכה

• ספר על אנקדוטה מיוחדת מהשנים הרבות בהן אתה בתקשורת.

כאשר שימשתי ככתב מדיני בפועל, הרביתי לטוס עם ראשי הממשלות למסעות מדיניים בחו”ל. לא פעם הייתי הכתב החרדי היחיד במטוס, דבר שהפך אותי ל’רב’ כביכול של המטוס. הכתבים האחרים ראו בי כמייצג את הציבור החרדי וכל הדרך היו שיחות, ויכוחים, הסכמות וחילוקי דעות בנושאים שונים.

הדרכון שלי מלא בחתימות של מדינות רבות בכל העולם בהן ביקרתי עם ראשי הממשלות. הייתי באוסלו בתקופת השיחות ובעת הענקת פרסי נובל, הייתי במדינות הערביות עימן יש לנו הסכמי שלום מצרים וירדן. הארמון בקהיר, אלכסנדריה, שארם, ועמאן. הייתי עם אולמרט על החומה בסין, עם שרון ונתניהו בארה”ב, רוסיה, צרפת, לונדון, גרמניה ובעוד מדינות באירופה.

אחת הטיסות הארוכות לוושינגטון הייתה בדיוק ביום הולדתי. בכרטיס הטיסה צוין תאריך הלידה, והדבר נודע למזכיר הממשלה דאז צביקה האוזר. הוא החליט לציין את האירוע כאשר הזמין אותי לקדמת המטוס לשיחה אחד על אחד עם נתניהו.

חשבתי שזו תהיה שיחת נימוסין של דקה וחצי. אבל נתניהו המשיך והמשיך בשיחה פרטית, התעניין על משפחתי, שאל על סבי הנוברדוקר, וסיפר על חמיו שהגיע מאותו מקום. כמו כן סיפר על בנו אבנר ועל אהבתו ללימוד התנ”ך. לימים זכה הבן בחידון התנ”ך העולמי כסגן חתן.

אנקדוטה נוספת קשורה לכתבה קטנה ביותר, שכתבתי בסוף המדור ‘מקור נאמן’, כאשר הבן שלי נכנס לישיבה קטנה. סיפרתי על הרגע המשמעותי ביותר בחיינו, כאשר הבן הולך לישיבה ותיארתי את רגעי הפרידה ואת הדמעה שמחינו בעת צאתו מהבית עם התפילה להצלחתו. אלו היו שורות מרגשות במיוחד שנכתבו מהלב.

כמות התגובות הייתה היסטרית. עד היום יש המזכירים לי את הכתבה הזו ושואלים על הבן, שאני שמח מאד שהוא מצליח היטב בלימודיו בישיבה לצעירים בקרית אתא.

• איך הגעת, בעצם, לעריכה?

לאחר שנים ארוכות שעסקתי בכתיבה נטו, כאשר היה צורך לרענן את עמדת עורכי הלילה ולהוסיף כוחות צעירים, פנו אלי והציעו לי את התפקיד. תחילה עבדתי עם עורכי הלילה דאז, הרב משה שטיגליץ והרב גרשון קליימן. כאשר הם פרשו, נכנסתי במקומם. עורך לילה נוסף שמאד מצליח אצלנו במלאכתו הוא אפרים רצקר, כוח עולה שעוד נשמע עליו.

עם נתניהו בטיסה. באדיבות המצלם

• מה אתה אוהב יותר – כתיבה ככתב או עריכה?

בכל דבר יש מינוסים ופלוסים. לכתוב כתבה זו יצירה ואני שמח שאני עדיין עוסק בכך ב’יתד השבוע’ ולעיתים גם באמצע השבוע. ביום שאחשוב שאני לא נהנה מכך – אפסיק. במקביל גם בעריכה יש הרבה סיפוק, אם באופן שיבוץ הכתבה בעיתון, ואם בהפיכתה לעיתים ליותר דינמית וקצבית, עם כותרת מעט שונה ופתיח אחר, או הוספת מסגרת מתאימה, כותרת משנה, עיגול להמחשה ועוד.

בכלל – לעשות את העמוד הראשון בעיתון זו יצירה קבועה, שנראית לכאורה פשוטה, אך מושקעת בה הרבה מחשבה ושיתוף פעולה עם העורך הראשי.

• כאחד שמתגורר בעיר מעורבת – מה דעתך על יחסי דת ומדינה?

זו שאלה מורכבת וארוכה. עיקרון הערבות ההדדית מונח לנגד עינינו וקשה להסבירו לחילוניים. אני גר בחיפה ושאלת ה’חיה ותן לחיות’, עולה בשיחות רבות עם אנשים ברחוב. ברור שצריך לשמור מכל משמר את הפרהסיה הציבורית בשבת, בפסח, בחגים ובתשעה באב –  כיהודית, כדי שלא נהפוך למדינה ככל העמים. אני חושב שהנציגים שלנו עושים בעניין הזה עבודה יפה וחכמה.

איני שותף להתקפות עליהם מצד אנשי תקשורת צעירים, אלו המכונים על יד אבישי בן חיים ‘האליטה החדשה’. אני לא חושב כמוהו, אבל הוא נעול על התיזה שלו.

• מה אתה אומר על נתניהו והשותפות עם המפלגות החרדיות?

נתניהו עושה את מה שהוא חושב שטוב לעצמו. זה לא סוד וכולם יודעים זאת. כאשר חשב שהוא לא צריך את המפלגות החרדיות, הוא הלך עם ‘האחים’ לפיד ובנט, והממשלה נפלה חיש מהר. כיום השותפות הזו טובה לו וגם למפלגות החרדיות. לא חושב שתהיה ממשלה טובה מזו למפלגות החרדיות ולציבור בוחריהם. כלי תקשורת חרדים בלתי אחראים, מנסים לסדוק בשותפות הזו, וזה עוד דבר שמחדד את ההבדל בין כלי תקשורת אחראים ושאינם.

• איפה נהיה בשנה הבאה בעת הזאת? החרדים יהיו עדיין אושפיזין של ביבי או דיירי קבע?

אם נתניהו יעבור במושב החורף את תקציב 2019 ואם חוק הגיוס יעבור באופן מיטבי, כפי שאני חושב שיקרה, הממשלה הזו תסיים את הקדנציה במועד החוקי ולא תהיה הקדמת בחירות. אבל בפוליטיקה שלנו הכל יכול לקרות, ולכן קשה עד בלתי אפשרי לדבר על מה שצפוי הלאה.

• מה, לדעתך, מייחד את ‘יתד’ מיתר כלי התקשורת?

שאלה מורכבת ומעניינת, שמחייבת תשובה רצינית לעומק. יתד נאמן נחשב לעיתון לוחמני וכולם יודעים זאת. אם ‘יתד’ מעלה משהו על סדר היום, זה נמצא שם, לא בגלל גחמות של עיתונאי שמחפש סקופים, ועורך שמחפש רייטינג, אלא בגלל שזו ההוראה שהתקבלה בוועדה הרוחנית הכפופה לגדולי ישראל.

יתד נאמן מבקר שיטות ולא אנשים במסגרת מלחמתו על ההשקפה, כפוף לחלוטין לדעת רבותיו ודואג למימוש וקיום דבריהם. יתד נכון לשלם את המחיר הכלכלי של האמת. הוא ביטאון ולא סתם עיתון. ביטאונם של גדולי ישראל ולא עיתון חופשי. שומר על זכות הציבור לא לדעת הכל, בגלל ‘הרחק מהכיעור והדומה לו’.

‘התקשורת החדשה’ וניהול מטה ההסברה 

חשוב גם לומר שיתד נאמן אינו כל יכול. הוא לא ‘קבלן הצלחות’, אלא ‘קבלן שליחות’. זה אולי נשמע ססמאות, אבל כל מי שמכיר כיצד פועלת המערכת שותף לתחושה הזו.

אפרופו הימים הללו, יתד נאמן הוא לא ה’בעל תוקע’ אלא השופר. מטרתו להגביר את הקול של משלחיו ולתת להם תהודה. בניגוד לשאיפות של אנשי תקשורת לא מעטים, ‘יתד’ לא מנסה לשנות את העולם באמצעות סיוף (מלשון סיף) של המילים, אלא פועל שהעולם לא ישנה אותנו.

יחד עם זאת, כפי שקבע מקים העיתון מרן הרב שך זצ”ל, מדובר בעיתון שצריך לכתוב חדשות. ולכן ‘יתד’ לא מתפשר על מקצועיות ושפה עיתונאית. גם בתחום הזה אן בו פשרות ויעידו הכותבים בו.

• מה דעתך על עולם התקשורת החרדי כיום?

התייחסנו לכך כבר קודם ואנסה לחדד באמצעות דוגמא. בזמנינו עד שמישהו העז לכתוב כתבה בגוף ראשון, הוא היה צריך ל’שפשף הרבה נעליים’ ולעבור כברת דרך ארוכה בעיתונות. היום כל כתב מתחיל, כותב על עצמו בגוף ראשון: אמרתי, עשיתי, הלכתי, קבעתי, וכו’. הלו. חכו רגע. מה החיפזון.

הבדל נוסף: התקשורת הוותיקה ידעה שתפקידה לסקר את הנושאים השונים, בעוד שהכתבים עצמם עשו עבודתם ללא הבלטתם האישית. הם הרי לא הנושא. אולם התקשורת  החרדית הנוכחית – כמובן שלא כולה – הופכת את הכתב לאיש המרכזי בכל הכתבה, אם בפרסום תמונתו, ואם בהפיכתו לאייטם במדורים שונים. לפתע הציבור נחשף, מה אכל הכתב, היכן שהה, עם מי דיבר, איפה טייל ועוד.

אני לא רוצה לדבר בהכללות כיוון שיש כתבים חדשים רבים, שעושים עבודה טובה ויפה. מנגד, יש גם הרבה שלא מבינים את כוחה של התקשורת ונוהגים בחוסר אחריות ובפזיזות, תוך שהם גורמים נזקים של ממש לציבור שלנו וגם לקוראים מבחוץ שחושבים שאלו פני התקשורת החרדית.

אגב, לביקורת הזו שותפים רבים מהעיתונאים הצעירים החדשים, שרואים כיצד החברים שלהם גורמים  להרס המקצוע ולזילותו. אגיד לך יותר: יש כתבים שמתביישים היום לומר שהם עיתונאים. אני בהחלט מבין אותם וצר לי על כך.

• אתה גם פעיל קבוע במערכות בחירות. אתה אוהב את זה?

בהחלט. יש המון סיפוק בעבודת הבחירות. שימשתי בחמש מערכות הבחירות האחרונות כמנהל מטה ההסברה מטעם דגל התורה עם חברים נוספים מדגל התורה ומאגודת ישראל. העבודה בבחירות במטה ההסברה נותנת הרבה כוחות להמשך. העיסוק בהסברה, דעת הקהל, משרדי הפרסום, הססמאות, דפי ההסברה, התשדירים, וכל הנלווה מפרה מאוד מחשבתית.

מגיש תשדיר בחירות של יהדות התורה. באדיבות המצלם

בתקופה זו של הבחירות עובדים בצמוד לאנשים רבים טובים, שחלקם כבר הגיעו רחוק. בעבר עבדתי מול שני מנהלי המטה – יעקב גוטרמן וחינוך זייברט, ששניהם מכהנים כראשי ערים מצליחים. במערכות הבחירות האחרונות עבדתי גם כן מול אנשים מוצלחים מאוד, מנחם שפירא – סגן ראש העיר בני ברק, מנהל המטה משה שיפמן, איש היח”צ ירח טוקר, וכמובן עם הח”כים שעמדו מעלינו – הרב משה גפני, במערכות הבחירות הקודמות, והרב יעקב אשר במערכת הבחירות הנוכחית.

זו עבודה מסביב לשעון וכמובן שהיא גורמת לסיפוק רב, יחד עם החברים העובדים מולנו מאגודת ישראל מנחם גשייד – חבר קרוב עוד מימיו כתושב חיפה.

•  זו לא בעיה שעיתונאי פוליטי גם מתגייס לטובת מפלגה?

לא. אנו לא מסתירים את שייכותנו כאנשי דגל התורה ואין בכך שום פסול. להפך.

• אנחנו נסיים בחילוף תפקידים: איזו שאלה היית רוצה לשאול אותי?

אנחנו מכירים שנים, עוד מילדות. אני זוכר אותך היטב כילד דעתן שהיה לו מה לומר בכל נושא, שתמיד הוביל בכל ויכוח עם חוש צדק מפותח ביותר. האם כבר אז ידעת שפניך לתקשורת?

ועוד שאלה: אתה נחשב לאחד הוותיקים והמובילים שבאנשי התקשורת החרדית. לו יצוייר שהיית מתחיל את חייך מחדש – היית בוחר באותו מקצוע?

דוד רוטנברג:  דבר ראשון אני חייב לציין שהייתה לנו ילדות נפלאה. הלוואי על הנכדים שלנו כאלה חוויות. האמת היא, שבאותן שנים עניין אותי יותר גידול תרנגולים – היה לי לול ענק – והקשר היחיד שהיה לי עם התקשורת, אם אפשר לכנות זאת קשר, היה קריאת זרקור.  ממש לא חשבתי שיום אחד אהיה עיתונאי ואכתוב גם ספרים.

האם הייתי בוחר שוב במקצוע? קשה לי לענות על כך. אני מאמין שלכל אדם יש שליחות בעולם והקב”ה מעניק כישרונות כדי שניתן יהיה לבצעה על הצד הטוב ביותר. ואם אלה הכישרונות שקיבלתי – עלי לנצל אותם. בחירה במשהו אחר תהיה בעצם ‘בריחה’ מהשליחות.