פתאום הכל התהפך. מי האויב המר?

1.

יש לכם כוח לקרוא על ההדתה, או שאולי כבר מיצינו ואתם מעדיפים לדבר על הטרנד הבא? אז זהו, שלא איש בשורה אני. ייקח קצת זמן עד שיגיע הטרנד הבא. לפי כל הסימנים, אנחנו רק בתחילת הסיבוב של ההדתה. הוא פה כדי להישאר.

קשה להעריך מה תאריך התפוגה שלו, אבל על פניו נדמה שזה לא יקרה בקרוב. כלומר, יכול להיות שישתנו תתי-הנושאים בתוך ההדתה – עכשיו זה חזק על מערכת החינוך ואולי עוד מעט יעברו לתחומים אחרים במדינה, אבל יש כאן מלחמה כוללת. אפילו קרב מאסף. ואני לא מגזים בדימויים.

2.

ההשוואה המתבקשת היא לעידן ההדרה. זה מאוד מזכיר את מה שקורה עכשיו, נכון? זוכרים איך כל מופע פיוטים פרטי שמארגניו העזו לא להזמין גם פייטנית הפך לתופעה חמורה של הדרת נשים? זוכרים איך כל מי שלא רצה לשרת עם חיילת באותו טנק הפך למדיר? נו, בטח. זה קרה כאן רק לפני כמה חודשים. כל רצון להקפיד על צניעות וקדושה, או לפעמים סתם שפיות – צויר כפשע חמור.

זה היה מקומם ומעליב. ובכל זאת, בסופו של דבר מדובר בקמפיין נקודתי שתקף נושא אחד בלבד. הפעם הולכים פה על כל הקופה.

אנחנו נמצאים במין תקופה משונה כזאת, שבה בעצם כל פעילות דתית במרחב הציבורי יכולה להיות השערורייה הבאה. מפחיד לחשוב על זה. מדובר בארסנל של תרי”ג סוגי סקנדלים מזעזעים.

3.

ועוד דבר שמאפיין את טרנד ההדתה: פעם הדבר הכי חמור שיכלו לומר על החרדים/מתנחלים זה שיש להם קרניים. כלומר, שהם אנשים מסוכנים, אלימים, עם דובונים/שטריימלים, מבט מזוגג בעיניים וקצף בזוויות הפה, שכל היום רק זורקים אבנים/שורפים מטעי זיתים של ערבים.

עד כמה שזה יישמע מוזר, קל להתמודד עם דעות קדומות מגעילות כאלה.

ברגע שמכירים אותך לא דרך התקשורת אלא במפגש אמיתי, אנושי, מבינים שהכול קשקוש. שנאת חינם. אבל היום הכול התהפך. מי האויב הכי מר? הדתיים הנחמדים. אלה שבאים לבתי הספר של החילונים ומדברים יפה על יהדות.

ומה אומרים עליהם? שזאת בדיוק הסכנה, זה שהם מקסימים. עכשיו לך תתמודד עם טענה כזאת. יש פה ממש פלונטר. תהיה חביב? מאיר פנים? מזמין? יגידו שאתה הכי מסוכן. ממך הכי צריך להיזהר. זה שצועק “שאבעס” או זה שמקשקש “תג מחיר” עדיף עליך בהרבה.

איפה הם הימים שבהם דוסים נחמדים היו שומעים את המשפט “אח, אם כל הדתיים היו כמוך”? היום זה להפך. אתה נחמד? אתה מקסים? יש לך גומות חן? מי יודע מה אתה זומם!

4.

ומי, נעבעך, עומד בחזית וחוטף את כל האש? האיש שעד כה זוהה עם הדתיות הכי קלילה, הכי מכילה, שר החינוך נפתלי בנט. דווקא לסחבק, לאח, זה קורה. למה? כבר אמרנו: כי הנחמדים האלה הכי מסוכנים.

בנט אומר בכל ריאיון “חברים, תירגעו. אין פה שום כוונה להחזיר אף אחד בתשובה”.

אני מאמין לו באמונה שלמה. ניכרים דברי אמת. הוא אכן לא רוצה להחזיר אף אחד בתשובה. אבל רגע, אני אנסה לומר פה עכשיו משהו מאוד קיצוני: האם אנחנו באמת לא רוצים שאף אחד יחזור בתשובה (כולל אנחנו עצמנו)? כלומר, האם אין בחיים אמת מחייבת שצריך לשאוף אליה? אני לא אומר שכולם צריכים לחשוב בדיוק אותו דבר ולהיות בדיוק אותו דבר. ממש לא.

אבל האם לא כל עם ישראל עמד בהר סיני? רק הדתיים היו שם? והאם לא כולם צריכים לקבוע מזוזה? לא בכפייה חלילה. מה פתאום כפייה, זו מתנה. לעשות ברית מילה? לא לאכול חמץ בפסח? וכן הלאה וכן הלאה, משבת ועד לשון הרע. והאם לא כולנו צריכים להכיר ולדעת את המשמעות של כל הדברים האלה? אז אף אחד לא טוען שצריך לקחת ילדים קטנים שלא עמדו על דעתם ולהטביל אותם ליהדות. אבל כן, התורה ניתנה לכולנו, והיא הזכות והחובה של כולנו.

5.

בכלל, משהו בלוגיקה לא ברור לי. הרי אותם ילדים ש”נחשפים לבנות השירות הלאומי”, חשופים שעות בכל יום לאינטרנט, לטלוויזיה ובעיקר לסמארטפון שלהם. כל סקר וכל מחקר מגלים לנו בכל פעם מחדש מה התכנים שילדי ישראל צורכים ברשת, לצערנו. הם לא שם רק בשביל לעשות ויקיפדיה על מגילת זכויות האדם של האו”ם. ועל זה אין גל מחאה של הורים ואנשי חינוך. כאן – צדיק באמונתו יחיה.

אז מכל עולמות התוכן המזעזעים אסור שהם יחשפו חלילה רק למה זה “שמע ישראל”? יכול להיות שעוד מעט ישווקו פה תוכנת סינון (“אינטרנט לימון”?) להורים חילונים מודאגים שחוסמת תכנים יהודיים מנפשם הרכה של ילדיהם?

6.

שימו לב לדברים מעוררי המחשבה של הסופרת גלית דיסטל-אטבריאן, שבאה מתוך מערכת החינוך החילונית. בעברה היא לימדה פילוסופיה בתיכון שליד האוניברסיטה העברית:

“אני מסתכלת עלינו היום לעומת מה שהיינו פעם, ואין לי אלא להכריע כי המרחב הציבורי בישראל אינו עובר הדתה אלא החלנה. כשהייתי ילדה בשנות ה‑70 היה רק ילד אחד בכיתה שההורים שלו אכלו חזיר, או לכל הפחות רק ילד אחד שהסכים להודות בזה. לפעמים עלינו לרגל למקרר שלו רק כדי לראות איך חזיר נראה וכששאלנו אותו מאיפה הם השיגו את זה הוא סיפר שיש קיבוץ רחוק-רחוק שהם נוסעים אליו כדי לקנות.

“הילדים שלי לעומת זאת, יודעים היטב איך נראה חזיר על שלל בייקוניו. זה נמצא בסופרים מרחק יריקה מכל בית. ואם לא בסופרים אז כמעט בכל בית קפה שמכבד את עצמו. ואם לא בבית קפה אז בתוכניות בישול ישראליות שבהן המשתתפים המבשלים כשר הם מיעוט זניח.

“וזה נכון לגבי עסקים שפתוחים בשבת וזה נכון לגבי חמץ בפסח, וזה נכון לגבי התבוללות, ואיזה יופי שדניאלה פיק התארסה עם טרנטינו, ואף מילה על זה שהוא גוי. הרי בשנות השבעים כולם היו מתעסקים רק בזה… אני רק תוהה ביני לבין עצמי – איך זה יכול להיות שכל הממצאים מעידים על ההפך, ובכל זאת בועת האוויר הריקה של ההדתה תפסה כזאת תאוצה? הרי אנחנו משמרים בקפידה את אותה בורות במערכת החינוך, ואף אחד כבר לא צריך לנסוע לקיבוץ רחוק-רחוק כדי לרכוש חזיר. אז למה?”

שאלה טובה.

והנה ההסבר שהיא מציעה: “התשובה נוגעת בשאלת הזהות. שימו לב שאלו שמנפחים את בועת ההדתה באוויר חם, הם גם בדרך כלל אלו שמיוסרים מרוב כיבוש. וצר לי לומר זאת אבל הם צודקים – כשהזהות היהודית שלך כל כך ריקה (או אפילו מקוממת) אז אין לך הצדקה אמיתית להיות כאן, במקום אלה שהעפת מהבית שלהם. ואני לא מתכוונת להתנחלויות – אלא לקיבוצים.

“כאילו, אם אין לך סיבה ממש ממש טובה לומר ‘הבית הזה הוא שלי’, אז איזה מין אדם בלתי מוסרי אתה? לקחת לערבים את הסלון, התיישבת להם על הספה ואתה מוכן לפצות אותם במסדרון קטן משנת 67′? לאנשי ההדתה מהשמאל החילוני אני רוצה לומר: אתם מיוסרים בצדק רב.

“הכיבוש שלכם הוא איום ונורא. וכמו שאני רואה את זה יש לכם רק שתי אופציות מוסריות: או לארוז מזוודה ולטוס הרחק מכאן, תוך התנצלות בלתי פוסקת מול הפלסטינים על העוול במשך עשרות שנים, או לאמץ את הזהות היהודית שלכם שהיא, אגב, ההכשר המוסרי היחיד שיכול להיות לכם לשבת על האדמה הזאת. תבחרו”.

7.

ולסיום, אתם יודעים מה התפקיד הכי קרבי שיכולה לעשות היום בת בציונות הדתית? הרי דובר צה”ל לא מפסיק ליחצ”ן את ה”דתיות הקרביות”. זו מלחמת תרבות שלמה שהוא מנהל. נו, אז מה התפקיד הכי קרבי היום לבת הדתית? קורס טיס? חובלים? סיירת מטכ”ל? הצחקתם אותי.

התפקיד הכי מסוכן, הכי בחזית, שדורש הכי הרבה אומץ, הוא להיות בת שירות בארגון שמנסה ללמד קצת יהדות בדרכי נועם באחת מערי גוש דן.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’