גם הפטישים של יום העצמאות לא החרישו את הבכי החזק של סבתא

בכל שנה, כשיום הזיכרון היה נראה באופק, נכנסתי אני הילדה, לכמעט מרה שחורה.

ידעתי, שביום הזה, סבתא זריפה (יפה), אמו של אבי שעל שמה אני קרויה, נכנסת לאבל עמוק ובוכה ללא הרף. בנה אהרן, אחיו הצעיר של אבא שלי, ר’ יעקב זכרו לברכה, נפל במלחמת העצמאות, בתאריך כ”ד באייר תש”ח.

סבתא היתה בוכה כל-כך חזק, שגם הפטישים של ליל יום העצמאות, שרעמו בכיכר מלכי ישראל [-רבין היום] ששכן מול ביתה, לא החרישו את יפחותיה. הידיעה על נפילתו לא עזבה אותה עד יום מותה.

אנשים חושבים שהמעבר בין זיכרון לתקומה, בין אבל לשמחה, בין יום הזיכרון ליום העצמאות מרפא את הלב. יש שגם רואים בחיוב את ההצמדה של יום עצמאות ליום הזיכרון בבחינת מהקרבה לבניין, מאפילה לאור גדול.

אצל סבתא זה לא עבד.

היא המשיכה להתאבל ימים אחרי יום הזיכרון. יום העצמאות, נצרב בי כיום עצוב שמחובר ליום הזיכרון הקשה של משפחתנו. הוא לא היה יום שמח.

•

סבתא אגב, כלל לא ידעה שאהרן מפקד הנטוע עמוק בליבם של הקרבות, אבל גם את אבא שידע על דרגתו של אחיו – תפסה הידיעה על נפילתו בהפתעה מרה.

באחת מהפוגות הקרבות, חזר אבא משדה הקרב, וחש כי משהו לא בסדר. הוא הרגיש שאהרן נפגע. הוא ניסה לברר, אך לא קיבל תשובה. אנשים שהסתובבו בבתי החולים המאולתרים שקמו במקום סירבו לענות לו, והמתינו מן הסתם שהבשורה תגיע אליו מגורמים מקצועיים.

אבא נכנס לחדר בו שכבו עשרות גופות מכוסות בסדינים, ניגש לאחת האלונקות והרים את הסדין. הוא ראה מיד את פניו של אהרן, ונפל מתעלף.

את הסיפור הזה לא שמענו ממנו, אלא מקרובים ומאנשים שנכחו במקום.

אהרן היה גיבור.

הוא למד ב’חיידר’, ואחר כך בבית ספר יסודי ובבית ספר למסחר. כבר כשהיה בבית הספר הצטרף לארגון הנוער הספרדי ‘דגל ציון’ ושימש בו מדריך ומפקד, המשיך ב’נוער הציוני’ ולבסוף הצטרף לבית”ר ולמחתרת אצ”ל.

כפי שמתואר באתר ‘יזכור’ הוא השתתף בהרבה טיולים-סיורים קשים, בפעולות נגד השלטון הזר, ונודע באצ”ל בכינוי “מפקד גונדה יהונתן”. אהרן הכשיר את חניכיו הכשרה רוחנית וגופנית לקראת הבאות.

משפרצה מלחמת-העצמאות שימש כמפקד עמדת-מפתח בשכונת שפירא, השתתף בהדיפת הסתערות הערבים על שכונת התקווה, ובקרבות באבו-כביר ובנקודות אחרות במבואות תל-אביב.

בחול המועד פסח תש”ח השתתף בפיקוד ובקרבות כשכבשו כוחות אצ”ל את שכונת מנשיה, בצפונה של יפו. אחר-כך עבר עמהם לרמלה.

ברמלה שכן בית ספר על שם חסן סלמה, שנכבש מידי הערבים ואהרן היה מפקד העמדה במקום. זמן קצר לאחר מכן הובילו הערבים התקפה גדולה להחזרת הבית לרשותם. במהלך הקרבות נפצע אהרן, אך כמפקד אמיץ המשיך להילחם, למרות שהפצירו בו להתפנות ולקבל טיפול.

ההמשך היה עצוב ומר, במהלך קרבות פנים אל פנים עם האוייב הערבי נפל אהרן עם כמה מחייליו.

אהרן הי”ד בן 19 בנפלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

כשלושים שנים מאוחר יותר, בתאריך נפילתו – כ”ד אייר, נולד בני השני שיבדל לחיים שנקרא על שם אבי ז”ל.