למה לא הצלחתי לצאת מהבית בו ישבו שבעה על הרב יעקב אדלשטיין זצ”ל

1.

לא כתבו על כך במוספי הכלכלה והנדל”ן, אבל אני יודע את זה בוודאות: הערך של אחת הערים היוקרתיות בארץ צנח בבת אחת השבוע. נכון, רמת השרון תישאר במיקום גבוה בדירוג הערים היפות והמטופחות בישראל, אבל משהו השתנה. הרב יעקב אדלשטיין, שחי ופעל בה יותר משישים שנה, נפטר השבוע בגיל 93. פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה.

מי היה הרב אדלשטיין? איך אפשר לתאר את דמותו המיוחדת, החד פעמית, למי שלא הכיר? האמת שקשה.

המשפטים הסטנדרטיים שרגילים להשתמש בהם על רבנים גדולים שמסתלקים לבית עולמם לא יעבדו כאן. כלומר, ברור ש”שקעה השמש בצהריים” ו”אוי לה לספינה שאבד קברניטה”. אבל זה לא מספיק כדי להקיף את האישיות הגדולה, על כל פניה וצדדיה.

2.

על הנייר, לפי הספר, הרב אדלשטיין היה קודם כול, ומעל הכול, תלמיד חכם עצום. מה שנקרא בטרמינולוגיה החרדית-ליטאית “גדול”.

בן לדור המייסדים של ישיבת פוניבז’ (הוא למד במחזור הראשון יחד עם אחיו, הרב גרשון אדלשטיין, שעומד כיום בראש הישיבה), תלמיד מובהק של החזון אי”ש ושל גדולי הדור הקודם. מצד שני, הרב אדלשטיין כיהן במשך עשרות שנים כרבה הראשי של רמת השרון, עיר שהיא לא בדיוק פוניבז’. והרב החרדי הזה, הוא ובני משפחתו, אהובים מאוד על תושביה.

מצד שלישי הרב אדלשטיין לא היה רק למדן ותלמיד חכם ורב עיר אלא גם מקובל, בקיא גדול בתורת האר”י, איש שרבים שוחרים לפתחו ומחכים לסגולותיו ועצותיו.

אני כמובן לא מבין בזה (עדיין), אבל כאן מגיע הצד הרביעי: את ‘ספר יצירה’ אני לא מכיר, אבל נודניקים אני מכיר גם מכיר. יצא לי לפגוש כמה כאלה בחיים, והיחס של הרב אדלשטיין אליהם הדהים אותי שוב ושוב. תמיד מאיר פנים, תמיד לבבי, עם מידות מופלאות וסבלנות אין סופית.

זוכרים את הסיפור מהגן על האיש שבא להציק להלל הזקן בשאלות מטופשות? הרב אדלשטיין חי תמידית במצב כזה, של מישהו שמתדפקים על דלתו. דלת הבית, דלת בית המדרש, דלת הרכב. במו אזניי שמעתי איך שואלים אותו שאלות הרבה יותר מגוחכות מ”מדוע ראשיהם של בבלים סגלגלים?”.

ותמיד תמיד הוא הקשיב, התייחס, ענה במלוא הרצינות וכובד הראש. מזל שתושבי רמת השרון לא התערבו ביניהם אם יצליחו לעצבן אותו, כי הם היו מפסידים את כל כספם. ויש להם הרבה.

3.

ואולי בעצם צריך לדבר על מאפיין אחד מרכזי, שיסביר את כל האחרים. שש שנים גרנו ברמת השרון בשכנות לרב, וסוד הקסם, כך נדמה לי, היה המגע עם הנצח.

מי שבא לשיעורו בימי רביעי בבית הכנסת הישן של רמת השרון, וראה אותו פותח שבוע אחר שבוע את ספר תהילים ומלמד פסוק אחרי פסוק עם פירוש רש”י, הרגיש שהוא נמצא בזמן אחר ובמקום אחר. מי שראה את הרב בשמחות המשפחתיות שלו, מברך כל אחד ואחת מהאורחים, שמח עם כל אחד, לא הרגיש במדינת ישראל המפולגת והמשוסעת.

לא ראית סביבך את הציבור ה”חרדי” חוגג, גם לא את הציבור ה”דתי-לאומי”. זה לא היה אירוע של הציבור ה”חילוני” וגם לא של ה”חוזרים בתשובה”. ראית ציבור יהודי. ההגדרות המגזריות הקטנות כל כך שלנו נמסו אל מול גישתו הפשוטה והמקרבת.

מי שזכה לסעוד בשולחן השבת של משפחת אדלשטיין, לחזות ברב הישיש סופר בעצמו את הכיסאות והצלחות ומוודא שלא יחסר חלילה לאיש, מי שזכה לשמוע את דברי התורה וגם את שיחת החולין, לראות אותו ואת נכדיו רוקדים למלאכי השרת שבאים לברכם, מי שראה את הרב רץ בסוף הסעודה, כמו ילד שמקבל ממתק, אל הגמרא הגדולה שמחכה לו – הרגיש שוב, מעל לכאן ולעכשיו.

הרב אדלשטיין, שנולד בליטא של תרפ”ד, ראה את כל נקודות השיא והשפל של המאה הקודמת. משטרים קמו ונפלו, אידיאולוגיות של קומוניזם, נאציזם, סוציאליזם ופאשיזם סחפו אומות ומדינות – וגוועו. מלחמות עולם פרצו, מדינת ישראל קמה ויצאה להילחם שוב ושוב על קיומה, התרבות והטכנולוגיה השתנו לבלי הכר.

כל דור מרד בקודמו וחיפש חידוש, ואפילו מי שנשאר דבק ביהדות, מצא עצמו לפעמים מבולבל ומיואש. אבל הרב בשלו. שגריר של הנצח. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים וכן הלאה עד לרב יעקב אדלשטיין. והוא – משימת חייו למסור אותה הלאה. למי? לכל יהודי ויהודייה, בכל גיל, בכל רמה. היא הרי של כולנו.

לכן הרב אדלשטיין בירך בחום כל נער בר מצווה רמת-שרוני שיזכה לתורה, לחופה ולמעשים טובים, בלי לבדוק לאיזו מפלגה הוריו מצביעים. לכן רבבות בני אדם מכל הארץ והעולם מצאו את עצמם לאורך השנים בבית ברחוב נעמי 4 – שם הרב תמיד ענה לטלפון, בלי אנשי חצר ועסקנים – עם כל מצוקותיהם ושאלותיהם, מתקבלים בסבר פנים יפות, כאילו חיכו רק להם.

ואלה רק חלק מהדברים שזכיתי לראות בעצמי.

4.

הטור הזה נכתב מבית האבלים. הגעתי לכאן במוצאי שבת רק כדי להגיד “המקום ינחם אתכם”, או אולי “המקום ינחם אותנו”, ולפנות את הדרך לאלפי המנחמים הבאים. אבל כמה סיפורים ששמעתי באותו ערב גרמו לי להבין שאני צריך לבטל את כל הלו”ז השבועי ולשבת שם עם לפטופ בפינת הסלון עד תום השבעה, פשוט כדי לנצל הזדמנות שלא תחזור.

זה בראש ובראשונה עניין טכני: הרב אדלשטיין, כאמור, לא היה קשור למגזר מסוים. לכן אי אפשר לפרסם בעוד שבוע מודעה ב’יתד נאמן’ או ב’בשבע’ ולבקש שכל מי שיש לו סיפורים אישיים על הרב יפנה למייל כך וכך.

כדי להגיע לכל אוהבי הרב צריך לפרסם גם ב’הארץ’ וב’גלובס’, וגם זה לא יספיק. כי המעגלים האלה כל כך רחבים ומגוונים שהדרך היחידה לא לפספס היא פשוט להיות שם פיזית כשכולם, מכל קצווי ארץ, חוזרים אל הבית לביקור אחרון בהחלט. באים למקום שבו מצאו נחמה, הפעם כדי לנחם.

אני יושב פה שעות ושומע ומקליט וכותב, ואפילו לא יודע לאיזו מטרה בדיוק. אולי ייצא מזה ספר או חוברת, אולי תוכנית רדיו. כרגע אני פשוט מרגיש צורך לתעד. לאו דווקא את המופתים והניסים, ולא חסרים גם כאלה, אלא יותר את הסיפורים האנושיים שכל אחד מאיתנו יכול להתבונן בהם ולקחת מהם משהו לחייו.

ואולי בעצם זה המופת הגדול מכולם – היכולת של הרב אדלשטיין להתגבר על הטבע האנושי ולחיות כל כולו למען הזולת.

5.

אז הנה רק כמה סיפורים קטנים-גדולים ששמעתי כאן השבוע.

תושב רמת השרון, השחקן עודד מנשה ואשתו עדן הראל, סיפרו שהתארחו בבית הרב בחג הסוכות האחרון. בני המשפחה שרו ושרו שירים חסידיים, ועודד שתק. הוא לא הכיר אף שיר. אחרי כמה שירים הרב פנה אליו, לעודד, שכל כך רגיל לעמוד תמיד במרכז העניינים, להופיע, לשיר, לשחק, וביקש ממנו שישיר גם.

“תשיר לנו ‘ירושלים של זהב'”, הציע פתאום. עודד ביצע את השיר הציוני המפורסם, סולו, אל מול כל הילדים והנכדים החרדים, והרגיש הכי בבית בעולם.

השבוע הוא שיחזר את המחווה הקטנה הזאת ואמר שזו רק דוגמה אחת לרגישות של הרב כלפי כל אחד, למאמץ הבלתי פוסק שכל אחד ירגיש טוב, ירגיש שייך.

אנחנו כל כך רגילים למלחמות של דתיים וחילונים, ששכחנו שאפשר גם סתם לכבד.

“לפני שנים שמתי לב”, סיפר לי אחרי הלוויה ראש עיריית רמת השרון, אבי גרובר, “שתושבי העיר לא נוסעים בשבת דרך הרחוב של בית הכנסת של הרב. ושיהיה ברור: אין אצלנו שום קנס או אכיפה, זאת רמת השרון, אבל אנשים מעדיפים לעשות עיקוף ולא להיכנס לרחוב רבינו תם, אלא להסתובב דרך רחוב גולומב”.

ואז הוא שלף מכיסו את הפתק האחרון שהרב כתב לו, בחודשים שבהם כבר לא הצליח לדבר. ראש העיר שאל אותו מה הוא מאחל לעצמו, והרב כתב: “מה שחשוב לי שאוכל להמשיך לעזור לאנשים”.

וכאן, אחרי המשפט הזה, רואים שהרב כתב נקודה, אבל הוסיף לאחר רגע של מחשבה: “בלי טעויות”.

ראש העיר לא נרגע מהפתק הזה: “אתה מבין? בן אדם חולה, בן 93, שכבר לא יכול לדבר, אבל כששואלים אותו מה הוא הכי רוצה הוא אומר שהוא רק רוצה להמשיך לעזור לאחרים ולא לטעות”.

6.

עשרות סיפורים כאלה שמעתי השבוע, והמשכתי ללקט אותם, אחד ועוד אחד, כי נדמה לי שזו בדיוק הרוח שחסרה לנו בשיח הציבורי בישראל.

אהבת תורה יחד עם כבוד אמיתי לזולת. יראת שמיים ודקדוק במצוות יחד עם אחריות לכלל. שמעתי על האשה המבוגרת שבאה לגור בעיר ושאלה: “מי זה הזקן הנחמד הזה שגר כאן? הוא תמיד אומר לי ‘בוקר טוב’ הכי יפה”, על הילד של השכנים שהאופניים התפנצ’רו לו בשבת בבוקר ודפק בדלת בחיפוש אחר משאבה (“הרב הסביר לו בנעימות רבה למה היום אסור לנפח את הגלגל, אבל הפציר בו לבוא שוב למחרת, והוא יעזור לו”).

פגשתי את פרופ’ יהודה אדלר מ’שיבא’ שטיפל בו בשנה האחרונה וסיפר שאלה לא היו יחסי “רופא-פציינט” אלא יחסי “רופא-מלאך”. ושמעתי גם איך הרב הגיע תמיד לאינספור שמחות של אחרים במסירות רבה (העוזר שלו סיפר: “היו לו בלילה אחד ארבע חתונות, שלוש בר מצוות ושני אירוסין. בירושלים ובאזור המרכז. אמרתי לו שזו טרחה גדולה בשבילו אבל הוא ענה: אני רואה, משום מה, שאם אני מגיע זה נורא משמח את בעלי השמחה. איך אני יכול לא לשמח אותם ככה?”).

רבים סיפרו שם על ה”קבלות” הקטנות שביקש מהם לקבל, כדי שכל אחד ישתפר. קצת. עוד טיפה ועוד טיפה.

צעיר חילוני שבא לקבל ברכה, סיפר שהרב הציע לו “רק אל תעשן בשבת בפרהסיה”. רווקה חרדית מבוגרת סיפרה שהציע לה “להוסיף התחזקות שקשורה בכבוד שבת”, אבל אם לקבל שבת מוקדם סתם יכניס אותה למתח, אז שתחשוב על משהו אחר.

נגיד לקנות נעלי שבת, שיהיו לה נעליים מיוחדות רק לשבת קודש. כל אחד עם השאלה המיוחדת שלו ועם התשובה המיוחדת והפרטית שקיבל.

איך הגדירו אותו באחד ממאמרי ההספד השבוע? “הרב של פרט ישראל”.

7.

טוב, אם גם לכם יש סיפורים כאלה – אשמח לשמוע ולהשמיע. כשהטור הזה יתפרסם בעיתון כבר לא אהיה בפינת הסלון הצפוף, אבל אפשר לפנות אליי באמצעות כתובת המייל כאן למטה.

ועכשיו אני באמת חייב לסיים. בחור עם קוקו וכלב מתקרב אל בית האבלים. אני חייב לשמוע את הסיפור שהוא הולך לספר על הקשר המיוחד שלו עם הרב.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’