רק בשמחות: מסקנות ראשונות מבר מצווה

1.

לפני שנה בדיוק, ביומולדת 12 של בננו הבכור, לקחנו אותו לקפה גרג, הזמנו פרוסת עוגת קצפת עם זיקוק, ושאלנו אותו בחגיגיות איך הוא רואה את הבר מצווה שלו.

התשובה של הילד הפתיעה הן את האב שדמיין אירוע של אלף איש, והן את האם שהסכימה להתפשר על אירוע מצומצם של חמש מאות. ”האמת שחשבתי על זה“, הוא ענה, ”נראה לי שהכי יפה יהיה אם נעשה את זה בסלון שלנו בבית“.

חשבנו שזה מין הומור כזה של בני 12. אבל אז הוא התחיל לעשות את החשבון של סידורי הישיבה: ”אולי יהיה קצת צפוף, אבל אפשר לקחת כיסאות מהשכנים. בסך הכול זה לא כזה הרבה: סבא וסבתא משני הצדדים זה ארבעה אנשים, סבתא רבתא זה עוד אחת, האחים הקטנים זה עוד ארבעה, יש את הדודים, ואת החברים שלי מהכיתה, את המורה, את המנהל, סגן המנהל…”

קטעתי אותו רגע לפני שהגיע לשרת של בית הספר ואמרתי שהרעיון של בר מצווה בבית באמת נשמע לי מקסים, אינטימי כזה, ממש מיוחד. לכן הוא מוזמן לעשות בר מצווה כזאת לבן שלו בבוא העת. אשמח לבוא כסבא ולשבת על כיסא מהשכנים.

אני, לבן שלי, עושה בר מצווה גדולה. כלומר, מה זה גדולה, בסדר, לא אלף איש, אני מבין, אבל גם לא בפורום שידרוש מאיתנו לצרף את המלצרים כדי שיהיה לנו זימון עם אלוקינו.

2.

אחר כך חשבתי, והאמת היא שעד היום אני חושב, שאשתי לא ממש הופתעה. יש לי יותר מחשש סביר שהיא זאת שעומדת מאחורי הבקשה הסגפנית של הילד. כלומר, שיש פה קנוניה נגדי ונגד תפיסת העולם שלי. אני פשוט לא מסוגל לעשות שמחה בלי להזמין את כל מי שחלף אי פעם על פניי. לא יודע, זה נראה לי סנובי כזה. עד היום אשתי זוכרת לי איך הזמנתי לחתונתנו את הסנדלר משכונת הבוכרים שהוסיף לי חור בחגורה החדשה שבוע לפני. עכשיו היא הצליחה לגייס גם את הילד לצד שלה.

בסופו של דבר תורת המשחקים הוכיחה את עצמה בענק: מתווה הסלון (הפיקטיבי, כן?) גרם לי לרדת בסופו של דבר מאלף מוזמנים ל… 250, כשאחוז משמעותי מהמספר הזה הוא קרובי משפחה מדרגה ראשונה.

במבט לאחור אני אסיר תודה להם. הם צדקו ואני טעיתי. כלומר, אני לא יודע איך היה נראה אירוע של אלף איש, אבל פתאום כשאתה באמת נמצא רק בקרב בני משפחתך, קומץ חברים קרובים מאוד וכמה אנשים שאתה עובד איתם ביומיום, התחושה היא אחרת לגמרי.

איך אמר לי חבר שראה שאני מתחיל להתברבר עם מעגלי המוזמנים? ”יש חתן לבר מצווה הזאת. למה שלא תזמין רק אנשים שמכירים אותו?”

וואו. איזה רעיון פשוט, איך לא חשבו על זה קודם?

תראו, אני לא רוצה לפגוע בפוליטיקאים ואישי ציבור, ובטח שלא בילדיהם היקרים, אבל לא פעם ולא פעמיים השתתפתי בשמחות המוניות כאלה, שבהן לי ולאורחים רבים אחרים לא היה מושג אם אנחנו מצד החתן, מצד הכלה או שזו בכלל בת מצווה.

3.

רגע לפני שהתקפלתי, עוד ניסיתי להעלות טיעון הומניטרי: אי אפשר לפגוע בכל כך הרבה אנשים ( 753 , לפי התחשיב שלי), טענתי. אחר כך הבנתי שזה עובד בדיוק הפוך. ככל שמרחיבים את המעגל, גדל מספר האנשים שעלולים להיעלב אם לא יוזמנו.

בכלל, הקונספט הזה של הזמנת-לא-להעליב (שהיא הדבר הכי רחוק מהזמנת כבוד) הוא קצת בעייתי, כי מצד אחד יש רשימה שלמה של אנשים שאתה חושש שייפגעו אם לא יוזמנו, ומצד שני יש רשימה שלמה של כאלה שאתה חושש שייפגעו אם כן תזמין אותם.

כלומר, לא ייפגעו מעצם ההזמנה, אבל בהחלט יוטרדו ולא יבינו מה בעצם אתה רוצה מחייהם. למה אתה מטריח אותם להתלבש, לקחת בייביסיטר ולנסוע שעה בפקקים לאירוע שאמנם מאוד מרגש אותך, אבל מה הקשר אליהם, עם כל הכבוד? הם הרי לא מכירים את חתן בר המצווה, כאמור. יש סיכוי גדול שאם הסיפור של קמצא ובר קמצא היה מתרחש היום, בר קמצא היה מלשין על בעל הסעודה לרומאים כנקמה על זה שהוא סינג‘ר אותו לבוא.

4.

אחרי שנושא המוזמנים הוכרע סוף סוף, הצעד הבא הוא להתחיל לשלוח הזמנות. וכאן יש חתיכת דילמה. קונפליקט בין שני ערכים מתנגשים: סנטימנטליות מול פרקטיות. האם לטרוח להדפיס הזמנות מעוצבות על נייר מונקן פיור (קרם) 300 גרם, או שבין כה כולם מקבלים היום מידע בווטאספ או במייל, ובין כה אין דואר פעיל בימינו במדינת ישראל, אז למה לטרוח.

אז ככה: קודם כול, בחודש האחרון גיליתי שבניגוד לשמועות, יש ויש דואר בישראל. הוא עובד מצוין. יום-יומיים אחרי שנשלחו ההזמנות הן הגיעו לכל היעדים, כולל חוות מעון.

אלא מה? לאנשי דואר ישראל נמאס כנראה לשנע מכתבים במחיר של בול רגיל. הם בעצם אומרים: ”רוצה שנעבוד? אין בעיה. אנחנו מסכימים להזיז את עצמנו בשבילך, אבל רק במחיר של ארבעה וחצי שקלים למעטפה בדואר 24. אם תקנה בול רגיל, אנחנו נשמור את ההזמנות היפות פה בשק, שינוחו שבועיים-שלושה“.

ועוד דבר גיליתי: יש חברת דואר חרדית, שפשוט קמה כדי לתת מענה למחדל של הדואר הרשמי. קוראים לה, אתם שומעים נכון, ”היימישע פוסט“, והיא עושה עבודה לא רעה בכלל. רק אני באמת לא מבין מה נסגר עם היימישע דואר ישראל. איך השערורייה הזאת עוברת בשקט.

5.

טוב, בין השורות אתם מבינים כבר שלא הסתפקנו בהזמנה וירטואלית. ברור. הזמנה היא לא רק הזמנה. היא דוקומנט מרגש עם השם של חתן הבר מצווה – או במקרה של חתונה: עם שמות החתן והכלה – ושל ההורים, של הסבים והסבתות, ועם איזה פסוק או משפט יפה ומרגש, וכל פסוק או משפט שיש על הזמנה הוא יפה ומרגש (כי הוא על הזמנה). וכל הדבר המרגש הזה תלוי על הרהיט הכי מרכזי בבית – המקרר.

הילדים נתקלים בו כשהם מוציאים חלב לקורנפלקס, המבוגרים בבואם לגנוב גלידה בלילה, וכולם חיים את האירוע המשמח ימים רבים לפניו ובדרך כלל גם ימים רבים אחריו.

איך יכולנו לוותר על זה? מה, נשאיר את המקררים של קרובינו וידידינו רק עם דו“חות חנייה ורשימות לרמי לוי?

6.

אז שלחתם את ההזמנות, חלפו שבועיים-שלושה, ועכשיו המשפחה כולה נכנסת לתקופה מטלטלת. תקופת ההמתנה. האירוע ממש עוד כמה ימים, האולם או הקייטרינג רוצים לדעת כמה מנות בדיוק להזמין, וחוץ מכמה אורחים מסודרים מדי (שדורשים לקבל בדואר רשום עם אישור מסירה מסמך עם הסברים מפורטים על סידורי החניה באולם), אף אחד לא חוזר אליכם עם אישור הגעה.

אלה ימים קשים. כף הקלע. אתם לא יודעים איזו אופציה יותר מפחידה. לילה אחד אתם מתעוררים שטופי זיעה קרה כי חלמתם שאיש לא בא וכל השולחנות עמדו ריקים, ולילה אחר אתם לא נרדמים מחשש שכל המוזמנים יבואו ותיתקעו בלי מספיק מקום ואוכל. והכול בתקופה עמוסה בלחצים של מיליון סידורים של הרגע האחרון.

בדיוק כשצריך לחזור לחייט עם הילד הקטן, כי הסיכה שהוא סימן איתה את גובה המכפלת במכנסיים נפלה וצריך למדוד מחדש.

ובכן, מוריי ורבותיי, אני רוצה לתת לכם עכשיו סגולה נפלאה שבעזרת השם תעשה רושם גדול בשמיים ובארץ ותשפיע עליכם רק טוב בשמחותיכם ובכלל. גשו עכשיו למקרר המדובר, והסתכלו על ההזמנות שתלויות עליו. אני יודע, יש אירועים שקשה להתחייב מראש שתגיעו אליהם ואתם חוששים שסתם ישמרו לכם מקום (ואז שמכם יתנוסס לדיראון עד סוף הערב על השולחן בכניסה לאולם עם הפתקיות העזובות של שמות האורחים שאישרו הגעה אך לא עמדו במילתם).

אבל הרי תלויות שם, ממש ברגע זה, גם הזמנות לאירועים שאתם יודעים, בוודאות שאין למעלה ממנה, שלא תגיעו אליהם. כי אתם בחו“ל, כי יש לכם שמחה אחרת, כי יש לכם אזכרה (איזה כיף, אירוע שלא צריך להביא אליו צ‘ק ואין בו מוזיקה מחרישת אוזניים!) או סתם כי לא בא לכם ללכת.

אכפת לכם להודיע, ממש עכשיו, לבעלי השמחה שלצערכם אתם לא באים? לדעתי, המעשה הקטן הזה עשוי לשמח אותם אפילו יותר מאשר אם תגיעו לאירוע. תזכו למצוות.

7.

טוב, יש עוד כל כך הרבה לומר על שמחות וההכנות אליהן. ובינינו, זה גם כיף, לעסוק בשמחות (הרבה יותר כיף מאשר לעסוק, למשל, בתקשורת הצבועה שמרשה לעצמה לפגוע, לשקר, להסית – ואז אם מישהו מעז קצת לבקר אותה, היא מכריזה שזה סוף הדמוקרטיה ועוד מעט יפגעו פה בעיתונאים).

אבל מה לעשות, המקום בעמוד הזה כבר נגמר, וחוץ מזה חתן הבר מצווה קורא לי לעשות את החזרה ה-5,342 על הפטרת פרשת ראה. ענייה סוערה עוד לא נוחמה. אז נמשיך כאן, באותו עניין, בשבוע הבא? מזל טוב, מזל טוב, בשמחות אצלכם.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’. מערכת חרדים 10 מאחלת מזל טוב