מה יותר חשוב מהפוסטים של יאיר

1.

את החדשות שמעתי בימים האחרונים באופן מטושטש, בין קולות של מריבות במושב האחורי לבין הכנת ארוחת בוקר שלא ברור אם היא לא בעצם ארוחת צהריים. אבל זה בסדר, ככה רוב הציבור גם שמע אותן.

אז מבעד לאדי אוגוסט, הנה כמה מחשבות על אירועי השבוע:

· זו הייתה כמובן טעות גדולה לעצור את אלדד יניב ומני נפתלי, ובכך להפוך אותם לנלסון מנדלה ולנתן שרנסקי. ריבונו של פתח תקווה, כמה הם שילמו עבור כל הפסטיבל הזה למשטרת ישראל?

· זו הייתה צביעות גדולה מצידם של רבים לזעוק נגד המעצר, אבל לשתוק מול התנהלות המשטרה באינספור מקרים אחרים. בכלל, כשהמשטרה אלימה נגד עיתונאים – העיתונאים מוחים, כשמדובר בערבים – ערבים מוחים, וכן הלאה לגבי מתנחלים או חרדים. אז עכשיו זה שמאלנים. כל פעם הזעזוע צפוי מראש. חבל שאין קואליציה מאוחדת נגד התנהלות משטרתית לא חכמה.

· כמה מרענן היה לשמוע השבוע על ליקוי הירח. כל השנה התקשורת מספרת לנו על ליקויים מסוג אחר, אנושיים בלבד. פתאום מתברר שאפשר לדבר שעות בשידור חי על מדע, חלל וכדור הארץ. פתאום מתברר שפס הקול יכול להישמע אחרת לגמרי. אפשר שוב, ובקרוב?

· זו תהיה טעות לא לתת לחרדים ללמוד מקצוע בהפרדה. מה קרה פתאום לכל פוליטיקת הזהויות של האקדמיה? לכל הנרטיבים המכילים והרב תרבותיים? כאן הם פתאום קורסים בקול רעש גדול. מול המדיניות הפרקטית של שר החינוך בנושא, המתנגדים להפרדה נשמעים לעתים כמו נטורי קרתא החילוניים.

· אנחנו עדיין לא יודעים מה היה תוכן הפגישות על איראן, אבל נתניהו התקבל השבוע בכבוד רב ברוסיה. כבר כמעט התרגלנו למציאות הזו, שבה הוא מבקר ככה במעצמה אחרי מעצמה. הנה תזכורת: בקדנציה הזו התקיים ביקור חם בארצות הברית, אצל טראמפ, ואחריו הביקור הסופר-לבבי של טראמפ בישראל. לפני כן נערך המפגש עם מקרון בפריז וגם הביקור הראשון של ראש ממשלה ישראלי בהונגריה, שכלל ועידה מוצלחת עם מנהיגי פולין, צ’כיה וסלובקיה. והיו גם הביקור בסין, הביקור באוסטרליה, הביקור באפריקה וכמובן הביקור של מודי ראש ממשלת הודו בישראל.

בחודש הבא מתוכנן ביקור היסטורי של נתניהו באמריקה הלטינית, במסע שיכלול את ארגנטינה, מקסיקו וקולומביה. כדאי לזכור גם את זה, כי לפעמים הפוסטים של יאיר נתניהו בפייסבוק מקבלים הרבה יותר תשומת לב.

2.

מאז שכתבתי כאן על החלום להקים את “התנועה לשפיות סלולרית” קיבלתי לא מעט תגובות. רובן רק תיארו את המצוקה בעידן הטכנולוגי הנוכחי. את העובדה שרבים חשים שמשהו נסדק, שהקשב והקשר נפגמים. עו”ד רבקה שוורץ, למשל, כתבה השבוע על ילדתה בת הארבע ששמה את הבובה שלה במיטה, השכיבה אותה לישון, כיסתה אותה בשמיכה ואז שמה לידה בקבוק ו…סלולרי.

“זה היה כל כך מתוק וכל כך מזעזע”, סיפרה. “ככה אנחנו נראים בעיני הדור הבא? מחוברים גם תוך כדי שינה, בלי להתנתק? אני הולכת לעשות חשבון נפש”.

אבל עדויות לכך שהאנושות משתנה יש מספיק. השאלה היא מה עושים. כמה וכמה בתי ספר, ישיבות ויחידות צבאיות שלחו לי תמונות של “קופסת סלולרי” שבה צריך להשאיר את המכשיר בזמן פעילות או לימוד. זה חשוב אבל פשוט מדיי, כי מדובר במסגרות שקל לשלוט בהן.

מה קורה בחיים שבחוץ? איך אפשר ליצור נורמה כזו בלי אכיפה ופיקוח, אלא מרצון? או שמא נגזר עלינו לנהל את כל חיינו (למעט שבת) בין התראה לצפצוף, ובכל שעה שבה התשובה לשאלה “ער/ה?” היא חיובית.

ואז משפחה אחת מאזור ירושלים שלחה לי את התמונה שמופיעה כאן, של קופסת נעליים מקושטת עם הכיתוב: “התנועה לשפיות סלולרית, משפחה לא זמינה”.

וכך כתבה האימא קרן: “כולנו עסוקים בעבודה, לימודים והתנדבויות במקביל, וימים שלמים יכולים לעבור רק עם המכשיר ביד. אז הכנתי את הקופסה הזו. אני מקווה שנצליח לעמוד בכך ולהכניס אליה את הסלולרי מדי ערב. למכשיר הארור הזה יש הרבה כוח עלינו”.

ובעצם, כשחושבים על זה, זו אחת הבעיות המרכזיות: לסלולרי אכן אין מקום. לסכו”ם יש מגירות ולבגדים יש ארונות, אפילו למחשב ולטלוויזיה יש מקום מוגדר, אבל איפה הסלולרי נמצא? בשלב ראשון צריך פשוט להגדיר מקום שבו מניחים אותו (ולא, כף היד שלנו היא לא המקום הזה). הרי הוא תמיד איתנו או לידנו, באותו חדר, במרחק מבט, במרחק נגיעה.

לא ראיתי שום כלי להנחת סלולרי שמוצע למכירה, לא מעוצב ולא פשוט, ואולי יש פה אפילו פוטנציאל שיווקי. אבל מעבר לכך, עצם ההגדרה של מקום אחסון מכריחה אותנו לגשת אל המכשיר באופן מיוחד כשצריך אותו, והיא שלב חשוב ביחס המאוזן כלפיו.

3.

הכותרות הראשיות לא צעקו “אלול”, אבל משהו דרמטי קרה השבוע. חודש אלול התחיל. חודש של רחמים וסליחות, של תיקון ושינוי. גם לזמן יש דופק, ועכשיו הוא פועם אחרת. שמעתי השבוע שלוש הגדרות אקטואליות מאוד לחודש העתיק הזה.

חברה אחת שלי הציעה את הביטוי המפורסם “במעבר חד”. יצא לי לומר אותו בלא מעט שידורים, במעבר בין נושאים לא קשורים, אבל אלול הוא חתיכת “במעבר חד”. מעבר בין אוגוסט, קרטיבים, חול וטיולים לבין משהו רוחני יותר, מהורהר, קיומי.

ממוטי קרפל שמעתי את ההגדרה “שמיים פתוחים”. אנחנו רגילים לדבר על מדיניות שמיים פתוחים בין חברות תעופה, כשמבטלים הגבלות ומכס וכל מיני תקנות, אבל זה מה שאלול מציע לנו: שמיים פתוחים. הרבה מכשולים נעלמים, ויש לנו גישה ישירה יותר, יותר קירבה ונגישות וזמינות. אפשר לשנות, אפשר להשתנות.

ומישהו אחר הגדיר את אלול “חדר בריחה”. כמו עיר מקלט מודרנית, זהו מקום להימלט אליו מהמציאות השוחקת, לשנות אווירה, לאתגר את עצמנו ולהיחלץ מבעיות שמעיקות.

חודש טוב, שנה טובה.

• הטור מתפרסם ה’ידיעות אחרונות’