שרי רוט בדקה: איך צה”ל שומר על עיר חרדית בין כפרים ערביים • צפו

1.

“תיזהרו”, שמעתי את אחד החיילים במחסום חשמונאים ממלמל, רגע לפני שנכנסנו אל הרכב והצטרפנו אל דדו הכוהן, קצין הגמר של נפת אפרים ומי שממונה על ההגנה המרחבית של כל האזור.

במשך כמעט 20 שנה אני מתגוררת במודיעין עילית. הגעתי למקום כשהייתה בו שכונה אחת בודדת בלבד – שכונת קרית ספר. אל עיר הבירה ירושלים היינו נוסעים דרך כביש הררי מפותל, שעבר בסמוך מאד לכפר הערבי חרבתא. כך היינו חוסכים את הדרך בואכה צומת שילת, סיבוב ענק ומיותר, בעוד ניתן לצאת היישר אל מחסום מכבים-רעות ובמהירות.

בימים ההם כביש 443 היה כביש דו נתיבי, צר וקשה לנסיעה, ובמודיעין עילית טרם חלמו שהיא תהפוך לעיר ואם בישראל. היחסים עם הכפרים השכנים היו מעולים, ערביי הסביבה עבדו בישוב, וזה הסתכם בשקט ושלווה. אבל אז הגיעו שנות האינתיפאדה הסוערות, והמדינה אפשרה להביא למקום פועלים זרים. במשך כארבע שנים תמימות עבדו בקרית ספר פועלים מתאילנד, סין, אוקראינה וכדומה.

עוד כמה שנים חלפו, והמצב הוחזר לקדמותו. שוב הגיעו ערביי הסביבה עם שחר לעבודה בעיר החרדית, שהתפתחה לכדי שכונות נוספות – ברכפלד, נאות הפסגה, גרין פארק וחפציבה.

האם היה זה מעשה נבון? בשעתו הכנתי כתבה מקיפה ל’בקהילה’, וראיינתי קבלנים מהעיר. היה זה זמן קצר לאחר פיגוע שעוד ארחיב אודותיו. שאלתי אותם, האם נכון היה להחזיר את הפועלים הערביים לעבודה בעיר, ותשובתם הייתה כמעט חד משמעית: כן.

הם הוסיפו והסבירו: “יש גם חשש גדול שאם הערבים יידעו שהם לא תלויים בנו מבחינת הפרנסה שלהם, יתחילו לעוף לכאן קסאמים. כל אחד מהם יכול להרכיב בחצר ביתו פצצות שונות, חלקן מאולתרות, וה’ ישמור מה יכול לקרות. הם הרי גרים במרחק יריקה מאתנו, ומה ימנע מהם לפגע?!”

בשעות הצהריים של יום שני, כשרכבו של דדו יצא לדרכו המפותלת, העליתי בזיכרוני את המשפט המבהיל הזה.

2.

כמעט 9 שנים חלפו מאותו יום. אני זוכרת את זה כאילו היה זה אך אתמול. השמועה על פציעתו הקשה של אריה דויטש, קבלן מוכר ומפורסם בשכונת ברכפלד, הלכה והתפשטה. אני זוכרת את עצמי מתניעה את הרכב ושועטת לעבר רחוב יהודה הנשיא, אל הבית בו הוכה דויטש בראשו. היה זה בקומה העליונה של תושבים שביקשו להרחיב את ביתם עם עוד קומה ‘על הגג’.

הימים ימי מבצע עופרת יצוקה, ביום ראשון של אותו שבוע נפוצה הידיעה שצה”ל הרג  220 ערבים בעזה. צביקה, אחיו של אריה, נסע באותו יום, כהרגלו, אל הכפר הסמוך נעלין, שם נהג לרכוש חומרי בניה במחיר מוזל. אלא שהוא מצא שם את כל החנויות נעולות על מסגר ובריח – בהוראת חמאס, שהעביר פקודה על השבתה מלאה של השטחים.

כששב אל אתר הבניה, צחק עם הפועל – המחבל (אבל את זה הוא יידע רק ביום המחרת). ‘בגלל שסגור אצלכם שילמתי מחיר יקר’. מה שפתח ביניהם ויכוח, שהלך והתלהט עד שבשלב מסוים הפועל הערבי קפץ על האח אריה בתנועה מתלהבת, שהפתיעה את שני האחים.

לרגע הם נבהלו. אבל הערבי מיהר להרגיע אותם. ‘זה היה בצחוק’, אמר. כל זה היה אמור להוות איתות עבורם, אבל הם לא חשדו. בכפרים הערבים הרג 220 ערבים, ‘אחיהם’, היה לשיחת היום, ההתססה הייתה בשיאה. אבל איך הסביר לי צביקה בשעתו? – “כשאתה חבר ארבע שנים של מישהו, אתה לא מתייחס לכל התפרצות שלו”.

היום ההוא, יום ראשון בשבוע, חלף בשקט, הערבי התאפק. יתכן שהתבשל על זה כל הלילה, מי יודע מה חלף בראשו. בחקירת שב”כ, שנערכה לאחר הפיגוע, התברר שלילה קודם לפיגוע נפרד מבני משפחתו ומחבריו והודיע להם שלא ישוב הביתה. את יום העבודה הבא הוא סיים לא לפני שחבט בראשו של אריה דויטש, באמצעות הפטיש שבידו.

ימים חלפו, אריה דויטש נאבק על חייו בבית החולים חודשים. היו שניסו לספר שהסכסוך היה סכסוך כספי, הא ותו לא – מה שפגע מאד במשפחה. בסופו של דבר, ולאחר חקירות שכללו את העובדה לפיה אריה לא טיפל מעולם בנושאי הכספים מול הערבים, הוכר האירוע כפיגוע איבה.

עם זיכרון אותו בוקר, בוקרו של יום שני, יצאתי ביום שני האחרון לסיור הצה”לי, בניסיון להבין מו המצב השורר היום מול ה’שכנים’ הפלשתינים המקיפים את מודיעין עילית מכל צדדיה.

3.

החיילים במחסום דרוכים.

“תיזהרו, מסוכן פה, אם יקרה משהו תיפגעו”, הם מבקשים מצוות חרדים 10 – פישל רוזנפלד הצלם ואנוכי – להתרחק.

איפשהו ליד חניית הרכבים אני מבחינה בערבי החולף על פנינו. שק על גבו והוא צועד בצעדים איטיים. אל מולו מגיח עוד ערבי, על כתפו תיק.

הם נבדקו? אני תוהה אל מול הקצין דדו, והוא נראה בטוח לגמרי. “אין ערבי שנכנס פנימה בלי בדיקה ביטחונית”, הוא מרגיע.

אנחנו נכנסים לרכבו, אבל זרם הטלפונים ממכשירו אינו פוסק. אני מנצלת דקה של הפוגה כדי לזרוק שאלה ראשונית, עוד בטרם הגענו אל התצפית עצמה. זכרה של ביתר עילית, העיר בה מתגוררים חלק מילדיי, צפה ועולה בעיני רוחי. בתחושה שלי מסוכן שם הרבה יותר מאשר במודיעין עילית, ואני מבקשת לאשר את חששותיי.

הקצין מסכים עם האבחנה. תוואי הכבישים בהם נוסעים תושבי ביתר נושק לכפרים הערביים, וזה מגדיל את הסיכון. יש שם אירועים קשים יותר, הקרבה לכפר חוסאן, לא כפר ידידותי במיוחד, אף היא אינה מוסיפה לתחושת הבטיחות. אבל הוא ממונה על גזרת אפרים, כך שתשובותיו בנושא אינן מוסמכות.

הוא מנסה לעשות לי סדר. יש את גזרת מנשה (ג’נין, טול כרם), שהיא משהו כמו קו הרוחב של חדרה, מזרחה; גזרת שומרון (שכם, לדוגמה); גזרת אפרים, הגזרה ‘שלנו’ (כוללת את קלקיליה, עזון, עמנואל); גזרת עציון (ביתר עילית, לדוגמה); גזרת יהודה (חברון) וגזרת בנימין (בית אל, רמאללה ועוד).

הטיפול הביטחוני בכל אזור מתבצע באופן שונה, ועל פי החלטת המפקדים בשטח. בגזרת מנשה, למשל, “יש כל כמה מטרים פיל בוקס. בגזרת אפרים אנחנו מעדיפים לפעול באופן שקט יותר”. הגזרה שלו מתחילה ב’מעבר אליהו’ הצפוני יותר, לכיוון עזון וקרני שומרון, ומגיעה עד לחשמונאים הממוקמת סמוך למודיעין עילית. בנוסף, יש לגזרה נתח בסמוך למבוא חורון.

אנחנו מתניעים, הרכב שועט קדימה, אבק ניתז לצדדים, והופס, אנחנו על שביל מתפתל בין ההרים: מימינינו פרוסה מודיעין עילית, על שכונותיה, משמאלנו הכפרים הערביים. צמודה לכביש גדר ההפרדה, זו שהוקמה בשנים האחרונות ואשר מסייעת רבות להגנה הביטחונית.

אני מתבוננת בגדר, היא שקופה בחלקים גדולים שלה ונראה כי רק בסמוך ממש לאזורי הבתים היא אטומה ודומה לזו שלצד כביש 443. אבל לכל אורכה אני מבחינה במכשור רב שעל גבה.

האם היא מחושמלת בחלקים השקופים שלה? – אני תוהה. דדו מרגיע. לא, ממש לא מחושמלת. אין שום כוונה להזכיר למישהו תקופות אפלות. יש תחושה של זרם לנוגעים בה, לא מעבר לכך.

זרם, ומעבר מיידי של נתונים לתאי הבקרה הצבאיים הפזורים באזור. אין נגיעה בגדר שאינה מנופה, יודעים בדיוק מאיזו נקודה הייתה החדירה או רק ניסיון החדירה.

והכוחות מוזנקים תוך שניות. מאיפה? – אני מנסה להבין.

אז זהו, שהתשובה לכך אינה חד משמעית. זה לא שהכוחות צריכים להגיע ממחנות הממוקמים הרחק מפה. הם פזורים, גם אם עין אינה מבחינה בהם. מוטמעים בשטח, רואים ואינם נראים, נמצאים ולא נמצאים.

זה בערך מה שהוא יכול לומר, וכל השאר, נותר בגדר ערפל מעורפל.

מסיבות מובנות.

4.

התוואי מגיע אל ראש ההר, ואנחנו יורדים מהרכב ומשקיפים. למען האמת, מכאן, נראית לי מודיעין עילית כמו שכונה עזתית. המון קראוונים פזורים באי סדר… וגם, המון בניה חדשה.

האם האמריקנים לא יודעים על כך? לא מבחינים בכל זה? – אני תוהה בקול, אבל אנשי הצבא שאיתנו מעדיפים להתרכז בתפקיד שהוטל על כתפיהם: הגנה ביטחונית על התושבים. “אני מתעסק במתן מענה מבצעי, תפקידי להגן על התושבים, להגן מפני האויבים שרק בשבוע שעבר ראינו כמה פגיעתם אכזרית. לי לא משנה מי בנה כמה ולמה”.

• לא זכורה לי חדירה באזור הזה, שאתה מופקד עליו. כמו באיתמר למשל…

“לא, חדירה כזו, אירועי פח”ע, לא היו פה”.

• זה, אגב, בהחלט יכול לקרות. אין שום סיבה שערבי לא יוכל להיכנס מהכפר הזה (אני מצביעה) לנילי, למשל, באישון לילה…

“זה נכון. קודם כל אדגיש שלמודיעין עילית הרבה יותר קשה להיכנס, כי יש את הגדר. אבל שוב, יש מעטפת משמעותית של אמצעים שהתושבים כביכול לא רואים אותם. גם בישובים שהם בלי גדר עוטפת, יש מעטפת שנותנת מענה כך שגם אם ירצו לפגע, זה יהיה מאד קשה”.

אני מצביעה על ערמת ענק של חלקי מכוניות, משהו שנראה כמו משחטת רכבים, ותוהה אם את הצבא זה מעניין, אם הוא מנסה לפתור מקרים של גניבות רכבים, אם זה בכלל מתפקידו.

“הרבה פעמים אנחנו נגררים למקרים שאליהם לא היינו רוצים להיגרר”, הוא מודה. “וזה קורה המון בגלל כניסות של יהודים, שנכנסים לכפרים, ואז מתחיל ה… גנבו לי, עשו לי”.

עבור הצבא הכניסות הללו מהוות מטרד של ממש. למען האמת, זה גם לא חוקי. אבל בשעות רבות במהלך היממה נראים הכפרים הסמוכים למודיעין עילית, ודיר קאדיס במיוחד, כמעט כמו ערים יהודיות. במוסכים מתארגנים מניינים לתפילה, יהודים יוצאים ונכנסים בחנויות…

“זה מסוכןןן”, הוא שב ואומר.

הוא מחלק את השטחים לשלושה: שטחי A, בשליטה פלשתינית מלאה (“וגם לשם נכנסים”…), שטחי B – בשליטה משותפת, ושטחי C. ולא לכל מקום מותר חוקית ליהודי להיכנס… יש מקומות שאסור להיכנס, בצו אלוף, יש גם שטחים בכניסה למקומות הללו. “בסוף המטרה היא להגן על היהודים. ואם יש מפגע שיש לו פוטנציאל לפגע, זה יכול לעזור לו לבצע את זממו”.

הוא מצביע על הישוב המרוחק לפיד. “שימי לב, מה שאת רואה שם זה שני ישובים סמוכים, לפיד וכפר אורנים. בעוד שלפיד הוא שטח ישראלי לכל דבר ועניין ואינו שייך לתחום שלי, כפר אורנים הסמוך לו הוא בשטח גזרת אפרים. בעצם לפיד, כפר רות וגם העיר מודיעין, לא בתחום אחריותינו. בעוד חשמונאים, למשל, כן ‘שלנו”.

שקט פה יחסית, אני אומרת לו, והוא מסכים.

“אם בעבר היו התארגנויות של חוליות, אינתיפאדת הסכינים מכונה אצלנו ‘גודל השעה’. זו כבר תקופה של כשנה וחצי, בעצם מסוף 2015, שאנחנו חווים פיגועי סכין, אירועים של מפגע בודד. חבר’ה שמתעוררים בבוקר וחוטפים את הג’אננה, בגלל משהו שקרה בבית, בגלל חברים, בגלל אירועים בהר הבית…”

• שזה קשה יותר לאיתור ולמניעה.

“מצד אחד, נכון, מצד שני עם הזמן למדנו לאתר גם דברים כאלו”.

• מהאזור הזה יוצאים מפגעים?

“הרבה פחות. מדובר באזור שקט, יחסית. אבל תמיד זה יכול לבוא משום מקום. הנה, ראינו בהר אדר, במקום בו הכי פחות ציפינו לאסון שכזה”.

• איך אתה מסביר את השקט הזה באזור כאן? זה שטח לא ממש מרוחק מרמאללה… התסיסה יכלה להיות גדולה כמו בכל מקום אחר. ואני רואה אותם, הם מסתובבים ממש בתוכנו. בתוך גינות המשחקים שלנו, עובדים, בונים, חורשים, עודרים, בתוך הבניינים שלנו, בונים, מרחיבים. זה מסוכן! אז נסה להסביר לי מה אתם עושים שמביא את השקט הזה, ותסביר לי רציונאלית. כלומר, תוריד לרגע את הקטע – ששנינו מאמינים בו – של ניסים ויד אלוקים; תתעלם לשנייה מהכיפה שעל ראשך…

“תראי. מבחינתנו, לא צריכה להיות הסתובבות. אנחנו רוצים שהם יבנו ויתנו שירותים, כל מה שעוזר לתושבים היהודיים, שאין להם כוח אדם אחר, וגם נותן להם עבודה. יש לנו אינטרס בזה שתהיה להם עבודה, כי זה יוצר רגיעה בשטח. אין עניין ליצור נתק בינינו לבינם בבחינת אל תיכנסו אלינו לעולם, כי אז הם ייחנקו כלכלית וזה לא טוב לנו. מצד שני, אנחנו מבצעים את כל מרכיבי ההגנה, כדי שהעסק לא יהיה מסוכן”.

• בשעתו, אחרי פיגוע הפטיש בברכפלד, ראיינתי כמה קבלנים והם סיפרו על פרצות בגדר, על שבילים נסתרים דרכם יודעים הערבים להיכנס פנימה אל מודיעין עילית, כך שהם עוקפים את הבדיקות הביטחוניות, וגם על כך שהמגנומטרים לא ממש פועלים. תמונת המצב הייתה של סכנות, ושל ניסים יומיומיים. מאז, משהו כמו שמונה שנים, השתפר המצב?

“ברור. הפועלים שנכנסים פנימה לעבוד באזור עוברים בדיקה ביטחונית כל בוקר כשמגיעים לעבודה וכן כל ערב, כשחוזרים. אבל הבדיקות מתחילות הרבה קודם. בודקים מה הרקע של הערבי, מה הרקע המשפחתי שלו, בדיקות משטרה, שב”כ – כל זה בשביל לקבל אישור עבודה שהוא ספציפי לשנה מסוימת וליישוב מסוים.

“כעת, כדי להיכנס חייבים לעבור באחד המעברים כי במשך השנים הוקמה גדר. במחסומים הבדיקות הן קפדניות. גם ידניות וגם טכנולוגיות. אחרי הבדיקות, הקבלנים לוקחים את הפועלים, כל קבלן את הפועלים שלו, ומאותו רגע הם אחראים עליהם. הם, והפיקוח של מחלקת הביטחון בעירייה”.

• אתם בקשר עם הגורמים הפוליטיים? מול מי אתם עומדים? עם מי אתם בקשר?

“אנחנו נפגשים עם ראשי מועצות, לסוכות אנחנו תמיד מוזמנים לסוכתו של ראש העיר יעקב גוטרמן, יש לי קשר רציף עם הרבש”צ יאיר קירשנבוים, ועם הקב”טים הכפופים לו”.

• זכור לי סיור צה”לי שנערך לי לפני כמה שנים, ובמהלכו הראו לי חדר בקרה שבו החיילים פשוט משקיפים על הכפרים ורואים כל תזוזה. זה עדיין קיים גם היום?

“השליטה שלנו בצד השני מוחלטת. זה לא שאני עומד פה, ולא ביקרתי בכפרים הסמוכים כבר 15 שנים. זה שונה מאד ממה שקורה למשל בעזה. יש משקפות, יש אמצעים טכנולוגיים נוספים, יש סיורים בכפרים עצמם, של מסתרעבים וגם של חיילים במדים. מאז ‘חומת מגן’ אנחנו מסתובבים בכל מקום בכל גזרת איו”ש, מבצעים כל לילה מעצרים, מונעים פיגועים, מקבלים המון מידע, מבצעים פעולות גם מהאוויר.

“בואי נאמר, שאני לא צריך להיכנס לכפר כדי לראות מה קורה בו, אבל אני בהחלט יכול להיכנס לכפר”.

• כשהגעת לתפקידך האחרון כקצין פה, אמרו לך מראש שמדובר באזור שקט, יחסית?

“לא, התפקיד שלנו הוא למצוא את הסכנות ואת הבעיות. המשימה שלנו היא להסתכל בעין חשדנית בכל מקום. מבחינתי, לכל מקום יש פוטנציאל להפוך לנפיץ”.

• יכול להיות, ואני תוהה בקול, שהעובדה שמתגוררים במודיעין עילית חרדים שהם באידיאולוגיה שלהם ‘לא מתנחלים’ מסייעת לשקט? כלומר, הערבים פחות כועסים, פחות חשדנים?

אני לא בטוחה שהוא אוהב את השאלה שלי.

תנופת בניה. מבט מאחורי גדר ההפרדה

“מבחינתי, התפקיד שלי הוא להגן על כל תושב. זה לא משנה לי אם מדובר בהתיישבות של נוער הגבעות, ביישוב דתי לאומי, בהתנחלות או בעיר חרדית. אותי גם לא מעניין מה הערבי חושב על היהודי שעומד מולו. אני צריך לספק הגנה”.

אני נזכרת במלמול ששמעתי בתחילת היום, על האבנים שהושלכו לעבר הכביש, ושואלת אותו במה מדובר. “דיברו על אבנים בכביש בו עברנו כעת”, הוא אומר, ואם להודות על האמת, אני די מאוכזבת על שלא הצלחנו לצפות בהן און-ליין.”אל הציר הזה מושלכות אבנים לא פעם, זה ציר שבו עוברים רק רכבי הצבא, אז מבחינתי, אם אני זה שחטפתי את האבן ולא האזרח, אם אני הצלחתי להיות החוצץ בין האויב לבין התושב, עשיתי את שלי”.

5.

בשלב מסוים אני חשה באהבה הגדולה שלו ללומדי תורה. אני מצרפת את זה לתחושת השליחות הנשמעת בקולו כשהוא מדבר על השירות הצבאי שלו, ומתקשה שלא לחטט ברקע שלו.

“מי שיושב ולומד תורה אז ברוך ה’ אנחנו זוכים מהתורה הזאת”.

• באמונה האישית שלך, מי שלומד תורה מגן על התושבים כמו שאתה מגן בשירות שלך?

אני שואלת, ולא בטוחה שאקבל תשובה, אגב, אבל הוא מפתיע.

“באמונה האישית שלי? אין ספק! אם היינו יכולים כולנו לשבת וללמוד תורה, אנחנו הדתיים, ולהקדיש את חיינו למה שאנחנו מאמינים בו, הלוואי. אבל היום אנחנו נמצאים במצב שעם ישראל צריך שיגנו עליו. יש אויבים שקמים עלינו לכלותנו, בכל דור ודור, ואנחנו זוכים לבוא ולתת את ההגנה לעם שלנו”.

הוא מספר לי שגדל בגבעת שאול בירושלים, למד בישיבת הכותל, הרב אלון היה הרב שלו. “זכיתי גם ללמוד אצל הרב נבנצאל, אצל הרב אדרי, ואני, וגם קצינים רבים, מקדישים זמן ללימוד. אני משאיר מאחור את אשתי ושלושת ילדיי ויוצא לשרת, זו שליחות בשבילי. חתמתי קבע כבר לפני עשר שנים”.

• משרתים תחתיך חיילים חרדים?

“אצלי לא, הם נמצאים בדרך כלל ביחידות מוגדרות”.

• היית שמח אילו היו? יכולת להבין אותם? לבוא לקראתם?

“ברור. עבדתי עם חברים שפיקדו בנצח יהודה, יש חרדים גם בגבעתי וגם בגדוד תומר, ואני חושב שזו שליחות גדולה. אני גם חושב שרואים יותר ויותר חרדים בצבא היום. אז מי שיושב ולומד ברצינות, שילמד. זו זכות”.

• אתה באמת מאמין בזה?

“כן. באופן אישי בטח”.

עיר תורה, מאחורי הגדרות

6.

רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני שואלת אותו עד כמה בטוחה הנסיעה ממודיעין עילית לאלעד דרך כביש 466. הוא נשמע די בטוח בעצמו כשהוא אומר לי שהיא ממש לא מסוכנת. זה לא שפה ושם אין זריקת אבנים, אבל אנשים נוסעים שם מידי יום ביומו וחשים בטוחים.

אני מחליטה לעשות ניסוי. למען האמת, זו לא הפעם הראשונה בה נסעתי על התוואי הזה, אבל הפעם הקודמת בה זה קרה הייתה לפני שנים רבות. מאז, גם כשהמליץ לי הוויז על חסכון משמעותי בפקקים ובזמן, נמנעתי מכך.

הפעם, החלטתי להעז.

עד מהרה התברר לי שהישובים היהודיים התפתחו משמעותית במהלך השנים. הבתים הרבה יותר יפים, יש הרבה יותר בתים. גם הכבישים, שאני זוכרת אותם כקשים לנסיעה ומפותלים, הפכו להיות סימפטיים קצת יותר. אז אולי הם לא ברמה של 443 המשופץ, אבל בהחלט מזכירים כבישים רבים בצפון הארץ.

פה ושם, אל מול עיני המשתאות, עוקף נהג ערבי (לוחיות הזיהוי מסגירות) באופן מחריד. כשממול מתקרבת מכונית באופן שגורם לי להחסיר פעימה. מאחור שוב ושוב מתקרבים אל מכוניתי רכבים ערביים קרבה שיש בה כדי להבהיל. תשכחו ממשטרת התנועה, אין דבר כזה על הכבישים הללו.

בקיצור, ברוכים הבאים לממלכה בה בעצם אין חוקי תנועה מחייבים. הדרך לאלעד מעולם לא הייתה קצרה יותר, בטח בשעות אחר הצהריים הפקוקות. מצד שני, אני לא בטוחה שהחשש משתלם.

מצד שלישי, במצב בו למודיעין עילית, על כל שכונותיה, יש כיום יציאה אחת בלבד, יש מצב שבמקרה אסון, חלילה ושלא יקרה, כביש 466 עוד יהפוך לקרש הצלה. אז נכון, שאבנים עלולות להרוג, גם נכון שאל הכביש הזה מושלכות לא פעם אבנים (די בילד משועמם שחזר עצבני מבית הספר), ובכל זאת, לא מצאתי ש-466 מפחיד יותר מכביש 375 המוליך לביתר עילית. גם אליו הושלכו לא פעם אבנים, גם הותז שמן.

מסקנה מהסיור?

בהשוואה לביתר עילית, מצבנו במודיעין עילית זהב (בטיחותית). ובלי השוואה? ובכן, אני מאלו שמשקללים במסקנתם את הכיפה שעל הראש, ועם כל הכבוד (ויש כבוד) לפעילות הצה”לית, אני עדיין מעדיפה להישען על אבינו שבשמים.

אה, וגם על אלפי דפי הגמרא הנלמדים בכל יום ויום בבתי הכנסת, בבתי המדרש, בהיכלי הישיבות הקטנות והגדולות, ובהיכלי הכוללים. ועל זכויותיהן של נשים צדקניות, שעמלות קשה כדי שבעליהן או בניהן יזכו לדפדף בדפי הגמרא הללו. תורתו אומנותו, היא לפי דעתי האישית הזכות הענקית של צבא הגנה לישראל. ושל מדינת ישראל.

ולצד ההגנה המרחבית, שדדו הכהן כקצין זוכה לשרת בה, לי יש עוד חיל, חיל מיוחד, שמעניק לי את ההגנה המרחבית שלי.