מעשה נורא בבן ישיבה שנכשל במבחן

חודש אלול – חודש התשובה.

אמנם אנו רק בתחילתו של החודש, תחילתה של התשובה, של ההתעוררות, אך דווקא בשל כך, אין לך רגע זך וטהור כמו רגעי ההתחלה וההתחדשות.

ארבעה חילוקי כפרה ישנם: על מצוות עשה, על לא תעשה, על כריתויות, ומיתות בידי אדם רח”ל.

אך גולת כותרת התשובה היא על העוון הגדול ביותר, והחמור מכולם.

שכחו כל מה שידעתם או חשבתם על עוונות ופשעים. תנו לגמרא במסכת יומא לספר לכם מה חמור מהכל: חילול השם.

כמה פשוט, כמה מחריד.

“ראו פלוני שלמד תורה, כמה מכוערים מעשיו” – זהו הביטוי החמור שמכניס את מי שנאמר עליו, למדור התחתון ביותר, והקשה ביותר לתשובה.

•

שמעו סיפור מחריד, שמעתיו מהגאון רבי אברהם משה, בשמו של הגאון רבי יהודה עדס:

פעילי קירוב בשכונת קריית היובל בירושלים, עמלו קשות על ליבה של אם לכמה ילדים, ושכנעו אותה בדברים ובמעשים שתואיל בטובה להעביר את בניה לחינוך תורני.

האם, עובדת בכירה בעיריית ירושלים, סירבה לחלוטין ואטמה אזניה משמוע. המעבר מבתי הספר הממלכתיים, המקנים כביכול תרבות ומקצוע, לתלמודי תורה המחנכים על הדרת הקודש, היה נראה בעיניה כחידלון של ממש שרק בור יסכים לו.

שיחה ועוד שיחה, שכנוע ועוד המלצה מחברים ומכרים שעשו את הצעד ורק הרוויחו, גרמו לאישה לתת אל ליבה את העניין, והיא הבטיחה לפעילי הקירוב תשובה עד לסוף השבוע.

המהלך מבחינתה היה כזה. ביום שלמחרת תכננה האישה להסתובב במרכז העיר ירושלים, בואכה כיכר ספרא והמסתעף, ולבחון בעיניה את העוברים והשבים. התנהגותם של בני הישיבות הרבים העוברים במקום, מול התנהגותם של החילונים המתורבתים, בעיניה לפחות, היא שתכריע היכן ילמדו בניה בשנים הקרובות.

והנה, מכרה זהב: בחור ישיבה, עם כל המדים, עם הכובע והחליפה, ואפילו עם גמרא כרוכה תחת בית השחי, עבר ברחוב. ממהר כנראה לאחד מקווי התחבורה שיביאוהו למחוז חפצו בבירה. מרגע זה ואילך ננעצו בבחור המסכן, זוג עיניים, ושתי כליות, הבוחנות והמייעצות, מה יהיה עם זרעה של האישה וזרע זרעה עד סוף כל הדורות.

בחור הישיבה, נזר הבריאה, אמון כבר מאז ומעולם, על הגדרת חילול השם וקידוש השם, צועד בבטחה, שומר על עיניו ומתנהג כיאה וכראוי. בהחלט תאווה לעיניים.

אלא שלפתע, מעשה שטן, מחילה מכבודכם קוראים יקרים, התמלאו מערות האף של הבחור בכיח וניע, מסלתה ומשמנה של הבריאה.

לא חשב הבחור פעמיים, ואולי דווקא חשב ולא ראה איסור בדבר, והופ. הלווה גרגור גדול מלמטה למעלה, העלה גרה והפריס פרסה, והשליך לרצפה את הפסולת מקשה אחת.

נגעלתם? גם האישה.

אלא שבעוד אתם מתמודדים עם תחושת הגועל, בכעס סמוי על הכותב הנכבד, ואולי בהחלטה גורפת להעיר לו על כך ביום שתמצאוהו, אצל האמא הכבודה פעלו הדברים קצת אחרת. המקרה הדוחה שראתה הכריע אצלה את הספק הגדול, ונעל במנעול ובריח את האופציה הקטנה שאולי הייתה, להכניס את בניה לחינוך תורני.

מעשהו הדוחה של הבחור, לא רק שהשפיע על האישה ועל בניה. הוא השפיע על זרעם הלאה, על דורות רבים ועל רבבות ילדים שלא יזכו לקרוא שמע ישראל, ושלא ידעו מי ברא את העולם ולמה.

ביריקה אחת, יצר בחור הישיבה, מאות משומדים, כופרים ופורקי עול, שיכריעו את העולם כולו לכף חובה. אוי לו ואוי לזרעו.

•

בחורי ישיבות נכבדים, תרצו או לא תרצו, אתם נושאים את המדים.

תרצו או לא, אתם מייצגים את בורא העולם בכבודו ובעצמו. אתם מספרים לכל העולם ואשתו, בעיקר לאשתו, מהי התורה, ומהו שכרה.

אין לכם את הזכות לזלזל במדים, אין לכם את הזכות להתעלם מהם.

אתם נבחנים בשבעים עיניים על כל פסיעה, על כל צעידה, קל וחומר על כל יריקה. עזבו אתכם מעונשו של מחלל השם. זה כבד מדי, כבד מנשוא.

תתמודדו עם התוצאות, עם ההשלכות.

חילול השם אחד, יכול להרחיק רבבות.

ובדיוק להיפך, קידוש השם, התנהגות נאותה וראויה כשאתם על מדים, יכולה לקרב רבבות.

כדאי לכם. אין לנו מושג בשכר ועונש. אבל יש לנו בהחלט מושג ברצונו של השם יתברך.

כבדוהו. זה משתלם.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]