‘החלק שלו היה להיאבק במחבל’: מיכל סלומון משחזרת את האימה

אלפים ליוו הערב (ראשון) בבית העלמין במודיעין את שלושת בני משפחת סלומון – יוסף, אלעד וחיה הי”ד בדרכם האחרונה.

כמה שעות לפני הלוויה, שחזרה היום מיכל סלומון, שניצלה בליל שבת יחד עם חמשת ילדיה מהטבח הנורא בבית המשפחה בנווה צוף-חלמיש, את רגעי האימה בהם נרצחו בעלה אלעד, אביו יוסף ואחותו חיה הי”ד.

”אלעד השרה תמיד חיוביות, תמיד ‘יהיה בסדר’, לא חשבנו שזה ידפוק בדלת שלנו”, אמרה סלומון בראיון מיוחד  שהעניקה לעופר חדד בחדשות 2. ”סיימנו ארוחת ערב, התארגנו ל’שלום זכר’, קיפלנו את השולחן, שמנו מפה חדשה”.

דקה אחרי שמיכל התיישבה על הספה בסלון, המחבל הופיע בדלת.

”הדלת נפתחה במהירות, נכנס מישהו עם חולצה לבנה ומכנסיים כחולים ארוכים כיאה לשבת. בשנייה הראשונה לא הבנתי למה הוא נכנס ככה בשעטה, שניה אחר כך, כשהוא צעק בערבית והרים את הסכין – ואז נפל לי האסימון”, שחזרה. “שלושת הילדים הגדולים היו לידי, אמרתי להם לרוץ למעלה. רצנו שני מטרים מאחורי המחבל, נכנסנו לחדר, נכנסתי לחדר שישנים בו התאומים בני השנה, חיפשתי מפתח ולא היה, החזקתי את הדלת”.

מיכל שמעה את צרחות האימה והכאב של בני המשפחה שנטבחו בקומה הראשונה של הבית. “שמעתי צעקות וקריאות כאב, שמעתי את חמתי צועקת בשמות של יוסי, אלעד, וחיה”, סיפרה. “אני בוחרת לאטום את האוזניים ופשוט מחכה, הילדים התחילו קצת לבכות. אמרתי להם ‘אל תוציאו הגה,  אנחנו בשקט’. ואז הגיע שקט מלמטה”.

מיכל ירדה במדרגות, ובכניסה למטבח ראתה את בעלה אלעד ללא רוח חיים – ומיד היא הבינה: ”זה נגמר, הוא ככה נשם את נשימותיו האחרונות, ראיתי את חמי מוטל על הרצפה ולא התקרבתי, ראיתי את המחבל שרוע מנוטרל, אבל עדיין בתזוזה. אחד האנשים שכבר הגיע תפס אותי והכריח אותי לעלות למעלה, להישאר עם הילדים, לא להיחשף למראות.

”חזרתי לילדים, ישבתי איתם, עלו להם כל מיני שאלות… בשלב מאוחר יותר אמרתי להם שאבא נפגע מהסכין ואני עוד לא יודעת מה קורה. הם לא הגיעו לשאלות של חי או לא חי. העברתי מסר ברור שאבא פצוע”.

“המראות למטה היו מאוד קשים”, סיפרה מיכל. “אנחנו פוננו מהבית רק אחרי שכל הפצועים וההרוגים לא היו שם”. היא החליטה להוציא את הילדים מהבית, אך כיסתה את עיניהם בשמיכות כדי שלא ייחשפו לזוועה.

”הורדנו את הילדים מכוסים עם שמיכות על הפנים, אנשים מאוד יקרים ואהובים עזרו לי, הוצאנו אותם מהבית, היה הרבה בכי, המשכתי לספר שאבא נאבק במחבל אבל אבא נפצע ולצערי לא הצליחו לטפל בפציעה, אמרתי שאנחנו חזקים ושנשארנו אנחנו ושיהיה בסדר”.

מיכל יודעת היטב שבעלה נאבק במחבל בידיים חשופות: ”לפי הפגיעות של בעלי ולפי מה שסיפרו לי אני יודעת שבעלי נלחם, אני חושבת שבאותו רגע שהתחיל האירוע חתמנו על הסכם לא כתוב. הוא ראה אותי תופסת את הילדים ועולה במדרגות וזה היה החלק שלי, והחלק שלו היה להיאבק במחבל ולעכב אותו עד שיגיעו כוחות. הוא עשה את החלק שלו. זה היה שיתוף הפעולה בינינו מאז ומתמיד. כל אחד עשה משהו לטובת הבית והילדים.

“קשה לי שאני ממשיכה את המסע בלעדיו, הוא השאיר לי חמש מתנות שכל אחת מהן עולם ומלואו, בכל אחד מהם אני רואה את אלעד. אני יכולה לשאול הרבה שאלות, אבל זה מה שקרה וזה מה יש”.

מיכל סיפרה על הקשיים עימם מתמודדים חמשת ילדיה לאחר שאיבדו את אביהם. “היה אתמול הרבה בכי, הרבה רצון של ‘אני רוצה את אבא'”, סיפרה. “ילדים הם סתגלנים גדולים, היום הבן שלי הגדול כבר שואל אותי אם הכל בסדר. יהיה בסדר. חייבים. עברנו במשפחה הרבה דברים, ואני תמיד אומרת שיהיה בסדר. זה מה יש”.

מיכל מדגישה: ”אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את מה שאנחנו עוברים כרגע. אני לא אומרת מה לעשות או מה לעשות. תעשו שזה יהיה המקרה האחרון. אף אחד לא רוצה להיכנס לנעליים שלי”.

  אביה של מיכל: “האופן שבו היא תפקדה בדקות הגורליות מדהים אותי”

אביה של מיכל, דן לנדא,  סיפר היום  בריאיון ל’חמש עם רפי רשף’ בערוץ 10:  “מיכל עברה טראומה קשה מאוד. איימו לה ולילדים על החיים. היא בטראומה גם מצעקות הכאב של המשפה כשהם נטבחים בסכינים, וגם מההבנה שבעל יקר ואהוב לא יחזור. אותה משפחה עליזה, שמחה, מלוכדת, כבר לא תהיה”, אמר.

אביה תיאר את התנהלותה קרת הרוח ברגעים הקשים: “האופן שבו היא תפקדה בדקות הגורליות מדהים אותי כל פעם שאני חושב על זה מחדש. היא הייתה בסיטואציה של אידיליה משפחתית, משפחה שיושבת רגועה באירוע משפחתי שמח, כאשר נכנס אדם לבוש בבגדי שבת, לכאורה בן אדם שבא לחגוג איתם, וכהרף עין היא מזהה שמדובר במחבל שהגיע לרצוח.

“התגובה שלה מהירה. היא מיד אומרת לילדים להיות בשקט ולוקחת אותם. אמרו שהיא ברחה, זה לא שהיא ברחה בדרך צדדית, היא הייתה צריכה לעבור מאחורי הגב של המחבל כדי להגיע למדרגות. היא נכנסת לחדר שבו נמצאים שני ילדים נוספים, יש לה 5 ילדים, 2 ישנו ו-3 היו איתה למטה”.

מיכל ניסתה לנעול אותם בחדר, אך לא מצאה את המפתח לדלת. “היא נשענה על הדלת, בחרדה שיבוא אותו מחבל והיא לא תוכל להתמודד עם ניסיון הפריצה שלו”.

באותם רגעים גורליים, מיכל ניסתה למצוא טלפון בכדי להתקשר למשטרה. “היא חושבת שלהתקשר בטלפון הקווי של הבית עלול לעורר את תשומת ליבו של המחבל, אז היא בשקט עוברת לשקט אחר, מוצאת שם את הטלפון הסלולרי, מתקשרת למוקד 100 ומדי פעם בודקת בשקט לברר האם המחבל עדיין נמצא בבית”, סיפר אביה.

כשהמחבל נורה והסכנה חלפה, הובילה מיכל את הילדים למטה, תוך כדי שהיא מכסה את עיניהם. “היא לא רצתה שהילדים יראו את המראות שיש למטה. היא כבר למעלה מכסה להם את העיניים ומובילה אותם החוצה כשהיא עצמה רואה את הבית מלא בדם, רואה את הבעל שלה שרוע על הרצפה מנוקב כולו”, תיאר לנדא. “הוא נלחם כנראה במחבל. הוא היה הבחור הצעיר היחידי שיכל להילחם בו. במלחמה איתו הוא כנראה אפשר לה לעלות למעלה וכתוצאה מכך הוא נדקר הרבה”.

רק כמה שעות מאוחר יותר, סיפר אביה, “היא הרגישה שהיא יכולה להשתחרר ולהוריד את השיריון. היא כבר מתחילה להתכנס בתוך עצמה, בתוך הכאב והבכי והיא גם מוקפת באנשים שתומכים”.