על טראמפ, סלולרי ו-3 אישים שנפטרו
1.
אולי יותר מכל, ההחלטה הקטנה הזו של הכנסת מלמדת על התקופה שבה אנחנו חיים. השבוע אישרה ועדת העבודה והרווחה את הצעתו של ח”כ נחמן שי הקובעת כי המונח “קצבת זקנה” יוחלף ב”קצבת אזרח ותיק”. בקרוב גם המליאה תאשר זאת.
למה? כי להיות זקן זה לא טוב. זה מעליב אפילו להשתמש במילה הזו. עדיף לסגוד לצעירים, ולטשטש כמה שניתן את הגיל.
נחמן שי לא אשם, זו רוח הזמן. פעם זה היה כבוד להיות זקן השבט, ויש קהילות שבהן זה עדיין כך.
“מפני שיבה תקום והדרת פני זקן”, נכתב בתורה. אולי בקרוב נעדכן גם את הפסוק ונגיד: “והדרת פני ותיק”.
2.
הנה עוד מאפיין של עידן הפוסט-אמת, פייק-ניוז ועובדות אלטרנטיביות: כל אחד בא משוכנע מהבית, ורק מתאים את העובדות לדעות שלו. זה קורה לאחרונה שוב ושוב. גל השריפות וההצתות הצית פה גם דיון ציבורי, שעדיין לא כבה.
דו”ח הנתונים של רשות הכבאות וההצלה לא שכנע אף אחד בטעותו. מי שחשב קודם שזה גל הצתות טרור מצא שם נתונים מתאימים, ומי שרצה לטעון שכל העצורים שוחררו ומזג האוויר אחראי – ידע גם הוא לנמק זאת מתוך אותו דו”ח בדיוק.
זה חזר על עצמו בפיגוע בטיילת ארמון הנציב. מי שרצה לטעון שזה “אפקט אלאור אזריה” שגרם לחיילים לברוח מצא פוסט של חייל שהתאים בול לעמדותיו, ומי שרצה לטעון אחרת נתלה בפוסט של אחד החיילים או החיילות שכן ירו. שום סרטון מהזירה לא יזיז אותנו מעמדתנו הקבועה מראש.
השבוע המנגנון הזה פעל גם סביב הכפר הבדואי הלא מוכר אום אל חיראן. הנהג הפך מיידית או למחבל או לקורבן, וגם דו”ח פתולוגי, מתברר, אפשר לפרש איך שרוצים.
כל זה עלול להפוך את השיח הציבורי שלנו לא רק לעגום, אלא גם למשעמם למדיי. אפשר יהיה לכתוב מראש את כל התגובות של כל הצדדים.
3.
בתלמוד מסופר שאם סנהדרין (בית משפט) של 23 דיינים החליטה כולה, פה אחד, להרשיע אדם – זו סיבה לזכות אותו. כן, כן, אם כולם חושבים אותו דבר, יש פה כנראה בעיה. אם לא נמצא אפילו חבר אחד בכל ההרכב שמסוגל ללמד עליו זכות, אולי הופעל לחץ חברתי. אולי דעת הקהל או התקשורת השפיעו על כולם לנטות לכיוון אחד בלבד, באופן חד צדדי. משהו כאן לא הגיוני. מה, אף אחד לא חושב אחרת? כולם מיישרים קו?
זו התחושה בימים אלה כשמקשיבים לשיח נגד טראמפ. כן, אני מודעת לחסרונותיו הרבים והם מטרידים מאוד גם אותי, אבל המקהלה האחידה של הוליווד והחוגים הליברלים נגדו קצת מוזרה. הוא לא השתלט בכוח על הבית הלבן אלא נבחר כחוק.
יש למיליוני הבוחרים שלו ערכים שמרניים ומסורתיים משלהם. הם לא אספסוף, הם בעלי השקפת עולם.
איך אין אף קול, גם כאן בארץ, ששואל: אולי הגזמנו עם הליברליות? אולי עלינו לקבל את כללי המשחק הדמוקרטיים גם כשהתוצאה לא מסתדרת עם השקפת עולמנו? אולי הלכנו יותר מדיי אל הקצה הנאור, ועלינו לחזור לערכים של זהות ומשמעות?
4.
שלוש דמויות חשובות אבל לא זוהרות נפטרו בימים אלה, ולא הוספדו מספיק:
פרופ’ דן כספי ז”ל (71) היה חוקר תקשורת חשוב, שהתמודד עם שיתוק מוחין. בכך הוא לימד רבים לא רק את החומר שכתב, אלא גם איך להתקדם ולהתמודד עם קושי.
פרופ’ זאב צחור ז”ל (75) היה היסטוריון, ושימש בעבר מזכירו של בן גוריון. כמו הבוס, גם הוא פעל בסוף ימיו להפרחת הנגב והפריפריה, ייסד את מכללת ספיר ועמד בראשה.
הרב מנשה אייכלר (88) היה איש לח”י חרדי, אביו של ח”כ ישראל אייכלר מיהדות התורה. במחתרת נהגו לספר כיצד הוא השתתף בשבת בקרב לשחרור שכונת עין כרם בירושלים, אבל חזר ממנו ברגל, כדי לא לחלל שבת.
שלוש משפחות ישבו השבוע שבעה על שלושה אנשים חד פעמיים, עם סיפור חיים יוצא דופן, דמויות שהן כבר מהדור הקודם. כנראה שאנחנו – אל תגלו לנחמן שי – מזדקנים.
5.
שר החינוך נפתלי בנט כינס השבוע דיון חירום על ילדים וסלולרי. הנה עדות אחת מהשטח, שהגיעה אליי למייל.
וכך כותב שמוליק קליין, דובר רשת החינוך אמי”ת: “ברגע אחד במהלך הערב הזה, רציתי לתת חיבוק וירטואלי לכל המורים במדינה. התגלגלתי למשחק כדורסל בארנה בגביע היורוקאפ.
הבן שלי שלומד בכיתה ו’ אוהב כדורסל, משחק טוב בליגת הקט-סל באליצור אפרת, אוהד את הפועל ירושלים ומנסה לגרור אותי למשחקים. גם אצלנו בבית מכירים את הסיסמה השחוקה אך יעילה של ביבי ‘יתנו – יקבלו’.
לכן כשהוא משקיע בלימודים (בגמרא וחשבון ואנגלית) ונותן מעצמו, הוא מקבל כרטיסים למשחק. הפעם אלה היו כרטיסים במקום מצוין, שורה 10 (170 ש”ח לכרטיס) והמשחק של הפועל היה מעולה. אבל הדבר שהדהים אותי באמת היו שלושה ילדים שישבו לפנינו ורוב הזמן שיחקו בסמארטפונים שלהם במשחק טטריס או משהו דומה (לא מבין בזה).
איצטדיון שלם על הרגליים, משחק בשלב ב’ ביורוקאפ, הפועל ירושלים מביסה 76:98 את ניז’ני נובגורוד, והילדים בסמארטפון.
בפרשות השבוע אנחנו קוראים על שעבוד מצרים, אבל גם היום אנחנו משועבדים, וצריכים לצאת לחירות. אז צילמתי אותם (מאחור – שלא יהיה ניתן לזהות אותם) באחד מרגעי השיא של המשחק, ולדעתי – כדאי שכל הורה יראה את התמונה הזו, כי היא מבטאת תופעה קשה, וזוהי רק ההתחלה.
אחרי שראיתי את הילדים בבועה הזו שלהם חשבתי לעצמי: אם ליאור אליהו ויותם הלפרין שמקפיצים עשרות אלפים בארנה במשחק מרהיב לא מצליחים לעניין אותם יותר מהמסך – מה צריך מורה לעשות בכיתה כדי שיקשיבו לו, כדי שיסתכלו עליו, כדי שירימו לרגע את העיניים מהמסך? מורים יקרים, תודה גדולה, וכל הכבוד”.
• הטור מתפרסם בעיתון ידיעות אחרונות
תגובות
אין תגובות