תנו לילד לעוף על עצמו, תגמישו מסגרת

הטור הזה לא היה נכתב בלי המורה ריקי מכיתה א’. לא שהיא עזרה לי לכתוב אותו השבוע, אבל בזמנו, כשגיליתי את כישרון הכתיבה והתחלתי לפרסם שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, היא עודדה. היו גם מורים שלא תמכו.

אני זוכרת עד היום מי התלהב ודחף, ומי ניסה להפסיק כבר את התחביב של העיתונאית הצעירה, כי הוא רק גורם לי להפסיד ימי לימודים בכל מיני ראיונות וצילומים.

הייתי אז בת שש, היום אני בת 36, ועם כל השינויים שעברו על העולם ועל מערכת החינוך, ההמלצה הזו עדיין בתוקף: לצד המערכת וכללי המוסד, תנו לילד לעוף על עצמו, לפתח את הכישרון האישי שלו, תגמישו את המסגרת.

מי יודע, בסוף הוא עוד יודה לכם בטור בעיתון.

והנה עוד כמה עקרונות ועצות, לא שלי אלא של פרשת השבוע. פרשת “כי תצא” שקוראים השבוע כאילו נכתבה לפני אלפי שנים עבור 1 בספטמבר:

1.

“כי תצא למלחמה” – כך נפתחת הפרשה. במובן מסוים, ילדינו יוצאים כעת למלחמה. מלחמת החיים. שני מיליון ו־200 אלף תלמידים, ואיתם מיליוני תקוות ותפילות ורצונות והחלטות וחששות.

1 בספטמבר הוא יום כיפור של ההורים. אביתר בנאי כתב פעם בשירו “ילדים” על הרגע הזה, שבו אנו מוציאים את הילד לעוד יום לימודים: “לרגע נדמית בעיניי הדלת ללוע ארי, וליבי מבקש: תהיה נשמר, תהיה אהוב וקרוב, ותמיד תלך בשדות של אמת, בשדות של שמחה ויופי, וליבי כורע ומשתחווה, חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד”. אמן.

2.

“כי יהיה לאיש בן סורר ומורה” – הפרשה מספרת על נער אלים, אגואיסט, עבריין ובעייתי, וקובעת שעונשו מוות. אבל אנחנו הרי לא קובעים עונשים ומעשים רק לפי הפסוקים, אלא לפי הפרשנות והפסיקה של חכמינו לאורך הדורות.

במקרה הזה הם כותבים כך: “בן סורר ומורה לא היה, ולא עתיד להיות”. אין דבר כזה, אין מציאות כזו של בן סורר ומורה שעונשו מוות.

אז למה בכלל זה נכתב? מה הטעם לספר על מציאות קיצונית שלא התקיימה וגם לא תתקיים? התשובה של חכמינו: כדי לעסוק בנושא. הסוגיה עולה כדי להתריע, כדי לקרוא לנו לדון כל הזמן בחינוך ילדים, בגבולות, בהורות, בתמרורי אזהרה בדרך, כדי למנוע אסונות כאלה. המקרה המזעזע מוזכר כדי שנחשוב כל הזמן איך לא להגיע אליו.

אחד מראשי החסידות כתב במאה שעברה שעל כל אדם לחשוב בכל יום במשך חצי שעה על חינוך הילדים שלו. נדמה לי שבימינו זה הכרחי.

בכל השיחות עם חברותיי אנחנו מסכימות שלהורים שלנו הייתה סמכות הורית טבעית, שלא בטוח שיש לנו. לספר שייכתב על הדור שלנו אפשר לקרוא: “מישהו הזיז את הסמכות שלי”.

לפני כמה שנים שמעתי מישהי מספרת שיש לה ילד בן שלוש, והיא נורא רוצה להביא עוד ילד לעולם אבל “הוא לא רוצה”. שאלתי ממה בעלה חושש והיא ענתה, “לא, ‘הוא’ זה הילד, לא בעלי”.

3.

“לא תוכל להתעלם” – שלוש המילים הנפלאות האלה מופיעות בפרשה אחרי הציווי להחזיר אבדה. אם אדם רואה את החמור של חברו או את הטאבלט שלו, שהלכו לאיבוד, עליו להתאמץ ולטרוח למען מצוות השבת אבדה.

למה? “לא תוכל להתעלם”.

אנחנו חיים בתרבות שמשדרת לנו יותר ויותר “תתעלם, תתעלם, עזוב אותך” או “חיה ותן לחיות”. אף אחד לא מבקר את שטראוס שמשקיעה מיליונים בפרסומת ל”תפוצ’יפס” כדי לחרות במוחנו את הסיסמה “טבעי שלא תשלוט בעצמך”.

שלוש המילים הנוקבות, “לא תוכל להתעלם”, מעבירות מסר אחר ואומרות לנו: תשלוט. הן מזכירות שאנחנו לא רובוטים אטומים ואדישים שחיים זה לצד זה, אלא חלק מרקמה אנושית אחת. מעניין שהתורה לא כותבת “אל תתעלם” או “אסור להתעלם”. היא מנתחת אותנו פסיכולוגית וקובעת: לא תוכל להתעלם. כאילו אומרת לנו: אני מכירה אותך, זה לא מתאים לך, זה לא אתה, גם אם תנסה להתעלם – לא תוכל.

4.

“מוצא שפתיך תשמור” – תחשוב לפני שאתה מדבר, ואם אתה מדבר – קח אחריות על מה שאמרת.

בילדותי עשינו חרם מהדהד על אחת הילדות בכיתה. הייתי שמחה למצוא אותה היום ולהתנצל. סתם נטפלנו אליה. אבל אז יכולנו רק לכתוב על הלוח “דנה המגעילה” (שם בדוי). היום האמצעים אכזריים יותר. לכאורה התקדמנו, אך אנחנו בעצם במערב הפרוע. יורים ושולפים. שולחים והורגים.

הקלות הבלתי נסבלת של ה־SEND או של ה”פרסם” גובה מחיר כבד. נכון, חופש הביטוי בשיאו. אם אני התאמצתי בצעירותי לפרסם טקסטים שלי, היום כל אחד הוא עיתונאי. כולם יכולים לבטא את עצמם. אבל התוצאה כידוע היא לפעמים גן עדן לקשקוש, לדורסנות, לאלימות.

5.

“זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים” – ואחרי כל החיוכים וצבעי הפסטל והבובות, והניסיון לעטוף את חייהם של ילדינו בנייר עטיפה צבעוני, צריך לזכור שיש רשע בעולם. הגננת לא תספר להם את זה ביום הראשון, אבל יש עמלק. יש טוב ויש רע. “מי שאינו מונע את הרוע, מעודד אותו”, אמר הנואם הרומי קיקרו, אבל היום יש מי שמעדיפים להכיל את הנרטיבים של כולם ולדבר בשפה דמוקרטית גם עם טרוריסטים.

הפרשה קוראת לנו לא לטשטש את האבחנה בין צדק לעוול. לא להתבלבל ולא לעבוד על ילדינו ועל עצמנו עם אידיאולוגיות תמימות ואוטופיות. להפך, אם נזכור שיש רע, נגדיר אותו ונילחם בו, נזכה לטוב.

שנה טובה.

הסטטוס היהודי:

“הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי – יותר מרבותיי, ומתלמידי – יותר מכולם” (רבי חנינא)

• הטור מתפרסם ה’ידיעות אחרונות’