זה המירון שלי I חיליק פרנק: “צעקו ברמקול: חיליק, צריך מישהו שינגן”

• ספר על עצמך. מי שמכיר את השם ‘חיליק פרנק’, מכיר כנראה את האלבומים ואת חיליק שיושב על ההר בל”ג בעומר ומנגן.

“מה אומר ומה אדבר”, אומר חיליק לחרדים10. “אני נגן קלרינט, אבל קשה לי לדבר על עצמי. אדבר על ל”ג בעומר – העניין שלי בל”ג בעומר הוא שאני נגן קלרינט, ומנגן כבר 27 שנה במירון, בהילולא של הרשב”י, בז’ באדר ובכל מיני אירועים. זה העניין שלי.

• איך אתה ‘מגיע’ למירון בל”ג בעומר? מה הקשר שלך לרשב”י, מה גם שקיבלת את המקום המרכזי שם, עד שהיום ל”ג בעומר ללא ‘חיליק פרנק’ זה לא בדיוק ל”ג בעומר?

אני נוסע לל”ג בעומר במירון מגיל 7-8, אבא שלי היה לוקח אותי ואת אח שלי היותר קטן, וכל שנה ככה. זו הייתה חוויה גדולה, עולם אחר ממה שיש היום. היה בלגאן, הייתה אנדרלמוסיה, אבל לא כפי שקורה היום. היום זו אנרכיה לעומת מה שהיה פעם, עם כל הסדר הטוב. אז היה יותר אינטימי.

אבל בכל אופן אני זוכר איך היינו עולים כל שנה לל”ג בעומר במירון, והחוויה הזו הייתה עושה לי משהו מיוחד. אני זוכר ששבועות הייתי מסתובב עם זה אחר כך.

• אנחנו מדברים על גיל 7?

כן, לא זוכר בדיוק 7 או 8, אבל זה הזמן. אחר כך אני זוכר שאבא שלי היה לוקח אותנו לפעמים לשבתות למירון, אני והוא לבד, כמה פעמים שבת למירון, ואז זה לא היה מקובל כמו היום. זה לא היה קשור לל”ג בעומר, לא היו אנשים.

אני זוכר שר’ אושר פריינד זצ”ל היה גם מגיע והיו עושים הכנסת אורחים קטנה של ‘יד עזרה’, היינו באים ואוכלים, זו הייתה אווירה שקשה לתאר אותה היום, אני רק יכול להתרפק. זה עשה משהו בנפש ובנשמה.

אני זוכר שבפעמים הראשונות שהגעתי למירון בתור ילד אבא שלי פשוט רצה להתפלל. התזמורת עמדה על שני שולחנות, שהיו מחוברים עם חוט ברזל. מי שמכיר, כשנכנסים לציון בחצר, יש חלונות כאלו שהדלת היא בצד שמאל ושני חלונות. אז לידן היו שני שולחנות ושם עמדה התזמורת.

כשאבא שלי רצה להתפלל, הוא שם אותי בצד, על יד התזמורת, ואז בזמנו ניגן שם הנגן הוותיק אברהם נוח בנדר, שעד היום עוד מנגן במירון, שיהיה בריא. הוא היה חבר מאד טוב של אבא שלי, אז עשה לי כזה מקום קטן. ואני זוכר איך הייתי מוקסם מהנגינה של הכלייזמר.

זה לקח שעתיים-שלוש, פשוט לשמוע את הניגונים ולראות את הקהל רוקד – פשוט הרגשתי חוויה שלא מהעולם הזה. וזה נתן כזו הרגשה, כאילו זה חורט לי בתוך הנפש. זהו, כנראה שאז נזרעו הגרעינים בפנים, וזה התחיל לנבוט וצמח.

בגיל 15 החלטתי שאני רוצה ללמוד לנגן בקלרינט. בהתחלה ההורים שלי לא כל כך ידעו איך לאכול את זה. ללמוד מוזיקה? אבל הסברתי להם שאני מאד רציני, אז הם דאגו לי לקלרינט ישן, והתחלתי ללמוד לימודים כסדרן אצל רומן קונצמן.

בזמנו החברים שלי הטובים בישיבה היו משפחת חשין, הבנים של אברהם חיים חשין, שהיה גם נגן וותיק במירון, וככה התחלתי את הדרך.

• איך אתה מקבל את המקום שם? בהזמנה? איך זה עובד?

אני אספר לך דברים כהווייתם: בזמנו לא הייתה תזמורת 24 שעות במירון, אלא רק בלילה. אחרי זה ביום, היו שמים איזה טייפ כזה בשעות אחר הצהריים, עם שירי בר יוחאי, והיו קצת רוקדים והיה קצת רמקולים להגברה.

שנה אחת החליטו עסקני מירון, אז בזמנו היה מצומצם כזה, לעשות תזמורת ל-24 שעות. והתחילו, ניסו בכל אופן. ובאמת לא התחילו על הבוקר, שמיד אחרי הוותיקין – ברבע לשבע התזמורת מתחילה לנגן, אבל ב-10-11 בבוקר התחילו לנגן והתחילו למשוך את זה.

ואז הגיעה שעת אחר הצהריים, ומקודם סיפרתי על אברהם נוח בנדר, הוא במסירות נפש ניגן את כל השעות האלו. הקלרנטים כבר התעייפו ולאט לאט התחילו ללכת הביתה, כבר לא נשארו נגנים, ואני התחלתי לנגן ניגוני חתונות. אז מיד צעק מישהו ברמקול: ‘חיליק, צריך מישהו שינגן’.

אגיד לך: באותה שנה לא חלמתי לנגן במירון, הייתי בחור צעיר בן 16-17, לא חלמתי על זה, ומאד התביישתי. אבל החברים שלי דרבנו אותי, אז עליתי. בהתחלה היה לי מאד קשה, העשרים דקות, חצי שעה ראשונה, אבל אחר כך, יותר ויותר קיבלתי אומץ ונשארתי על הבמה איזה שעתיים וחצי שלוש, והייתה התלהבות גדולה. הייתי בחור צעיר והקהל התלהב וקיבלתי בטחון עצמי וניגנתי. זו הייתה השנה הראשונה.

בשנה השנייה כבר קיבלתי רשמי את שעות אחר הצהריים לנגן, וגם בלילה נתנו לי וותיקי הנגנים איזה שעה-שעתיים, כי בכל אופן קצת עזרתי להם וניגנתי עם מוסא ועם חשין. ככה זה התחיל להתגלגל.

אני יכול להזכיר שאז לא היו כל-כך נגנים צעירים, זה היה מאד נדיר, אני זוכר שגם היו עוד שנים שניגנו, חברים שלי, אבל הם לא העזו לעלות על במה. ואני העזתי וככה ברוך ה’ תפסתי את המקום.

אחר כך הגיעו עוד הרבה נגנים צעירים, והיום איפה שאתה לא זז, יש קלרנטים וקלידנים ומשופעים במוזיקה.

• כשאתה מסתכל על מירון-של-אז, לעומת מירון-של-היום, מה עובר לך בראש?

אגיד לך את האמת, שלי עובר געגוע. אני מאד-מאד מתגעגע לימים של פעם. אבל דור דור ודורשיו, וזה לא אומר שבגלל שאני מתגעגע, אז היה יותר טוב. אולי הרגשת יותר פנימי, יותר נחקק. היום זה נראה לכאורה קצת תעשייתי והמוני.

מצד שני, כשאתה מסתכל על זה בעין אמיתית ורואה את הקהל העצום הזה שמגיע למירון, אתה אומר ‘מי כעמך ישראל”, אין עוד דבר כזה, ואני בטוח שמדורו של ר’ שימען אין עלייה כזו למירון כמו שיש בדור האחרון.

אתה יכול לראות בתמונות נהירה המונית, אבל מדובר בלמעלה מחצי מיליון בני אדם שמגיעים ב-24 שעות וזה מספר מטורף. אז אתה מסתכל על זה ואומר: עם ישראל יש לו צדיקים והוא עם מאמין, לא משנה מה שיעבור עליו ברוחניות ובגשמיות, יש לאן לנסוע ולאן לבוא.

אז מצד אחד, באמת מירון של פעם הייתה אחרת, ניתן רק להתגעגע, לא חושב שזה יחזור על עצמו אי פעם עד ביאת משיח, מצד שני היום אתה מגלה את עם ישראל בשעה היפה שלו, בשעת האחדות שלו, בשעה של האמונה וזה אלו ואלו. אתה יכול להסתכל על זה משתי זוויות.

• למה אתה הכי מתגעגע באותה תקופה לפני 25 שנה?

30 שנה אפילו. תראה, בוא נדבר על מירון של פעם קצת. בטפטוף קטן. היום כשאתה מגיע למירון, יש לך הדלקות של אדמו”רים ורבנים, כל ההר בוער בלהבות, פעם זה לא היה. אני זוכר כשהאדמו”ר מבאיאן הגיע לעשות את ההדלקה במירון, הוא הגיע עם קומץ חסידים, כולם היו נכנסים על הגג למעלה, לא היה לא פראנצ’עס ולא שוטרים ולא סדרנים – היו כל החסידים נכנסים, מביאים איזה אורגן, האדמו”ר מבאיאן היה מדליק, שעתיים, שרים, למטה היו רוקדים חסידים, וזהו.

היום אתה בא למירון, אז יש לך לכל אדמו”ר הדלקה, וזה יפה, לא חס ושלום שאני אומר שזה לא יפה, זה יפה, אבל זה שונה. פעם כל אדמו”ר, כל רב שהיה מגיע – היה מגיע לחצר, רוקד עם כולם, עשו לו מקום.

היום כל אדמו”ר מגיע עם החוג שלו ועושה הדלקה במירון. זה קצת מקום לגעגוע, בכל אופן. שכולם מגיעים למקום אחד ומתקבצים במקום אחד, אתה חושב על האחדות וזה קצת שונה. אמנם היום זה כבר לא שייך, זה לא ניתן במציאות, כי הציבור החרדי כל כך גדל והתרבה בלי עין הרע בשנים האחרונות, שזה לא שייך לבוא עם קבוצה קטנה ולהרגיש טוב עם כולם ביחד.

אתה מגיע להדלקה של תולדות אהרון, אתה רואה שם 20 אלף איש שמגיעים לשם במיוחד, אתה מגיע להדלקה של האדמו”ר מבאיאן אותו דבר, אולי עשרת אלפים 15 אלף איש שעומדים לך על כל ההר, אתה מגיע לריקודים בקרלין אותו דבר, כל דבר כזה תופס. פעם הייתה אווירה יותר משפחתית.

• יש לך איזה סיפור מיוחד?

אני לא כל כך איש שחיפש את הסיפורים. בשבילי הסיפור הגדול זה היה החיבור. הרבה פעמים אנשים מחפשים אנקדוטות, משהו שיתפוס אותם. אני, כשהייתי מגיע למירון כל שנה, הייתי כל כך מרוגש, עד היום כשאני מגיע למירון, ואני מגיע הרבה למירון כל השנה – אבל כשאני מגיע בל”ג בעומר, אז הרגש של הילד הזה שהיה מגיע עולה לי מלמטה וחודר עמוק-עמוק, כולי מתרגש.

גם אם הייתי שבוע שעבר או לפני שבועיים זה לא משנה. אין לי כל כך מקום לסיפור, הסיפור שלי זה האחדות, לראות את עם ישראל, את כל הצבעים, את כל המינים – מתערבבים לגוש אחד ענק, ואתה סוגר את העיניים, ואתה מרגיש טעם של רגעים של גאולה כזו. זה מדהים.

• מה מייחד בעיניך את ל”ג בעומר במירון?

אמרתי מקודם ואחזור שוב – הל”ג בעומר של היום זה דווקא ההמוניות, שמגיעים כל כך הרבה יהודים, עשרות אלפים מחוץ לארץ, מכל הארץ, מכל הסוגים, מכל המינים, מכל הצבעים – זה הסיפור של מירון. זה הסיפור של ל”ג בעומר.

• הראיון נערך בתשע”ז