אם כולם מחזיקים סמארטפונים וגם צפו בשטיסל – אז מדוע שותקים?

כולם יודעים, כך ניתן לקבוע, כי כאשר היינו ילדים, אי שם בראשית שנות ה-80, ההורים שלנו נדרשו על ידי מנהלי בתי הספר להצהיר כי אין להם טלוויזיה בבית. אז הם חתמו שאין, למרות שהיו כאלה שהייתה להם קטנה בחדר השינה.

כולם יודעים, אתם וגם אני, כי מאות בחורי ישיבה, פושטים בלילות שישי ובערבים נוספים על קיוסקים ופיצוציות וצופים במשחקי ספורט, כדורסל, כדורגל, מונדיאל ואולימפיאדה. יש אפילו שלא רואים בכך רע אבל איש לא מוכן לדבר על זה בקול, ‘ולפתוח’ את הנושא הכל כך חם הזה לדיון.

כולם יודעים, יודעות בעצם, אתן, וגם בנות דודתי ואחותי כי לראיון בסמינר הלכתן עם הפיאה הקצרה והמכוערת שלקחתן מהשכנה הדוסית ממול. גם מנהל הסמינר יודע את זה. אבל יש ביניכן הסכמה שבשתיקה שלא מדברים  על זה.

כולם יודעים, גם אתן וגם סגנית המנהל [למה יש שם גברים בלי סוף לעזאזל] כי שבוע אחרי שהילדה נכנסה לסמינר אתן חוזרות לפיאת הקסטם הארוכה, לחצאיות ולחולצות שכל מה שיש לומר עליהן הוא, שמנדלסון וליברמן מעולם לא פגשו כאלו בחייהם.

כולם יודעים, אתם וגם סוכן הטלפון הסלולרי החרוץ שמוכר ‘רק’ מכשירים כשרים, שיש לכם שני מכשירי טלפון, כשר ולהתקשר, ושבטופס של החיידר והסמינר רשמתם את המספר הכשר, והתפללתם שלא יתקשרו מהמזכירות בזמן שהוא לא עליכם.

כולם יודעים, גם ראשי ישיבות ומשגיחים ששוחחו איתי באופן אישי, כי הם ישבו בגהינום על הפשעים שלהם באפלייה העדתית, אבל הם כבולים לנורמה החברתית הקובעת כי ישיבה טובה נחשבת לכזו שאחוז הספרדים בה נמוך. כולם יודעים את זה, אבל האינרציה החברתית יותר חזקה מכולם.

כולם יודעים, בטח אלו שעברו משברים קשים מאתנו, ששאלות של אמונה ותהיות על מוסדות חברתיים-חרדיים, גם כאלו שהיו קדושים בעינינו, מאיימים לפרוץ אל פני השטח של הסמינרים והישיבות גם אם איש לא מדבר על כך.

כולם יודעים, שכולנו, גם עוטי הפראק שבינינו, צופים בסרטים ‘תקניים’ כמו שטיסל, החצר, אושפיזין וכו’, אבל הילדים בחכמת שורדים שאיפיינה דורות של העם היהודי יודעים כי אסור לדבר על כך ‘בחוץ’. גם את סרטי ‘הגן של דודו’ שהם ראו אצל הסבא והסבתא אסור להם לחלוק עם בני השכן, שראה אותם גם כן אצל הדוד המודרני.

כולם יודעים, גם המחבלים והשונאים האדוקים בינינו, שהרבה דברים לא טובים קורים אצלם במחנה, כן שלכם, אבל אתם בוחרים להמשיך ולהצדיק את הקבוצה שלכם, גם כאשר גמד קטן טוען בלחש בפינת עליית הגג של הלב ש’זה לא בסדר מה שקורה כאן, ומי יודע לאן זה יגיע’.

כולם יודעים, שישנם רבנים גדולי תורה המסתובבים בינינו הנחשבים ‘לליברלים’ ומסוגלים לתמוך ביזמות חברתיות מרחיקות לכת מנקודת מבטו של הרחוב החרדי, רק שהם לא מוכנים להצהיר על כך בפומבי. כולם, כך נדמה, יודעים בדיוק מי הרבנים הללו, אבל מאידך, כולם גם מבינים לליבם ולחרדתם האיומה כי שמם ישורבב ליזמות מעין אלו.

כולם יודעים, גם אחרי פרשת אסתי ויינשטיין והתחקירים מלאי הצבע של שמואל רוזנר ו’המקור’ שב’גור’ אין באמת כדורים לכל הילדים, וש’התקנות’ לא באמת מיושמות על ידי כלל החסידים והחסידות. כולם יודעים את זה בחסידות ומחוצה לה, אבל לא מדברים על זה בקול.

אז אם כולם יודעים את כל זה, ובכל זאת מתנהגים באופן כל כך שונה, אולי אפילו קוטבי לאידיאל ‘הפורמלי’, למה למען השם לא עושים זאת בגלוי?

אם להמונים יש טלפון לא כשר, הנשים לובשות פיאות מרהיבות מחוץ לראיון עם פוירשטיין, בגור רובם לא שומרים על התקנות, ראשי הישיבות מודים שישבו בגהינום, השונאים והמחבלים מבינים שמשהו פה לא בסדר, אנשי החינוך מודעים לשאלות האמונה הבוערות בלבות הצעירים, והמשגיחים יודעים היטב מה קורה בחלק ניכר מן הישיבות הבינוניות בסדר שלישי ביום חמישי (וגם בימים שבין יום ראשון לחמישי), למה לא לעשות את זה כלפי חוץ, ואולי באמצעות כך לטפל סוף-סוף בבעיה?

למה לחיות בשקר מתוך מודעות?

החיים הכפולים הללו, לא מסוכנים בהיבט הרוחני או הדתי, שכן תהליכים של תנועה דתית בכיוון שמרני או רפורמי, מתכנס או נטמע, מתבצר או נפתח מתרחשים ונובעים משורה של כל כך הרבה גורמים ומשתנים, שאיש לא יכול למנוע אותם.

הבעייה האמיתית היא הריקבון והעיוות שפושטים בחברה שחיה בשקר.

כשהקולקטיב כולו, יודע כי הוא משקר את עצמו, את בניו, את מוריו, את שכניו ואפילו את משפחתו – לומדים הצעירים והילדים שבו כי תרבות השקר, הרמייה העצמית, וחוסר האמת עשויים להוות צורת חיים לגיטימית.

האם זה מה שאנחנו רוצים, בסופו של יום, האם בחברה כזו אנו שואפים לחיות?