הכותל, רשימת הפייק-ניוז והרב לאו

1 .

לפעמים אני חושב לעצמי: איך הסתדרנו קודם, לפני היום שבו טראמפ פרץ לחיינו עם הביטוי “פייק ניוז”? זה הרי לא היה מזמן, משהו כמו שנה. איך חיינו בלי ההגדרה הזאת בלקסיקון? זה כמעט כמו לדמיין את העידן שלפני המצאת המילה “חופר”.

איך תיארנו קודם מישהו ש… חופר?

קחו למשל את סוגיית הכותל. אין לי שום דרך לטפל בה בלי להזכיר בסוף כל שורה את המילים “פייק ניוז”. חדשות מזויפות. ממש כמו “כי לעולם חסדו” בפסוקי דזמרה של שבת בבוקר.

שנתחיל?

“מדינת ישראל מדירה את הרפורמים והקונסרבטיבים מהכותל. אין להם מקום להתפלל בו”. פייק ניוז. כבר ארבע שנים יש להם רחבה גדולה ומסודרת שנקראת “עזרת ישראל”. גם אחרי ביטול המתווה השבוע היא תמשיך לשמש אותם. כלומר, תמשיך לא לשמש אותם, כי בכל פעם שאני מגיע לכותל אני רואה שהיא עומדת ריקה.

“החרדים השתלטו על הכותל”. פייק ניוז. הכותל הוא לא של החרדים, הוא של הקב”ה, של עם ישראל. ובדיוק לכן לא רק החרדים מתנגדים למתווה הכותל, מיליוני יהודים מתנגדים לו. חרדים, דתיים, מסורתיים וגם חילוניים. כן, ארבע השנים האחרונות, מאז שהוקמה הרחבה ההיא, מוכיחות שהחילונים, כצפוי, מעדיפים את הרחבה הוותיקה והאורתודוקסית.

הם מצביעים ברגליים. מצביעים בסידור. בדיוק כמו שהרוב הגדול חוגג בר מצווה בבית כנסת אורתודוקסי, מתחתן ברבנות, ונקבר אחרי מאה ועשרים בלוויה דתית. למה? כי גם מי שלא שומר תורה ומצוות מבין שאת מה שהוא כן שומר, הוא רוצה לעשות כמו שעשו אבותיו, על פי המסורת המקובלת, ולא אצל רבה עם טלית, תפילין וגיטרה בשבת, שמוכנה גם לחתן אותו עם גוי.

איך אמרה השבוע עירית לינור? “כחילונית, אני נזהרת בדתות, בעיקר בדתות צעירות. אני אומרת, בואו ניתן לזה איזה 500 , 600 , 700 שנה ונראה לאן זה יתפתח. הרפורמה היא שינוי. גם יהודים חילונים כמוני תוהים בכנות מה הופך אותה לזרם ביהדות, כשהיא מוותרת על מצוות שאפילו חילונית כמוני מכירה, כמו כשרות ושבת, וכשרבנים רפורמים יכולים להשיא ולחתן בנישואים מעורבים.

“אז לפני שמבקשים זכויות שוות, עם כל הכבוד, הכותל הוא בכל זאת מקום עם ‘שורשים עמוקים בזמן’, כדברי הרב שלום חנוך… צריך לזכור את זה כשאתה רוצה לשנות את המנהגים שהתקיימו כאן”.

“היהודים בארצות הברית עלולים להיפגע ולהפסיק לתרום לנו חלילה”. איזה פייק טיעון. ממתי כסף קונה אידיאולוגיה? אפילו שגריר ארה”ב בישראל, דיוויד פרידמן, תקף השבוע את ההצהרות האלה על “ניתוק יחסים”. הטיעון הזה מעליב גם אותנו, כ”שנוררים”, וגם את תורמינו שבגולה.

רגע, האם הם בעצם מאיימים עלינו בסחטנות רגשית וכלכלית? זו אהבה שתלויה בדבר? איזה סוג של קשר זה? ואם הם היו עניים מרודים מארגנטינה, אז היינו יכולים לנפנף אותם? ובעיקר – אם יהודים חרדים, דתיים וימניים היו מאיימים ככה מחו”ל או מהארץ, זה היה עובר חלק? אלמלא היה מדובר בוויכוח בין יהודים, הייתי אומר שזה דיון אנטישמי. כל מה שמנהל את היהודונים האלה זה רק דולרים.

“זעם ביהדות ארצות הברית”. לצערי אין לי דרך להוכיח שזה פייק ניוז. אני רק יודע שכאשר מדווחים על “זעם בהתנחלויות” זה אומר שכמה עסקנים כועסים ומאות אלפים יוצאים לעבוד וללמוד כרגיל. כשהתקשורת זועקת על “זעם בציבור החרדי” אני יודע שרוב החרדים אפילו לא שמעו על מה הם אמורים לזעום. כך שלא יהיה מופרך להעריך שגם הפעם ההיסטריה קצת מוגזמת וכמה עסקני סוכנות מלבים את הכותרות.

תמיד במקרים כאלה יש למישהו אינטרס לשדר המון זעם.

“תפסיקו להתייחס אלינו, הרפורמים, כאל לא יהודים”. פייק ניוז. אף אחד לא אומר שהרפורמים לא יהודים. הם לגמרי יהודים, כל מי שנולד לאמא יהודייה או התגייר כהלכה הוא יהודי.

וזה מה שמקומם כל כך באחינו הרפורמים: עיוות ההלכה היהודית. העובדה שראשי התנועה מסכימים להשיא יהודים ולא יהודים, ועורכים בחגיגיות טקסים שבהם אמורים לבכות, לא לשמוח. אז, כן, ראשי הרפורמים והקונסרבטיבים הם יהודים לכל דבר ועניין, השאלה היא האם נכדיהם יהיו כאלה.

למרבה הצער יש יותר מחשש סביר שהדור הבא כבר לא יחגוג בר מצווה באף אחת מהרחבות בכותל.

2.

ועכשיו לעניין אחר לגמרי, או בעצם לא לגמרי. תארו לעצמכם שהייתם עיתונאים. ותארו לעצמכם שהייתה נופלת בחלקכם הזכות לערוך את הריאיון המרכזי עם הרב ישראל מאיר לאו עם הגיעו לגבורות.

מה הייתם שואלים אותו? באיזה פרק מחייו הייתם מתמקדים? בשואה? בתקופת היתמות כנער? בתקופת ההוראה בבתי ספר לא דתיים? ברבנות בנתניה? בתל אביב? בקדנציה שלו כרב ראשי? בנאומים שלו? בפעילותו להנצחת השואה ביד ושם ובעולם כולו? או אולי באופן כללי, הייתם שואלים על היותו דמות ציבורית כה קונצנזואלית ואהודה במציאות שבה כל מה שקשור ליהדות הופך אוטומטית לפולמוס?

ובכן, הנה לפניכם רשימת שאלות שכתבת ‘ידיעות אחרונות’ שאלה את הרב בריאיון שהתפרסם ביום הולדתו השמונים: “מה דעתך על המצעד?”, “למה אתה קורא לזה בעיה?”, “הרב אבינר תומך בטיפולי המרה?”, “מה יש לך לומר לרבנים כמו הרב משה שטרנבוך למשל שאמר שרעידת האדמה בנפאל קרתה בגללם?”, “אבל למה לא לאפשר לי, כחילונית, לחגוג את שבת בדרכי, כולל קנייה של מצרך שחסר לי פתאום?”, “אבל החנויות בתל אביב פתוחות שנים. למה לעורר את העניין מחדש?”, “אני כחילונית מרגישה אחרת. בעיניי לרבנות יש מונופול על החיים, על הנישואים, הגירושים, על הכשרות. לתחושת רבים מדובר בממסד שמן עם הרבה אי סדרים שמעלה את יוקר המחיה”, “לא מעט רבנים הורשעו בשחיתות ועבירות מוסר. מצגר, פינטו, מוטי אלון”, “התנגדת גם ליבוא בשר לא כשר מחו”ל. למה חשוב לך מה יש לי על הצלחת?”, “שילמדו יהדות בשיעורי דת. למה בשיעור גיאוגרפיה לומדים את תפילת הגשם או בזהירות בדרכים את תפילת הדרך?”, “התקציבים שהולכים להרחבת לימודי היהדות באים על חשבון תקציבים למדעים, לאומנות”, “שלושת בניך התגייסו, חמש בנותיך לא. אתה חושב שאם הבנות שלך היו הולכות לצבא זה היה משחית את המידות שלהן?”, “מה דעתך על שירת חיילות בצה”ל, על שירת נשים?”, “אם אישה שרה בטקס אתה קם?”, “איך אתה מרגיש כשמכים חיילים בבני ברק וירושלים, כששורפים בובות בדמותם?”, “יש היום גם הדתה בצבא. מציעים לחיילים להניח תפילין לפני יציאה לקרב, להשתתף בתפילה”, “יש תחושה שהציונות הדתית הולכת ומתחזקת, גם בצבא, ולצד זה, הנוער גם שובר ימינה, מתקרב לדת”. “הנכדים שלי ייאלצו ללכת בכיסוי ראש?”, “אז נהיה בסוף מדינת הלכה?”, “היית רוצה לראות את בית המקדש השלישי קם בימינו?”, “אז מה, להתחיל לגדל פרה אדומה? זה לא מגוחך?”.

הרב לאו יצא טוב מכל השאלות האלה, אל דאגה. הוא הרב לאו.

אבל הסיפור הוא כמובן לא התשובות אלא השאלות. אפשר ללמוד מהן המון על הגישה של כלי התקשורת ליהדות, על פס הקול שבו מלעיטים אותנו במהדורות החדשות, על התהום שהשיח הציבורי שלנו מצוי בה. כמה עצוב. כשאנחנו מדברים על יהדות, על מה בכלל אנחנו מדברים?

3.

אבל היו בריאיון, בכל זאת, גם כמה פסקאות מתבקשות על השואה והתקומה והתורה. אחת מהן היא כה מרגשת וסמלית, שחבל לא לפרסם אותה גם כאן, בעיתון של המדינה, ‘בשבע’. טוב, הגזמתי, בעיתון לאנשים חושבים.

במהלך הריאיון, מספרת הכתבת, קיבל הרב לאו שיחת טלפון שעוררה בו התרגשות גדולה. על הקו היה ולדיק קושנירוב, ששני הוריו נהרגו בפיגוע בקו 18 בירושלים ב‑1996 .

“בפיגוע הזה נרצחו 26 אנשים, בהם אנטולי וז’אניה קושנירוב, זוג עולים חדשים מרוסיה”, הסביר הרב בתום שיחת הטלפון. “הייתי אז רב ראשי לישראל, והיה אצלי נוהל, שמעבירים אליי את רשימת הנספים וכתובות המשפחות ואני הקפדתי ללכת לנחם כל בית.

אבל כשהגיעה הרשימה מקו 18, הכתובת של הזוג קושנירוב נעדרה ממנה. נאמר לי שלא יושבים שם שבעה, כי מי שנותר זה ילד בן שמונה בשם ולדיק, ותינוק בן שנה בשם תומר. אמרתי שאני רוצה לראות אותם, שלילד בן שמונה יש לי רגישות מיוחדת – זה הרי בדיוק הגיל שבו שוחררתי מבוכנוולד. קיבלתי את הכתובת שלהם בקטמון.

כשהגעתי, התינוק ישן בלול והילד ולדיק ישב על הרצפה ובהה בי, בדמות עם המגבעת השחורה שנכנסה פתאום. הייתה שם דודה, אחות של האמא, לריסה שמה, שאמרה לו ברוסית: ‘ולדיק, אתה יודע מי האיש שבא לבקר אותנו? זה הרב הראשי לישראל. אתה יודע, כשהוא היה בגילך גם לו לא היו אבא ואמא, כמוך עכשיו, והוא בא לישראל והוא היום הרב של כל המדינה’.

הילד הביט בי ואני הבטתי בו, והיא המשיכה: ‘אז אתה רואה, ולדיק? אם רק תרצה, יש לך עתיד ותהיה אדם גדול, אתה לא לבד’. זה מסוג הרגעים שאתה לא שוכח”.

אגב, אני אישית נכחתי ברגע כואב כזה, כ‑15 שנים אחר כך, לא רחוק משם. כשמשפחות פוגל ובן ישי ישבו שבעה על רותי ואודי הי”ד ועל שלושת הילדים שנרצחו באיתמר, הרב לאו נכנס, ולאחר שניחם ארוכות את ההורים והאחים, ביקש לעלות לקומה השנייה, לחדר שבו ישבה היתומה תמר פוגל בת ה‑12 , וסיפר לה את סיפור חייו, איך הצליח לצמוח מתוך הכאב.

ובחזרה לריאיון: “כמה שנים אחר כך”, ממשיך הרב לאו לספר, “עשיתי בר מצווה לאלף יתומים בכותל ומישהו עלה לבמה לקבל ממני תפילין, טפח לי ככה על השכם ואמר: אני ולדיק קושנירוב — ועברה בי צמרמורת. והנה עכשיו, אחרי הרבה שנים, טלפון. הוא התקשר לספר שהוא מתחתן, ושאל אם אוכל לחתן אותו, שהוא מקווה שאני פנוי בשבילו.

אמרתי לו, אני בשבילך פנוי תמיד. ניפגש מתחת לחופה שלך לפני ראש השנה, אני אגיד ‘תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה’, ולדברים תהיה משמעות גדולה”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’