אולי שנכריז ליידיז, ג’נטלמן וטרוריסטס

1.

לכל שבת יש מוצאי שבת, ובכל מוצאי שבת מתכנסים לאחרונה מפגינים מחוץ לביתו הפרטי של היועץ המשפטי, בפתח תקווה.

חלק מהקולות שנשמעים שם מוזרים מאוד. הם כועסים על מנדלבליט ועל מערכת אכיפת החוק. איך זה שטרם הסתיימה החקירה? איך עדיין לא הוגש עדיין כתב אישום? השלט הבוטה ביותר שנתלה שם הוא: “ביבי אשם – עד שתוכח חפותו”. מתחת נכתב: “המחנה הדמוקרטי”. מצחיק.

בעצם עצוב. בדמוקרטיה אי אפשר להכריח יועץ משפטי להגיש כתב אישום. לשם כך נדרש גם הדבר הקטן הזה ששמו עובדות. שנאת נתניהו לא יכולה להחליף מצע משפטי מבוסס ועבירות פליליות וכאלה, כרגע, אין.

עד כאן לגבי מי שבפתח תקווה. עכשיו – אל מי שבבלפור. מה קרה למשפט הישן והטוב “אני מכבד את רשויות החוק, משתף פעולה, וממתין לסיום החקירה”?

נתניהו זימן אליו לפגישה ח”כים בליכוד שיצאו אחר כך במתקפה תקשורתית מתואמת: “מנסים להפיל את הליכוד באמצעות ראש הממשלה”, כתב דוד אמסלם נגד “הקמפיין המרושע”.

מיקי זוהר הוסיף: “נמאס מההכפשות הבלתי נסלחות כלפי ראש הממשלה והליכוד”. אבל רגע, לא כל חקירה היא פוטש. לפעמים היא רק חקירה. ונכון, מתנגדי ביבי מדביקים לו כל חקירה, גם אם אינה קשורה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא נחקר באזהרה ב”תיק 1000″ וב”תיק 2000″, שעדיין נבדקים.

אז מה קורה פה? מצד אחד קוראים לרשויות החוק להאשים אותו כבר, לא משנה מה, רק כי זה ביבי. מצד שני טוענים שרשויות החוק הן משת”פיות של השמאל והתקשורת והכול מכור וכולם נגדו, רק כי זה ביבי.

אולי צריך פשוט לחזק בימים אלה את מנדלבליט, ניצן, אלשיך ושאר החוקרים והפרקליטים ששומעים רק את שני הקולות האלה מסביבם. אל תתרגשו מקמפיינים קולניים. תשתדלו לברר, פשוט, מהי האמת.

2.

השבוע מסיימים את הקריאה בספר במדבר. בפרשת השבוע (מטות-מסעי), ערב הכניסה לארץ, משה מזהיר מפני “תרבות אנשים חטאים”. מעניין. זו הפעם היחידה שהמילה “תרבות” מופיעה בתורה, וכבר אז היא מופיעה כחלק ממלחמת תרבות, ממאבק על הרוח של העם. זה נמשך עד היום. לא סתם משרד התרבות של מירי רגב מושך כל כך הרבה אש. זו לא רק השרה, זה גם הנושא. כל תקציב לסרט או למחזה הופך לקריטי, כי אנחנו מבינים כמה התרבות משפיעה.

אם היסטוריונים ינתחו פעם את התרבות של העידן שלנו, עידן הפוסט והניאו, הם יוכלו להיעזר בכותרת אחת ובפרסומת אחת שפורסמו השבוע, שמספרות את כל הסיפור. אנחנו בדור של גם וגם, של גבולות מטושטשים, של קושי לומר משהו ברור.

הידיעה הראשונה שמעידה על כך מגיעה מלונדון. “אסור לומר יותר ‘גבירותיי ורבותי’ ברכבת התחתית של העיר”, דיווחו השבוע עיתוני בריטניה. הנהלת האנדר-גראונד החליטה שכאשר הכרוז מודיע על הגעת רכבת או על עיכוב, הוא צריך להפסיק לפנות לציבור הלונדוני במשפט שנפתח במילים המפורסמות “ליידיז אנד ג’נטלמן”, כי יש מי שחש פגוע מהחלוקה המגדרית הנחרצת הזו.

האם זו הסוגיה הדחופה ביותר, במאבק על פניה של אירופה מוכת הטרור ומוצפת הפליטים? כשקראתי את הכותרת, חשבתי שאולי צריכים להכריז שם “ליידיז, ג’נטלמן אנד טרוריסטס”.

אם אלה החדשות – מה הפלא שאלה המודעות: הפרסומת החדשה של מסטיק טיק-טאק מבשרת על טעם חדש שהגיע בישראל: “מיקסרז”, מלשון מיקס, ערבוב.

מעכשיו לא צריך להתלבט ולבחור טעם, מסבירים לנו המפרסמים. התקדמנו. יש מסטיק דובדבן שהופך לקולה, ומסטיק אפרסק שהופך ללימונדה. למה לקבע אותנו? מדוע לכפות עלינו טעם אחד, ספציפי, מובחן? זה פאסה. היום הטעם מתחלף תוך כדי לעיסה.

לפני כ-500 שנה כתב שייקספיר את המשפט הנודע: “להיות או לא להיות?”. בתרבות השלטת הוא לא היה מציג בפנינו כזו דילמה. גם להיות וגם לא להיות, גם אפרסק וגם לימונדה.

3.

לפני שבועיים פורסמו כאן “עשרת הדברות לביטחונם של ילדינו” שכתבה הפסיכולוגית דבי גרוס.

הנה תוספת חשובה:

“שלום סיון, שמי נעמה בר, עובדת סוציאלית, מטפלת ומרצה בתחום של טראומה מפגיעה. קראתי את רשימת הכללים של אשת המקצוע, אבל עצם הפרסום של ‘רשימת כללים’ למניעה עלולה ליצור תחושת אשמה בקרב הורים וילדים שנפגעו. רוב הפגיעות (87% אם לדייק) נגרמות על ידי אדם מוכר, כזה שההורים סומכים עליו וגם הילד עצמו.

כך שלהגיד לילד שצריך להגיד ‘לא’ זה כמעט לא רלוונטי ברוב המקרים, לצערנו. מרבית המבוגרים ובוודאי שמרבית הילדים פשוט קופאים (מצב ‘פריז’). לכן העיקר הוא להבהיר שאם זה קרה וקפאנו, זה לא אשמתנו. זה קורה כמעט לכולם בכל גודל, מגדר וגיל ולא צריך לחוש אשמה.

בשורה התחתונה לדעתי (ולדעת גדולים וחכמים ממני בתחום) המסר שצריך להיות מועבר לציבור (אשר בתוכו רבים שנפגעו בעצמם ו/או הורים לילדים שנפגעו) הוא שאומנם אין לנו כמעט שליטה על האם ילדנו ייפגע או לא ייפגע, ואלה בהחלט חדשות קשות לכל הורה ולכל אדם, אבל – וזה אבל גדול – יש לנו בהחלט השפעה על רמת הטראומה שיחווה אם חלילה ייפגע – וזאת על פי רמת האמפתיה וההכלה שנעניק לו”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘ידיעות אחרונות’