מה היה חסר בחגיגות ה-50 לששת הימים?

1.

בקול רעש גדול ציינו פה בשבועות האחרונים 50 שנה לשחרור ירושלים, רמת הגולן, יהודה ושומרון וחצי האי סיני. באירוע קטן יותר ציינו השבוע 50 שנה ליציאת יהודי לוב.

מלחמת ששת הימים השפיעה דרמטית גם על יהודי ארצות ערב, וביום שלישי האחרון הגיעו כ-200 יוצאי לוב לבית התפוצות כדי לציין את נס 67′ שלהם.

עמוס גואטה, אחד המארגנים (וגם קרוב משפחה שלי), הראה לי רשימת המתנה של 100 איש שלא היה להם מקום באולם. “לא ידענו עד כמה אנשים מרגישים שהסיפור הזה לא סופר, עד כמה הם רוצים לשמוע ולהשמיע”.

אז הנה הסיפור הקטן של קהילת לוב, שהוא חלק מהסיפור הגדול של כולנו: השלטונות במדינה התנכלו ליהודים עוד לפני המלחמה. הם ניסו למנוע פעילות חינוכית, תרבותית ואפילו ספורטיבית של יהודים. המכתבים לישראל נאסרו, וכמובן שביקורים בה נחשבו לעבירה על החוק.

נחקקו עוד חוקים רבים שהגבילו את הקהילה היהודית, וההסתה בתקשורת ובדרשות במסגדים חגגה. עם פרוץ המלחמה, הוכרז בלוב “שבוע הזדהות” עם הפלסטינים, והפוגרומים החלו. הפגיעות היו גם ברכוש וגם בנפש. 18 יהודים נרצחו והשלטונות לא התערבו. חברי הקהילה התחבאו במקומות מסתור, והיו בטוחים שסופם קרב.

“עד אז עדיין גרנו יחד, יהודים וערבים”, סיפר גואטה על הבמה, “אבל פתאום המצב הפך למסוכן, בבת אחת. אימא שלי, טוני, נקלעה באמצע היום להתקפה אלימה, וגם החנויות והמכוניות שלנו נשרפו. כולם הסתתרו מבוהלים. המשפחות לא ידעו איפה הילדים מתחבאים ואיפה כל אחד נמצא. הקשר נותק. אימא שלי החביאה אז ילד שהיום נמצא כאן באולם.

“אני זוכר שראיתי את אבא ואימא מסתכלים על הרובע היהודי עולה באש ובוכים. חודש רצוף הסתתרנו, עד שהגיעה הבשורה המפתיעה: הממשלה מרשה לנו לצאת לאיטליה. לא האמנו. השארנו מאחור את הרכוש והבתים, את הכול. בטיסה לא היה מקום והדיילת אמרה לנו שנטוס בעמידה, אין ברירה.

“הסתכלנו מלמעלה על טריפולי האהובה ולא האמנו. ככה הגענו לרומא. אלפי היהודים האחרונים בלוב עזבו אותה, לעד. כשנחתנו הטייס אמר: אתם חופשיים, תפסיקו לפחד”.

אלפים מהם עלו ארצה, אלפים נשארו באיטליה, אבל בימים הראשונים ברומא הם קודם כל נפגשו כולם מחדש. כשכאן בארץ הצנחנים בכו מול הכותל, שם בכו קרובי משפחה שלא התראו שנים, או שכלל לא הכירו.

“בימי החירות הראשונים שלנו, הבנו פתאום שישראל מנצחת. הבנו שהרדיו הערבי שיקר. ואז התחלנו לדבר על הכל באופן חופשי. היה לי חבר בן 12 שההורים שלו גילו לו שם ברומא, בפעם הראשונה: יש לך שתי אחיות גדולות שחיות בישראל. הם פשוט פחדו לספר לו על כך בלוב, כי אם הוא היה מדבר על זה ברחוב היו הורגים אותם. בבית שלנו בטריפולי, בארון, החבאנו תמונה מוסתרת של בני דודים שחיו בארץ. היינו מסתכלים עליה המון. עכשיו לפתע אפשר היה לפגוש אותם.

“לבית הכנסת שפתחנו מיד ברומא קראנו ‘בית הכנסת הטריפוליטאי הציוני הראשון ברומא’. השלט הזה מתנוסס שם עד היום. זה נשמע שם מצחיק, כמו ‘בית הכנסת התימני הראשון על הירח’, אבל בשבילנו זה אמר המון, היכולת להגיד בפעם הראשונה ‘ציוני’ באופן חופשי”.

2.

רק שמונה מיליון איש חיים בישראל, ו-14.5 מיליון יהודים חיים בעולם כולו, מתוך 7.5 מיליארד בני אדם על פני הגלובוס. שטחה של מדינת ישראל הוא כ-20 אלף קילומטר רבוע, מתוך כ-510 מיליון קילומטר רבוע בכל כדור הארץ.

אז למה אנחנו תמיד בראש הכותרות? מה פשר האובססיה העולמית כלפי ישראל וכלפי היהודים? הנה שני הסברים, חדש וישן.

ניקי היילי, שגרירת ארצות הברית באו”ם, סימנה כבר בנאומה הראשון שם את הסיבה – אובססיה וחוסר הגינות: “כל כך הרבה דברים מתרחשים בעולם, ואנו עוסקים פה רק בישראל? איזה מוסר כפול. מועצת הביטחון אמורה לקדם ביטחון, אבל בפגישה שלנו על המזרח התיכון, הדיון לא עסק בהתחמשות הלא חוקית בטילים של חיזבאללה בלבנון, ולא בנשק והמימון שאיראן מעניקה לטרוריסטים. הוא לא עסק בדרכים להביס את דאע”ש, ולא באופן שבו נטיל על אסד אחריות לטבח של מאות אלפי אזרחים. לא.

“במקום זאת, הפגישה התמקדה בביקורת על ישראל, הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון. זו גישה משוחדת ומנותקת מהמציאות”.

זה ניתוח מצוין, כמובן.

היילי מנופפת לא פחות טוב מדני דנון גם במספרים – 70 החלטות נגד ישראל, שבע נגד איראן.

אבל מהי הסיבה העמוקה יותר למצב הזה? למה עצם קיומנו בעולם מטריד רבים, ועצם קיומנו דווקא כאן – ממש מטריף אותם?

בשנת 1935 ישב באירופה הרב ירוחם ליבוביץ’ מול תלמידיו ולמד איתם את פרשת השבוע, פרשת “שלח”, שעוסקת בחטא המרגלים ובקשר העמוק לארץ ישראל. וכך אמר אז הרב, בטקסט שכאילו נכתב אחרי צפייה היום ב-BBC או ב-CNN:

“כל החדשות מסתובבות כיום בנוגע לארץ ישראל. אף אדם שוטה לא יכול לומר על זה כי אלה הם דברים פשוטים ומקריים. היום פוליטיקה אחת מקיפה את כל העולם כולו. כל המתרחש, אף בקצה אחד של העולם, הופך כיום להיות שאלה כלל עולמית.

וכי איך מתקשר לכל השאלות הכלל-עולמיות העניין היהודי? לא יאומן כי יסופר איך שאין ממש מקום, ואין איש בעולם, אשר על פיהם לא יעלה שם ישראל. כל העולם כולו ממש יושבים ודנים על שאלת ארץ ישראל, כבעיה היחידה של כל העולם. הלוא זה ודאי אות ומופת שמיימי הוא!

“אבל מה זה מורה? מה היא כל ההתעוררות על ארץ ישראל, מה תעלומת כל העניין? בדבר שאין לי השגה אינני רוצה להתערב, אבל דבר אחד פשוט: כי לא פשוט זה!”.

גם אם אנחנו לא מבינים את הסוד, אנחנו מבינים שיש פה איזה סוד.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘ידיעות אחרונות’