השאלה מי ישתה בסוף את המנדטים

1.

רבים השוו השבוע בין אבי גבאי ליאיר לפיד, אבל צריך להשוות רגע בינו לבין נפתלי בנט. לא אידיאולוגית אלא מעשית: שניהם הגיעו אל גוף ותיק ועתיר זכויות אבל חבול ואפור, והשתלטו עליו מבפנים.

המפד”ל ערב הגעתו של בנט שקעה, וכך גם מפלגת העבודה. פתאום הגיע מבחוץ מועמד מצליח ועשיר, הפיח תקווה והשתלט תוך זמן קצר על המנגנון הישן, למול עיניהם המשתאות של העסקנים. משהו חדש מתחיל. הניצחון לא מעיד רק על כישרונם של גבאי ובנט, אלא גם על עומק המצוקה של המפלגה שאליה הגיעו.

ומה עכשיו?

גבאי הבטיח השבוע פוליטיקה חדשה (כי זו של לפיד הפכה פתאום ל”ישנה”), ואמר שיחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה. לא נעים להוציא את הרוח מהמפרשים, אבל הניסיון מלמד שמספר המנדטים שיביא ייקבע ביום הבחירות עצמו, מקסימום ביומיים שלפניו. מה שיכריע הוא הטרנד שיתחזק אז, הבאזז שישלוט אז.

הרי גבאי, לפיד וכל ראשי מחנה השמאל-מרכז מתחרים על אותם מנדטים, שרק רוצים סוף סוף לנצח את נתניהו. בבחירות 2009 ציפי לבני ומפלגת קדימה שאבו 28 מנדטים על חשבון העבודה בראשות ברק (שקיבל 13 מנדטים) ומרצ (שלושה מנדטים בלבד).

אחר כך לפיד התמודד לראשונה וגרף 19 מנדטים, עד שלפני שנתיים הרצוג נתפס פתאום כמי שמסוגל לנצח, השיג 24 מנדטים, בעוד לפיד צונח מ-19 ל-11. אגב, גם נתניהו “שתה” אז מנדטים מכל מי שסביבו, בדרך ל-30 מנדטים לליכוד. אלה לא מצביעים אידיאולוגיים קשים של סמוטריץ’ או זועבי.

אפשר לעשות חוגי בית וספינים וגם סקרים בכל שבוע מחדש, אבל בסוף בסוף, המומנטום יכריע.

2.

מג”ד קרקל לא יהיה הקצין האחרון שיודח מצה”ל בגלל יחסים בלתי הולמים. כל מי שמכיר את הנורמות במקומות עבודה רבים, בפרט בצה”ל ובמשטרה, מבין שפרשה חדשה כזו תתפוצץ בקרוב.

הנה רשימת שאלות – לא פוליטיקלי קורקט – בעקבות הפרשה האחרונה: האם גברים ונשים אמורים לעבוד יחד באופן אינטנסיבי כיצורים נטולי יצרים? האם הם גם אמורים לשרת ככה בשירות קרבי, תוך התכחשות לטבע האנושי? דווקא לשיטתם של מי שרוצים לקדם נשים וליצור עבורן סביבה בטוחה, למה זה נחשב חשוך לבקש לשים גבולות ברורים וגדרים וסייגים של הרחקה? כלומר, למה את הכבוד המינימלי והדיסטנס בין המינים שדורשים נציגי הדתיים, לא דורשות במקביל גם נציגות הפמיניסטיות?

מעניין לגלות שדיון כזה מתנהל בימים אלה בארצות הברית. סגן הנשיא, מייק פנס (שעם ההסתבכויות של טראמפ עשוי להיות בקרוב הנשיא בעצמו), הוא נוצרי שמרן. בתקופת הבחירות פורסמו ציטוטים שלו, לפיהם הוא לא שוהה באירוע שבו מגישים אלכוהול אם אשתו לא נמצאת איתו, וגם לא יושב לארוחת ערב עם אישה שאינה אישתו.

פנס ספג כמובן ביקורת רבה בתקשורת. קל היה ללעוג לגישתו ה”הזויה” ולהקצין אותה.

אבל בדיוק השבוע ה”ניו יורק טיימס” חזר לנושא ופרסם סקר מקיף שנערך בקרב 5,300 אמריקנים. הסקר מגלה שלא סגן הנשיא מנותק, אלא מי שתקף אותו. הציבור איתו. “שישים אחוז מהנשים וכמעט מחצית מהגברים חושבים שאי אפשר לשבת לארוחת ערב או לדרינק לבד עם מישהו מהמין השני שעובד איתך”, נכתב שם.

העיתון “וושינגטון אקזמיינר” כתב על תוצאות הסקר: “בהמשך למלחמת התרבות הקטנה שחולל פנס, מתברר שאמריקאים רבים שותפים לפילוסופיה של סגן הנשיא על קשרים אישיים במקומות עבודה. התקשורת לא מכירה את התרבות של אנשים שמחוץ לבועה שלה”.

והפרשן אהרון בלייק הוסיף ב”וושינגטון פוסט”: “המדיה הייתה בשוק, פשוט בשוק, מכך שזוגות מסורתיים צעירים רוצים לשים לעצמם כאלה גבולות. אבל שוב נראה שהתקשורת הליברלית של החוף המזרחי פשוט לא מבינה את הערכים של אמריקה התיכונה”.

אז קודם כל, היה נחמד אם סגן הנשיא היה מנחיל לנשיא עצמו קצת מהנורמות שלו. אבל לעצם העניין, אנחנו לא צריכים כמובן להעתיק כללים ממייק פנס.

אלפי שנים ידענו לשמור על האיזון העדין הזה. מדינה יהודית-דמוקרטית זה לא רק דגל והמנון, זה גם סביבת עבודה מכבדת.

3.

פרשת השבוע (“פנחס”) מזכירה בין היתר את המרגלים, אותה קבוצה שנשלחה מהמדבר לארץ, ואז חזרה ואמרה לעם שלא כדאי להמשיך בדרך אלא לחזור למצרים. הפרשנים כותבים שמאז עלינו לתקן את חטא המרגלים. בדיוק השבוע קיבלתי מייל ברוח של תיקון כזה. צעירים שמגיעים לכאן לתור ולרגל ולבדוק, ומחליטים מייד להישאר:

“שלום סיון, שמי אמילי אבבו, סמנכ”לית בארגון cnef שמטפל בעלייה וקליטה של צעירים דוברי צרפתית. הקמנו יחד עם הסוכנות היהודית פרויקט שמאפשר לבני 18 שמסיימים את תוכנית ‘מסע’ בארץ, להישאר פה באופן רציף. הצעירים שחוזרים לצרפת לפעמים מאבדים את המוטיבציה של העלייה ולא חוזרים בסוף. הם גם מפספסים כמה חודשים חשובים של ‘אולפן קיץ’ או תאריכי גיוס לצה”ל ולשירות לאומי.

בפרויקט שלנו אנחנו מציעים להם להישאר פה וקודם כל להחליף כאן את המעמד שלהם מ’תייר’ ל’עולה חדש’. אחר כך נוסעים הביתה לארוז…

ובכן, השבוע 80 צעירים בחרו לעשות זאת! אני מצרפת תמונה של חלקם, בטקס שערכנו לכבודם. עולים חדשים מקבלים בדרך כלל תעודת זהות בנתב”ג, כשהם יורדים מהמטוס, אבל הם באו כתיירים, התאהבו וישר נשארו”.

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות