איך ועידת ש”ס הוכיחה שאריה דרעי התייאש מלקבל קולות מה’שקופים’

1.

יפה עשה יעקב ריבלין, הפרשן הפוליטי של ‘בקהילה’, שלמרות הגילוי הנאות על ועידת ש”ס שנערכה במלון בירושלים (“כותב השורות הנחה שם פאנל והיה אורח התנועה במהלך השבת”), לא נמנע מלמתוח ביקורת על המפלגה בנושא האפליה.

היום (שני), לאחר שבועות בהן לא אפשרה ש”ס את הפוטו-אפ המסורתי שעורכות המפלגות בימי שני בכנסת, כשהן פותחות את דלתותיהן בפני העיתונאים לכמה דקות של נאום היו”ר, תיפתח השבוע דלת חדר סיעת ש”ס למופע משותף עם יו”ר הבית היהודי נפתלי בנט. יחד עם אריה דרעי,  ינסו השניים להציג, כביכול, פתרון לאפליה, באמצעות תקנות.

“עיון בגוף התקנות… מלמד שאם יש חדש תחת השמש הוא מכוסה בעננים כבדים. אין בתקנות אזכור במילה אחת של אפליה עדתית וכל כולן הליכים ביורוקרטיים של נוהל קבלת תלמידים. יש מועדים לרישום, יש נהלים של הגשת ערר על אי-קבלה, יש הגדרת סמכויות של ועדת השיבוץ העירונית, ויש כמה סנקציות למנהלים שלא יקבלו את החלטות הוועדה. הסנקציה המרכזית של שלילת תקציבים הופעלה כבר השנה נגד שני סמינרים שסירבו לקבל החלטות של ועדת שיבוץ”.

זו האמת. אפליה על רקע עדתית אינה חוקית ולא על פי שום תקנון, כבר כיום. ניסוח תקנון, כמו גם צלצולי ‘בשורה’ של הנה-הבאנו-פתרון – אינן פתרון. אילו באמת הייתה ש”ס מתכוונת להילחם באפליה, הייתה תומכת בחוק של ח”כ יעקב מרגי, חוק שנקבר תחת לחץ המפלגות החרדיות.

נכון להיום, למרבה הצער, הגוף היחיד שיכול לטפל באפליה הוא בית המשפט, ומי שמגיש את הפניות הוא עו”ד יואב ללום מעמותת ‘נוער כהלכה’. ישאל כל אחד את רבותיו באשר להיתר לפנות לערכאות, אבל בל נשלה את עצמנו כי מפלגה חרדית, ולו גם מפלגה שחרטה על דגלה את הטיפול באפליה כהבטחת בחירות מהדהדת, יכולה או רוצה למנוע אפליה על רקע עדתי.

וכפי שבישרה הכותרת בבקהילה: “הייתה אפליה. תהיה אפליה”.

2.

הנה כמה תובנות חשובות מהוועידה, כפי שהעלו אותה על הכתב מספר עיתונאים:

אלי ביתאן, ‘בקהילה’: “ש”ס…ניצבת לקראת שורת החלטות שייקבעו את עתידה לקראת הבחירות הקרובות, וצריכה לבצע אותן כשהיא ללא המנהיג הרוחני מרן הגר”ע יוסף, שאפילו תמונתו לא עיטרה את שלטי הוועידה”.

יוסי אליטוב, ‘משפחה’: “בעבר ש”ס הייתה עורכת את מפגשיה במלון ‘באלי’ המפואר ליד קבר רבי מאיר בעל הנס. למי שלא הבין, מדובר במלון בסדר גודל של חדר אוכל קיבוצי. הפעם החליטה ש”ס כי המעמד מחייב לעלות לירושלים ולקיים ועידה בדיוק כמו המפלגות הגדולות: עם דגלים יפים, עם דיאגרמות מקצועיות, עם הצמדת התואר ‘ועידת ש”ס השלישית’ – אף אם לאיש לא ברור מתי נערכו הוועידה הראשונה והשנייה”.

שמעון בריטקופף, ‘משפחה’: “ש”ס של שנת תשע”ז רואה בהתחרדות וההתכנסות כלפי פנים את כלי העבודה העיקרי שלה לשנים הקרובות”..”בעוד ‘ועידת המודיע’ פותחת דלתות לראש הממשלה ולנציגי ממשל שלא ידעו בגלגול הזה לאיית את המילה ‘ספודיק’ גם תחת איומים, ובוועידת ‘דגל’ הרשו לעצמם להביא את מנכ”ל לע”מ ניצן חן ואת העיתונאי חיים זיסוביץ’, כמו גם את ראש עיריית לוד יאיר רביבו ועוד אנשים שאת המושג כיפה שחורה מכירים יותר מסיפורי ילדים ופחות ממציאות החיים, תנועת ש”ס שנחשבה כל השנים לישראלית יותר וככזו שפונה לקהלים רחבים יותר החליטה להתמקד בבסיס החרדי ולהתעלם מכל השאר”.

הלכו ה’שקופים’ לבלי שוב.

3.

מעולם לא נראו עיתוני סוף השבוע פחות רלוונטיים, כפי שנראו השבוע.

לפתוח עיתון בשבת, ולקרוא בו על מצב בריאותו המשתפר והולך של הגר”י אדלשטיין זצ”ל. אלו הם הימים בהם רק אתרי האינטרנט החרדיים מעודכנים ברגע האמת. אפילו יתד נאמן שהתאמץ להספיק ולעדכן לקראת גיליון יום שישי, מצא עצמו מעודכן רק בחלק הפחות אטרקטיבי של קונטרס החדשות.

בקהילה (משה וינברגר): “אמש (רביעי) נערכה התייעצות רפואית עם רופאו האישי – פרופ’ אוריאל לוינגר. לדבריו, יתכן כי הרב ישוחרר כבר בימים הקרובים אך עדיין מצבו לא טוב והוא זקוק לרחמי שמים מרובים”.

משפחה (שרה פרדס): “ביום רביעי המצב התייצב: התפלל שחרית בבוקר, ישב ולמד. הרופא האישי ד”ר אוריאל לוינגר הודיע למשפחה שאם השיפור ימשיך הרב ישתחרר לביתו בתוך יום יומיים”.

לא זכה הדור.

4.

כשתיאור זהה מופיע בתיאור שמציגים שני כתבים בעיתונים מתחרים, מפלס החשדות שלי נע בעקשנות לעבר יחצ”ן סתרים, שאולי העביר את הטקסט לעיונם.

אז אני לא ממש בטוחה שזה המקרה – אבל תשפטו בעצמכם:

אלי ביתאן ב’בקהילה’: “והיה גם את הסטייל הש”סי שעדיין משמר את עצמו בקנאות הראויה להערצה.. מבין כולם, אין ספק שהש”סניקים לוקחים: העניבות הקשורות ומשתלשלות עד הכפתור הרביעי של החולצה הבוהקת המגוהצת למשעי, הכובעים המשוכים לפנים ומטילים צל על הזקנים בניחוח פריזאי, הז’קטים המוקפדים וכמובן הסמל החשוב מכולם: נעלי השפיצים. שום דבר לא זז בש”ס בלי נעלי השפיצים, גם בדור השני של אימפריית ורסאצ’ה”.

שמעון בריטקופף ב’משפחה’: “קצת לא נעים להתעסק בזוטות, אבל קשה היה להתעלם מהמהפך הדרסטי שעברה תנועת ש”ס בשנים האחרונות: לראשונה מאז היווסדה.. רוב מניין ובניין של נציגי התנועה הצליחו לענוב את העניבה כמו שצריך. לא עוד קשרי ענק ועניבות קצרות שמלטפות את הכפתור השלישי בחולצה, או קשרים מיקרוסקופיים ועניבות שמלחכות את הרצפה, אלא קשרים תקניים ואורכים שיש בהם מן ההיגיון ומן ההקשר האופנתי”.

5.

שוב ושוב תיארו הכתבים את האיום העומד לפתחה של ש”ס בדמות אלי ישי ומפלגת ‘יחד’. יש מהם שהפליגו לדמיונות מפלגה מאוחדת ‘שס”ג’, שתרוץ לכנסת תחת מטריית ג’ וש”ס גם יחד, תוך שהיא מהווה איום משמעותי ל’יחד’.

יהא זה דמיון או לא, ברור לכול שהאיום הטריפוליטני של ש”ס מדאיג את ראשיה לא פחות מהאיום האיראני המדיר שינה מעיניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו (וחלילה מלהשוות בין האיומים, כמובן).

קצת חבל שהיו”ר אריה דרעי לא נוטל לידיו את יום ליום, ביטאון מפלגתו (“לא קשורים”, “לא קשורים”) ורווה מלוא חופניים נחת.

“בשורת האחדות ותנופת העשייה”, כך בדיוק הייתה הכותרת הראשית. לא, מתחתיה לא צוירו רבנים ספרדיים מאוחדים, אפילו לא דרעי וישי גם יחד. התמונה, תמונתם של אריה דרעי את יעקב ליצמן את משה גפני. זו בשורת האחדות.

אבל למי משנה התמונה? העיקר שבכותרת יש אחדות, ובא לציון גואל.

ובכותרת הקטנה יותר, הפחות בולטת: “השר הרב אריה דרעי בראיון לדוד חכם ב’מורשת’: יש אנשים מתוכנו שמנסים ללבות את האש נגדנו”.

נמצאו האשמים. אפשר לנשום לרווחה.

6.

סיפור יפה מצאתי בטורו של  יוסי אליטוב ב’משפחה’:

“לפני חודש וחצי, בביקור בניו-יורק, התחקיתי אחר דמות מסתורית של גביר מקומי שהיה הראשון שאימץ את נתניהו לחיקו כאשר הגיע לניו יורק כשגריר, בראשית שנות השמונים. לאיש קוראים מורד זמיר.

“כשנתניהו התמנה לשגריר ישראל באו”ם, מורד זמיר רקם עמו חברות קרובה. זמיר ונתניהו הרבו להיפגש ולסעוד יחד. הוא היה זה שליווה את נתניהו בצעדיו הראשונים כשגריר, וערך לו היכרות עם הקהילה היהודית בניו-יורק…

“מהרגע הראשון אפשר היה לראות שהרבי מליובאוויטש, שזכיתי לקרבה ממנו מועיד לנתניהו עתיד משמעותי, הרבה מעבר לשגריר באו”ם, סיפר זמיר. בשיחות שלהם נראה היה שהרבי לא מדבר עם שגריר בלבד – הוא מדבר עם ראש ממשלה עתידי. בזמן אמת הופתעתי מהדרך שבה התייחס הרבי אל נתניהו, הוא שוחח עמו על עניינים מדיניים שאינם קשורים במישרין למשימותיו של שגריר בארגון האומות המאוחדות”.

קצת לפני ועידת השלום במדריד, הרבי ביקש לוודא “כי סגן שר החוץ, בנימין נתניהו, ייכלל במשלחת הישראלית הנוסעת לוועידה. זמיר משער כי ‘ככל הנראה הרבי מליובאוויטש רצה שנתניהו יעמוד לצידו של שמיר מול מערכת הלחצים בזירה הבינלאומית. וגם בהופעותיו בתקשורת יציג עמדה ישראלית בלתי מתפשרת”.

ואכן, נתניהו צורף במקומו של שר החוץ דוד לוי, שסירב לנסוע.

זמיר מספר: “נתניהו הציע לי להתלוות אליו לוועידה במדריד. כשהודעתי לצוות המזכירים של הרבי כי אני עומד להצטרף אל הוועידה נאמר לי שהמזכירות תעמוד איתי בקשר ותעביר לי מסרים מהרבי לאורך ימי הוועידה”.

היה זה מספר שעות לפני מסיבת העיתונאים בה אמור היה סגן השר הישראלי לככב מול התקשורת העולמית. “קיבלתי טלפון ממזכירות הרבי… הרבי חידד שורה של מסרים שאותם הוא ממליץ לנתניהו להשמיע בהופעותיו בפני כלי התקשורת. בין היתר, הרבי ביקש מנתניהו לומר כי ‘ארץ ישראל שייכת לעם היהודי מכוח והבטחה האלוקית. והיא לא ניתנת למסירה’…”

“בג’ בתמוז תשנ”ד, כשהגיעה הבשורה הקשה על הסתלקותו של הרבי, נתניהו שהה בניו יורק. הוא התקשר אלי ואמר לי: ‘מורד, איפה אתה? בוא ניסע יחד ל-770’. נסענו. כל הדרך שוחחנו על דמותו המאירה של הרבי, על העוצמה שהקרין, על המהפכה היהודית שעליה ניצח .ועל ההשראה שהוא העניק.

“פתאום ראיתי עד כמה הקשר של הרבי ונתניהו היה עמוק ומהותי. כשהגענו לבית מדרשו של הרבי ראינו שם מאות אלפי אנשים שבאו לחלוק כבוד. הצטופפנו פנימה, אל חדרו האישי של הרבי. הרבי היה עטוף בטלית, ביבי החזיק בידי בחוזקה, והדמעות שלו נשרו על רצפת החדר”.

בהחלט מרתק.

7.

חזקה על קוראי יתד נאמן שאינם נמנים על מי שמכירים את ‘ארץ נהדרת’. לפיכך פטור היה העיתונאי אריה זיסמן להביא את המקור למשפט הקליט: “לא קרה, ואם קרה, אז מה קרה?”

לגולשי חרדים10 נספר שהמשפט נאמר על ידי דמותו (חיקוי, כמובן) של דוד ביטן, יו”ר הקואליציה, בתכנית האחרונה. חברי כנסת תועדו כשהם עומדים וצופים בתכנית. בין חברי הכנסת נצפה גם אחד הקשור לתנועת ‘דגל התורה’.

איננו ממליצים כמובן לגולשי חרדים10 לצפות בתכניות טלוויזיה, ובטוחים שכולם גולשים מתוך מכשיר מסונן בקפידה, אבל הנה הקטע מ’יתד’:

“ראש הממשלה נתניהו ידוע ביכולתו לנסח משפטים קצרים וקליטים שהופכים בדרך כלל למטבעות לשון שמישות בקרב הציבור ובעיקר בקרב אנשי התקשורת…

“כך היה עם ‘יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו, שהפך למטבע לשון עוברת לסוחר, וכך קורה היום עם ‘לא יהיה כלום כי לא היה כלום’…היו השבוע מי שהציעו לנתניהו את המשפט הבא: ‘לא קרה, ואם קרה, אז מה קרה?'”