איך מסבירים לקוראים של עיתון חרדי מדוע כועסים על יגאל גואטה?
1.
אפתח בטור שפשוט העביר בי צמרמורת ונגע במיתרי הלב. אם לא קראתם אותו, תשיגו את הטור המלא, עשו מאמצים, זה שווה.
ובכן, מדובר בטורו של דוד דמן.
הוא מספר איך לפני כשנתיים וחצי הגיעה אליו פנייה מצד יהודי מבני ברק ש”ביקש לדעת האם והיכן ניתן לאכול כשר למהדרין באמסטרדם ואיפה אפשר להתפלל במניין”.
לפי הלוגו שנלווה אל המייל הבין דמן ש”החרדי הזה מכהן בתפקיד בכיר באחת החברות הגדולות במשק”, והזדרז לבקש ממנו לשלוח לו סיפור. ככה הוא מקושש סיפורים לטורו. רעיון מעולה.
האיש חזר אליו עם סיפור מרתק. איך “בטקס כשהייתי צריך לקבל פרס שבמהלכו אתה ‘חייב’ ללחוץ את ידי ה’מנכ”לית’, לא ידעתי איך אני מתחמק… לאחר שיחה עם הרב חנניה צ’ולק שסיפר שגם הוא לא לחץ את היד של אשתו של שמעון פרס כאשר קיבל פרס מהנשיא, כשהוא סידר זאת עם מנחת הכנס, כך גם אני נהגתי”.
כששמע הסמנכ”ל בחברה שאת המעשר מהפרס שקיבל, 5000 שקל במזומן, הוא מעביר ל’בית התבשיל’, שיגר לו עוד 500 למסעדה “של המחלקה שלי”.
“הסברתי לו שזה לא ייגמר, כי גם מזה צריך לתת מעשר, אזי את ה-50 שקל העברתי לאברך שיושב ולומר תורה כל היום. אז הוא ‘התייאש’ ואמר: אין דברים כאלו…וואו!”.
“החלק השני של הפרס היה טיסה לטיול אתגרי לאיים הקריביים, טיול מאד מהנה, יקר ומושקע, עם פעילויות מהבוקר עד הערב… ואני הודעתי בצורה עדינה אך חד משמעית שאני מוותר על הטיול מטעמי דת. אנשים לא האמינו. ‘איך אפשר לוותר’, וזה היה ממש קידוש השם”.
ריגש אתכם? אז זהו, שזה לא הסוף.
השבוע שיגר האיש מכתב לדמן.
“שלום ר’ דוד דמן, זוכר אותי? לפני כמה שנים התכתבנו ופרסמת טור עלי (בעילום שם…) ואמרתי לך שנמשיך לשמור על קשר. אז אני ממשיך את הקשר. אך לצערי, בבשורות לא טובות.
“ראית את הכתבה שהתפרסמה בעיתון ‘משפחה’ על דודי מילר בסוף השבוע האחרון?… זה הבן שלי…”
וזה התור של ‘בין השורות’ לומר “וואו”.
2.
כמעט כל העיתונים סיקרו השבוע את פטירת משגיח ישיבת פוניבז’, הגאון הצדיק רבי אליעזר גינזבורג זצ”ל, שהלך לעולמו בשבת.
כמה הערות:
א. שגה בקהילה, לטעמי, שלא הקדיש למשגיח את שער המגזין. אך טבעי הוא להעדיף זאת על פני “המשפיע הברסלבאי הרב פנחס בונקר”. את הכתבה הכינו אהרן קליגר וישראל גרובייס, שתמונתם אצל המשפיע מוצגת (וטוב שכך).
‘משפחה’ לעומת זאת בחר להקדיש את כתבת השער של המגזין לפטירת המשגיח בפונוביז’, בכתבתה של שרה פרדס. החלטה נבונה.
ב. בעוד ‘משפחה’ מקדיש למשגיח 7 עמודי מגזין, בוחר ‘בקהילה ‘לעשות זאת בשני עמודי גיליון החדשות בלבד, בכתבה מאת יצחק פלדמן. הכתבה עצמה משובחת. כך גם כתבתה של פרדס.
ג. כיומון סיקר ‘יתד’ את הפטירה ביום שאירעה, ובכל זאת הקדיש כתבה במוסף ‘שבת קודש’. אם לומר את האמת, רק עיתון כמו ‘יתד’ מסוגל להוציא תחת ידו כתבה ברמה גבוהה ובה שיחות עם “גיסיו של המשגיח שיבדלו לחיים טובים וארוכים, נשיא הישיבה הגאון רבי אליעזר כהנמן שליט”א והגאון רבי חיים פרץ ברמן שליט”א ר”מ בישיבה”. את הכתבה כתב ב’ ראם (שם עט, אברך מוכשר הכותב בעיתון מזה שנים רבות). שאפו על ההישג, יש אישים שלעולם לא ידברו בשבועונים, מה שרק ‘יתד’ יכול לעשות.
3.
גם ביטול ‘חוק הגיוס’ זכה להתייחסות נרחבת בעיתונות החרדית.
לצד הכותרות (משפחה: ‘עת מלחמה’; יתד נאמן: ‘לא יירא ליבי’ ובהחדשות: ‘מרנן גדולי ישראל שליט”א בעקבות ביטול חוק הגיוס ימים אחדים לפני ימי הרת עולם: ‘להתחזק בתורה ובתפילה לביטול רוע הגזירה”; הדרך: ‘היה לא תהיה!’; בקהילה: בג”צ נגד החרדים’).
אריה זיסמן בטורו ביתד נאמן מרכז עבורנו עוד כותרות: “‘בג”צ נגד עולם התורה’, כך נראתה הכותרת שלשום ב’יתד נאמן’. ‘כל כלי יוצר, עלייך לא יצלח’, נכתב בסוף כותרות המשנה… גם הכותרות הנוספות בשני היומונים החרדים ‘המודיע’ ו’המבשר’ ביטאו את הכאב לנוכח ההחלטה. ‘כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ – היהדות החרדית מלוכדת נגד החלטת בג”צ’, ו’עוד התערבות אגרסיבית עם ביטול חוק המעגן את דחיית גיוסם של מי שתורתם אומנותם'”.
אבל אני אהבתי במיוחד את כותרתו ‘יום ליום’: “ערב ראש השנה התשע”ח, בהכשר הבג”ץ: ישיבות ללא תורה כשרות ללא תעודה”.
4.
את תואר הטור הטוב ביותר על ביטול חוק הגיוס מעניק ‘בין השורות’ השבוע לפרשן הפוליטי יעקב ריבלין.
תחילה מגולל ריבלין, על פני שלושה עמודים, את הידוע לכולנו, אבל הוא מרכז בטוב טעם את כל מה שעמד מאחורי ביטול החוק.
“המועד היה ידוע למי שרצה לדעת. גם תוכן הפסיקה היה ידוע כמעט בוודאות… אם ניתן לסכם את טענות השופטים בפסק זה, בשורה אחת: החוק הוא ישראבלוף”.
לתשומת לב מפגיני ‘הפלג הירושלמי’, שחוללו מהומות על עצם החוק, שאפילו שופטי בג”צ טוענים שהיה טוב לציבור החרדי ולא באמת נועד לגייס את בחורי הישיבות. ואיך כותב על כך ריבלין? “צהלות השמחה של הפלג הירושלמי עם פסילת החוק (שמענו אומרים שבאחד מקווי הנייעס שלהם השמיעו שירים כמו לקראת שמחת תורה, מלמדות שהחבר’ה שם מאמינים שחלום חייהם עומד להתממש”.
בושה!
“אם נתוני הגיוס היו כאלה שמראים על עלייה משמעותית במספר המתגייסים (כפי שנדמה היה מזעקות ה’געוולאד’ של הפלג הירושלמי) יתכן שהם היו נותנים עוד פרק זמן לבחינת החוק קודם שיפסלו אותו. אבל הנתונים ממש לא מראים זאת”, כך ריבלין, ובצדק.
אהבתי את פריסת שלושת האפשרויות הקיימות באשר לחוק:
תסריט א’: חוק ההתגברות על חוק הגיוס בלבד. ריבלין מעניק לאפשרות זו פחות מחמישים אחוזים. לדעתי הוא טועה, אני הייתי מעניקה לאפשרות זו 90% ויותר; תסריט ב’: חוק גיוס מתוקן חדש. הסתברות פחות משלושים אחוז, טוען ריבלין, אני הייתי נותנת לאפשרות זו 50%, באשר יש מצב שנתניהו יעדיף לנסות אותה תחילה. היא מורחת זמן יפה (שנה תשב ועדה על המדוכה, בסוף השנה תגיש לבג”צ, שיפסול, שיעביר שוב לכנסת, מועד הבחירות יגיע ואלוקים יעזור); תסריט ג’: אין חוק. יש אנרכיה. לתסריט זה נותן ריבלין שישים-ארבעים, אני הייתי נותנת לה מעט אחוזים, אם בכלל. להפוך את כל בחורי הישיבות לעריקים, על כל המשתמע מכך (“איך מחזיקים עולם תורה בלי המיליארד ומאתיים מיליון השקלים של המדינה?…בלי מלגות ובלי הבטחת הכנסה… איש לא יכול לגשת למשרד ממשלתי בלי להיעצר, אין רשיונות נהיגה, אין אפשרות ללימודי מקצוע, אין זכויות בדיור, אין כלום)”.
לא סביר להניח שיש פוליטיקאי חרדי שידרדר את הציבור החרדי לתסריט ג’. הם יעשו הכול כדי שלא להגיע למצב בו החרדים “יקבלו זכויות פחות ממסתנן עבודה באפריקה”.
“בצורה כזאת יכולים לחיות כמה מאות קנאים ממאה שערים ובית שמש, אבל לא ציבור של מאות אלפים וכבר אזכרנו שגם קנאי הפלג הירושלמי לא ויתרו עדיין על שקל אחד של המדינה. הם רוצים כאוס ומלחמה עם החילוניים אבל שתהיה דה-ללוקס. שהנציגים החרדים ידאגו לכל הזכויות והתקציבים”.
בושה, כבר אמרנו? ושאפו ריבלין.
5.
גילויים מעניינים מצאתי גם בטורו של אריה זיסמן ביתד נאמן.
בראיון מיוחד חוזר משה גפני על הדברים הברורים: “עצם התערבות הבג”צ, שפסל את החוק, רק מוכיחה עד כמה הוא היה אפקטיבי וטוב, דבר שאפשר ללומדי התורה לשקוד על תלמודם ללא הפרעות וללא בעיות כפי שהיה כל השנים, לרבות כל ההסדרים של ההתייצבות וקבלת הדחייה, תוך חזרה מהירה לספסל הלימודים. ‘החוק היה טוב ,ועובדה שהבג”צ פסל אותו. אחרת לא היה פוסלו'”.
מכאן הוא עובר לגילוי מעניין, בתשובה לשאלת זיסמן: אולי היה צריך לצאת כבר במהלך השנה להפגנות מחאה, סגירת צמתים ושיבושי תנועה נוסח מחאת הנכים? (וכמי שמכירה את זיסמן, תהיו בטוחים ששאל לא כי אינו יודע את התשובה, רק כי רצה לשמוע את מה ששמע… הוא לא באמת חושב שהיה צריך לצאת להפגנות.ש.ר.).
הנה תשובתו של גפני: “הלכנו בזמנו למרן ראש הישיבה שליט”א ושאלנו אותו על כך. הוא השיב ברורות: ‘אקדומי פורענותא לא מקדמי’. אם היינו יוצאים להפגנות זה היה גורם לביטול תורה המוני. במקום ללמוד ולשקוד על סוגיות הגמרא הבחורים היו רבים בצמתים עם שוטרים ושוטרות ומבטלים מזמנם. במקום כל זה, ישבו האברכים והבחורים ולמדו ללא הפסקה, כפי שהיה כל שנים וכפי שיהיה בעזרת ה’ הלאה”.
אקדומי פורענותא, קרי ערב צרות. ובערב צרות, אין שום היתר להתפרע בצמתים ולבטל תורה. ובהגיע הצרות? “אין כרגע שום שינוי מהותי בחוק. אם יהיה שינוי או אמירה כזו או אחרת, נבקש על כך אישורים והנחיות מגדולי ישראל שליט”א”.
וב’דגל’, אגב, שומעים לרבנים. לא הרבנים שומעים לפוליטיקאים. תהיו בטוחים.
6.
ההכרזה של יגאל גואטה על פרישה מהכנסת זכתה לקמצוץ של אזכורים בעיתונות החרדית, עד כי עשה רושם שהייתה מעדיפה לוותר על הסיקור.
ראשית, בגלל סיבת הפרישה. לך תסביר לקוראי עיתון חרדי מדוע כועסים על גואטה, באיזה סוג של חתונה השתתף בדיוק, ועל מה דרש ממנו היו”ר אריה דרעי להתנצל.
ובכל זאת, רמזים מצאתי. לא ביומונים, כמובן, אבל בשבועונים כן.
הנה ריבלין: “אלמלא שההתפטרות של יגאל גואטה מהכנסת תוכננה כבר ביום שלישי אחר הצהריים אפשר היה לחשוב שהוא עשה טובה לעצמו וברח מהכנסת בגלל הגיהינום שעומד להיות שם בעקבות פסילת חוק הגיוס”.
זה הכל. משפט וזהו. אגב, ריבלין, שכחת להעניק את התואר ח”כ לגואטה. בעת שיצא העיתון לאור הוא עדיין נושא את התואר ח”כ.
שמעון ברייטקוף בטורו ‘המזנון’ הרחיב קצת יותר: “התכונות שהזניקו את יגאל גואטה לקדמת הבמה הפוליטית היו אלו שהובילו להורדתו מהבמה בטרם עת. הדוגריות, העממיות, הפה המתגלגל, עזרו לו להפוך ליקיר המערכת הפוליטית בזמן שיא. בסופו של דבר, התכונות האלה בדיוק היו בעוכריו”.
גם הוא מסכים, שההתפטרות אינה סופית. “אם למדנו דבר אחד בש”ס זה שכל עוד הפיטורין לא נכנסו לתוקף, הכל עוד פתוח. קריירות שלמות נבנו דווקא על חורבות ההתפטרויות שנעשו ברעש ובצלצולים (תזכורת: הזמר בני אלבז סיפר איך דרעי תדרך אותו לפני הופעתו בערוץ 10, איך לומר, זה סופי, ולהסביר למה חשוב שיחזור. ש.ר.)”.
מסכימה עם ברייטקוף בכל מילה. “ש”ס זקוקה למטאורים מסוגו של גואטה כאוויר לנשימה. הוא היה מהבודדים שנתנו תקווה שש”ס תוכל לפרוץ את המחסומים ולגייס קהלים חדשים. הוא מצא שפה משותפת עם כל אדם, הרגיש בנוח גם בבית המדרש וגם בטקס אזכרה לחללי מערכות הבטחון. ובעיקר מסר את נפשו למען הציבור. יכולתם להתקשר אליו בכל שעה ולקבל מענה… הוא היה הקול של החלשים, של המסכנים, של העם… יו”ר המפלגה יכול רק להתפלל שיהיו לו עוד כמה חיילים נאמנים דוגמת גואטה”.
גם ‘הדרך’ איזכר בידיעה קטנה של שמעון ליברטי: “ח”כ יגאל גואטה הודיע אתמול (רביעי) ליו”ר ש”ס הרב אריה דרעי כי החליט להתפטר מתפקידו בכנסת… הרב דרעי ששוחח עמו אמר כי הוא מכבד את החלטתו”.
שימו לב במיוחד לפסקה האחרונה. שים לב אליה, ברייטקוף.
לא, זה לא נשמע כמו עיתון שמפלגתו מתכוונת לפתוח במסע תחנונים לאיש. זה נשמע יותר כמו מפלגה, שבאה לה ההתפטרות בטוב.
למרבה הצער.
7.
גימיק מעניין מצאתי השבוע ביום ליום, העיתון של ש”ס בדימוס.
“העיתון לאנשים טובים”, הוא הסלוגן שיופיע, החל משבוע זה, מתחת למילים ‘יום ליום’ בעמוד השער.
“ברוח זו אנו חושפים היום את הסלוגן החדש המבטא את מהות העיתון”, מסביר יוסי בן-אבו בטור העורך. “‘העיתון לאנשים טובים’. שורותיו של מרן – מייסד ‘יום ליום – הם אלו הקובעות לנו שחר וערב מה תפקידנו ומה ייעודנו וכיצד עלינו להיות ‘טובים’. כעת מסוגלים אנו להתמסר יותר ויותר לאותה רוח טהרה, והארת דמות אחינו שאותם ציווה לנו במכתבו”.
8.
האם שמתם לב לעובדה ש’חברים’, עיתון הילדים מבית ‘בקהילה’ חדל להופיע? אז זהו כבר השבוע השני שאין את הגליון. פניות של הורים לילדים מאוכזבים (“נתקעו באמצע סיפורים בהמשכים”) הפנו את תשומת ליבנו לעניין.
מתברר, שיש מי שקונים עיתון, רק כי הילד נדנד ורק כי הוא ‘תקוע’ עם המתח בסיפור בהמשכים.
פניתי למו”ל העיתון, שהפנה את תשומת ליבי לעמוד צבעוני, המופיע זה שבוע שני ברציפות ובו הודעה: “בקרוב זה קורה, ילדי ‘בקהילה’ וכל קוראינו היקרים, החל מגיליון חג הסוכות אנו מחדשים את גיליון חברים שיהפוך לגיליון קומיקס ייחודי ומרתק כמיטב המסורת של ‘חברים’. יש למה לחכות'”.
אז עם כל הכבוד ל’קומיקס’, מוצר שבהחלט אהוב על ילדים, ‘בין השורות’ סבור שהפסקה פתאומית של הופעת גיליון ילדים מחייבת א. הודעה על העמוד הנצפה מבעד לאריזת הנילון (מי שקונה בשביל ‘חברים’, יחליט האם לרכוש את העיתון אם לאו). ב. סיום של כל הסיפורים בהמשכים שהתפרסמו בגליון.
תגובות
אין תגובות