אדם צריך לשאול את עצמו: למה עשה הקב”ה שיש בידי כסף בשפע?

אחד ממאפייניו המובהקים של העם היהודי הוא נדיבות הלב לצורכי צדקה.

לאורך כל הדורות יהודים פתחו את לבם וכיסם למען הזולת, להחזקת התורה, לבניית בתי כנסת ולמטרות קדושות אחרות.

אחד הביטויים הקדומים למסורת זו הוא ההתגייסות ההמונית של בני ישראל בצאתם ממצרים להקמת המשכן. אין זה דבר מובן מאליו.

אך אתמול היו עבדים. עדיין הם נודדים במדבר וטרם באו אל המנוחה ואל הנחלה. במצבים כאלה בני-אדם נוטים לשמור על כספם, כדי שיוכלו להתבסס בבואם אל מקום הקבע שלהם. ואילו בני ישראל תרמו בנדיבות זהב, כסף וחומרים יקרים אחרים, כדי להקים את המשכן בתכלית ההידור והיופי.

משפט וצדקה

בעומק תפיסת הצדקה בעם היהודי טמונה ההכרה כי הכסף שברשותנו בעצם אינו ‘שלנו’.

אמנם הרווחנו אותו ביושר והוא מצוי בבעלותנו, אבל למעשה זה כספו של בורא העולם ומנהיגו, והוא הפקיד אותו בידינו. הביטוי המיָדי לכך הוא בהפרשת מעשר או חוֹמֶש לצורכי צדקה, אך בזה לא מסתיימת מחויבותנו למתן צדקה.

יש הסבורים שצדקה נותנים מהכסף המיותר שברשותנו. אחרי שגמרנו להוציא את כל ההוצאות האישיות שלנו, ובכלל זה מותרות ופינוקים, ועדיין נשאר לנו עוד כסף, יש מקום לשקול לתת אותו לצדקה.

החסידות מלמדת להפוך את נקודת המבט. היא מסבירה זאת על-פי צמד המילים “משפט וצדקה” המופיע בתנ”ך כמה וכמה פעמים: על האדם ‘לשפוט’ את עצמו ולבחון מה באמת חיוני בעבורו, ואת השאר לתת לצדקה.

הטענה “זה כסף שלי ואעשה בו מה שאני רוצה” אולי נכונה מבחינה פורמלית, אבל אין היא נכונה באמות מידה יהודיות. אין זה “כסף שלך”. זה כסף שהקב”ה הפקיד בידך, והוא מצפה ממך להשתמש בו בדרך הנכונה.

אדם צריך לשאול את עצמו: למה עשה הקב”ה כך שבידי יש כסף בשפע, ואילו הזולת סובל ממצוקה ומחסור? הלוא ברור לנו שהכול תלוי בברכת ה’.

עינינו הרואות שלא לחכמים לחם. אם חלילה נפסקת אותה ברכה אלוקית, גם אנשים מוכשרים וממולחים עלולים לפשוט רגל ולהפוך לפושטי יד.

וכי הקב”ה נתן לי את השפע כדי שאבזבז אותו על מותרות וחיי פאר, בשעה שאחרים משוועים לפת לחם, ומוסדות תורה וחסד נלחמים מלחמת קיום יום-יומית?

רכוש אמיתי

לא קל לאמץ גישה זו, אבל זה האתגר העומד לפנינו, וזה גם הכלי המחזיק ברכה לקבלת השפע מלמעלה.

ככל שיהודי נותן יותר צדקה, כך הוא כאילו מוכיח לקב”ה שאפשר לסמוך עליו ואפשר להפקיד בידו עוד ועוד כספים.

מעשי הצדקה והחסד גם נותנים לאדם סיפוק אמיתי.

חכמינו אומרים שכאשר האדם עוזב את העולם אין הוא לוקח איתו לא כסף ולא רכוש. הדבר היחיד שנשאר בידו הוא התורה והמעשים הטובים. אלה הנכסים האמיתיים שילוו אותנו לנצח, ואותם איש לא יוכל לקחת מאיתנו. לכן חשוב לתת וכדאי לתת, בלב רחב ובנפש חפצה.