אמו של הנער החטוף הי”ד כותבת לשכנים שבנם נרצח • המכתב המלא

אומרים שהרגע הזה, המקום, שבו אתה מקבל בשורת איוב, הוא רגע משמעותי בהתמודדות עם אובדן, רגע שלעולם לא שוכחים אותו.

מאז חטיפתו של גיל-עד לא היינו מסוגלים לקיים את המנהג המשפחתי שלנו, לנפוש בצפון לפני פסח, ודווקא השנה, כשהחלטנו לחזור למנהג האהוב, לאגור כוחות, לקראת עוד ליל סדר בלי גיל-עד, זה תפס אותנו.

בין נופים ירוקים ונביעת מעין של מים חיים, נודע לנו שחברו של גיל-עד לישוב ולישיבה, אלחי, נרצח בפיגוע הדריסה.

ההלם, הנדיפות, המעבר המצמרר מיש לאין, מחי למת, אינם נתפסים.

הכאב הזה הוא גם לא מרפה אך גם בעל עוצמות וגוונים, ועכשיו הזמן לתת לו מקום. כמה שצריך.

לא לברוח ממנו, גם כי אי אפשר, אבל אולי בעיקר כי זה מה שצריך עכשיו. לכאוב. לזעוק. לתת לדמעות מקום. לבכות על האובדן. על הבור שנפער. על הכיסא הריק שיהיה בליל הסדר. שיהיה מעכשיו בכל שבת, בכל חג, בכל רגע… משפחת טהרלב. חברים טובים. שכנים. אהובים כל כך.

•

אלחי המתוק, נשמה גדולה בגוף צעיר.

אתה בוודאי פוגש ברגעים אלו את גיל-עד אי שם במרומים, ואני בטוחה שאתם מליצי היושר הכי טובים שיכול לבקש העם הזה. ואנחנו, אלחי, פוגשים את הוריו של אלחי עכשיו ברגע השבר פה על הארץ, מתרסקים איתם לרסיסים קטנים, מרגישים איתם את האוויר המתרוקן, את השבר בלב שאין לו מרפא.

כך הרגשנו לאחר מותו של גיל-עד, כשחיפשנו את הנערים אך מצאנו את עצמנו. כבר אז הרגשנו שרב המחבר על המפריד בין הרסיסים האלו, שדווקא המהלומה שחטפנו, הארעיות אליה נקלענו, תובעות מאיתנו להחזיק את החיים חזק בשתי הידיים.

לחבק שוב ושוב את הקרובים לנו. להעריך את הביחד שיכול להיגמר בפרידה פתאומית.

בטח בערב החג המשפחתי הזה, בחג הזה שהוא עת לאהוב וכעת גם לבכות.