האם כולנו קצת גזענים

1.

אני רוצה לומר מילה טובה על ניר ברקת. המצב ברחובות ירושלים השבוע לא היה כל כך קשה, כל כך מסריח, כפי שהשתקף מהתמונות הרבות שפורסמו באמצעי התקשורת.

למה? כי כרגיל, כשהכתבים רוצים לשמוע את קול ההמון בירושלים, את מי הם הולכים לראיין? הם לא יצלמו ירושלמי ברחוב אגסי בהר נוף, או ברחוב קרל נטר ברמת אשכול. הוא מבחינתם לא נחשב ירושלמי.

ירושלמים “אותנטיים” יש רק בשוק מחנה יהודה, נכון? ובכן, מה לעשות שבשוק, באשר הוא שוק, יש הרבה יותר ארגזים מלוכלכים ועגבניות מעוכות מאשר ברחוב ממוצע.

וכך ראינו בימים האחרונים דיווחים קצת מעוותים. תמונות קשות. כלומר, זה לא שלא היה זבל ברחובות העיר. היה. אבל התחושה הזאת, של תשתפכנה שקיות זבל בראש כל חוצות, הייתה קצת מוגזמת.

2.

אני רוצה לומר מילה רעה על ניר ברקת. מצב התברואה של ירושלים קשה לא רק בזמן שביתות. הלוואי שזה היה ככה רק כמה ימים בשנה. אגב, אתם יודעים על מי הכי ריחמתי השבוע? על עובדי התברואה של העירייה.

הם אולי נהנו מכמה ימי מנוחה, אבל תחשבו איך אתם הייתם מרגישים לו נסעתם לחופשה קסומה באיים הקריביים, כשאתם יודעים שכל רגע נערם על שולחנכם עוד ועוד חומר לטיפול. הייתם מסוגלים ליהנות? עכשיו תדמיינו את זה, רק עם זבל שהולך ומצטבר, הולך ומתעפש, כשברור מי יצטרך לאסוף אותו בסוף, כשהשביתה תיגמר.

אבל עזבו את השביתה. כל ירושלמי, וכל מי שאפילו רק מבקר בעיר – ומי לא מבקר בה – יודע שהעיר לא נראית כמו שצריך.

אני לא רוצה לדבר עכשיו במילים גבוהות על איך שאמורה להיראות עיר הקודש, קריית מלך, יפה נוף, משוש כל הארץ. עזבו. אפילו ביחס לכל עיר רגילה בארץ, כולל ערי הפריפריה, המצב בירושלים לא משהו.

כשאני מבקר בכל עיר אחרת בישראל – טוב, לא באום אל-חיראן – אני מקנא. במצב הכבישים, במראה של המדרכות, בגינות הציבוריות, בפארקים.

3.

הרשו לי לצטט את עצמי. לפני קצת יותר משלוש שנים, בכ’ חשוון תשע”ד, מיד אחרי הבחירות לראשות העיר, כתבתי פה לראש העיר הנבחר של ירושלים את הדברים הבאים:

“בוא נודה על האמת: יש בעיה קשה עם הניקיון בעיר הזאת. צריך פשוט להסתער עליה עם המון מטאטאים, מסביב לשעון. לא משנה אם זה רחוב יפו או ארמון הנציב או אפילו רחביה. שום מקום בה לא מספיק נקי. ואיפה הכי לא נקי בירושלים? בושה וחרפה, בעיר העתיקה.

דווקא במקום שהוא לא רק הכי חשוב, אלא גם הכי מתויר. מיליונים מהארץ ומהעולם מגיעים לשם בכל שנה, אז למה אין שם סיירת ניקיון נמרצת, 24/6?

אני באמת לא רוצה להיות מאלה שמקטרים כל הזמן, וברור שלכל רשות מקומית יש את סדרי העדיפויות שלה, אבל אני פשוט לא מצליח להבין: מה יכול להיות יותר דחוף לך מזה שהדרך לכותל המערבי תהיה נקייה? אתה יודע מה, עזוב נקייה. רק שלא יהיה בה ריח רע. ריח של המיץ של הזבל, במחילה, שמטפטף משקיות האשפה של הפחים העולים על גדותיהם ברובע היהודי.

אין ירושלמי אחד – חרדי, חילוני, ארמני – שלא יאהב אותך אם תלך על המהלך הזה בגדול בקדנציה הנוכחית. רק מגזר אחד יסבול מזה: חתולי ירושלים. אבל הם ממילא לא בעלי זכות בחירה”.

4.

ראש העיר לא הקשיב לי. לא לי ולא לעוד מאות אלפי תושבים בירושלים שלא זוכים לניהול נכון של העיר כבר כמעט עשור. הם נהנים (כלומר, מי שזה גורם לו הנאה) ממרוצי פורמולה, וממרתון ירושלים, ומפסטיבל האורות ומעוד פעילויות מהסוג הזה, אבל לא זוכים לשירותי עירייה נאותים.

ובכל זאת, אני מעריך שאחרי הכול, לו ברקת היה רץ שוב לראשות העיר, הוא היה נבחר. אני יודע. אני יודע שהוא לא הולך להתמודד שוב על התפקיד. הוא עם הפנים לפוליטיקה הארצית. ובכן, גם שם אני צופה לו הצלחה יותר מכפי שמגיע לו. למה? ההסבר היחיד שיש לי לתופעה, קשור בשד העדתי.

החברה הישראלית עדיין נגועה בגזענות. אני מדבר עכשיו פחות על אפליית המזרחיים, ויותר על העדפת אשכנזים. העדפת אשכנזים “נכונים”. אתם יודעים, כאלה שנראים ומדברים כמו ניר ברקת. אצל בני כל העדות יש מין הערכה כזאת, כבוד, פרסטיז’, לאנשים עם “המראה הנכון”. אני נזהר ובורר את מילותיי עכשיו כדי להישאר בגבולות הפוליטיקלי קורקט.

אתם יודעים מה, במקום להתפתל בהסברים בואו נדבר בדוגמאות, בסדר?

קחו למשל את ציפי לבני. הרי בשנים האחרונות היא אומרת דברים מגוחכים. תלושים מהמציאות. תלושים מעצמה. בכלל, כל ההתנהלות שלה, המעבר בין מפלגות, שינוי הדעות, היו אמורים להפוך אותה לבדיחה מבחינה פוליטית. אבל לא, לא יעזור. עדיין יש לה יוקרה כזאת בדעת הקהל. משהו בתדמית שלה נשאר, משום מה, נקי. את הבדיחות והלעג ישמרו למירי רגב. היא פתטית. לבני היא “נכונה”. היא לא קיצונית, היא קונצנזוס, היא מרכז.

עוד דוגמה? בבקשה.

שמעון פרס. הוא נשאר “אי של תבונה”, “מגדלור של שפיות” ו”מבוגר אחראי שאפשר לסמוך עליו”. ממש זקן השבט. זה קנה חכמה. למרות כל כך הרבה טעויות והזיות. טוב, מה אני רוצה ממנו? האיש כבר בעולם שכולו אמת טהורה, בלי מיתוג.

אז בואו נחזור לברקת ולבחירות האחרונות.

כעיתונאי יצא לי לפגוש את שני המועמדים לראשות העיר. ההתרשמות שלי ממשה ליאון, מהתוכניות שלו לעיר, ובאופן כללי מהאיש, הייתה טובה לאין ערוך מהפגישה עם ברקת.

אני זוכר שיצאתי מהקפה עם ליאון ובימים הספורים שנותרו עד הבחירות ניסיתי לשתף מצביעים פוטנציאליים באבחנה שלי. זה לא שפתחתי מטה בחירות, אבל סתם, סיפרתי על מסקנותיי המרעישות מהשיחה עם שני המועמדים. לא היה על מה לדבר. אנשים חשבו שאני הזוי. יש לנו פה איש הייטק, בוגר צנחנים, רץ מרתון, מלח הארץ כזה, רזה, ואתה הולך להמליך עלינו איזה עסקן? ההצבעה לליאון בכלל לא הייתה אופציה מבחינתם.

כדאי לבדוק אם לא מקנן בתוכנו איזה שד עדתי קטן, שלא בוחן את התוכן אלא מכור לתדמית ולמראה, והשילוש אשכנזי-חילוני-עשיר עושה לו את זה.

5.

טוב, ובשביל לא להישאר בפוליטיקה הקטנה ובזבל המתגולל ברחובות עיר הקודש, נסיים במשהו אחר. בספר הנפלא ‘שירת הים’ שכתב יאיר חרל”פ על סבו הגדול, הרב יעקב משה חרל”פ, יש אינספור סיפורים ירושלמיים ודברי תורה שקשורים בעיר. הנה אחד מהם, אקטואלי במיוחד.

וכך מסופר שם:

“לעת זקנתו, כששכב הרב חרל”פ על מיטת חוליו, היה רופאו הפרטי ד”ר שטרנבך מבקרו לעתים מזומנות. באותה העת נערך בשכונת שערי חסד פרויקט שיפור תשתיות, והגנרטור שהפעיל את כל כלי החפירה והקידוח וגרם לרעש רב, הוצב ממש מתחת חלון חדרו של הרב החולה. בדאגתם לרב, חשבו בניו וחתניו לבקש מד”ר שטרנבך, בהיותו גם רופאו הפרטי של ראש העיר, זלמן שרגאי, שיבקש מראש העיר שיוזז מקור הרעש מחלון חדרו של הרב למקום אחר, מרוחק יותר.

“הרגיש הרב חרל”פ בכוונתם, קרא לחתניו ובניו ובקול חרישי אמר: ‘עד עכשיו זכיתי לצאת ולראות את בניינה של ירושלים. עכשיו כשאני חולה בביתי איני יכול עוד לצאת ולראות את ירושלים בבניינה. והנה, כשאני שומע את רעש המכונה אני יודע שירושלים נבנית. אנא, אל תיקחו זאת ממני. אם איני יכול עוד לצאת ולראות בבניין ירושלים – תנו לי לפחות לשמוע את ירושלים בבניינה'”.

בשעות שבהן הטור הזה יורד לדפוס, אני מחכה כבר לשמוע מחלון ביתי את הרעש הקדוש של משאיות האשפה, של ירושלים בניקיונה.

• הטור מתפרסם בעיתון בשבע