האבא דרש שהילדה תהיה בצהרון. האמא סירבה. מה פסקו הדיינים?

על רקע מחירי הצהרונים המאמירים ומחאות ושביתות ההורים, נדרש בית הדין הרבני האזורי בנתניה לדון בסוגיה במסגרת מחלוקת בין בני זוג.

בשנים האחרונות, מאז טיפסו מחירי הצהרונים, משתדלים הדיינים ועורכי הדין לעגן את מימון הסכמי הצהרונים בהסכמי הגירושין, כדי למנוע מחלוקות בעתיד.

כך נהגו בני זוג מנתניה, הורים לפעוטה, שבהסכם הגירושין ביניהם נכתב: “מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי סכום המזונות כולל את כל צרכי הקטינה לרבות ביגוד, כלכלה, חינוך, בילויים, רהיטים, פעוטון, גן, שמרטף, חוגים ועוד”.

בסעיף משנה ירדו הצדדים לרזולוציה נוספת וכתבו: “הקטינה תמשיך להתחנך בגן ובצהרון…”

ההסכם אושר על ידי בית הדין הרבני וניתן לו תוקף של פסק דין, ובני הזוג התגרשו כדת משה וישראל.

השנה סיימה הילדה את גן הילדים ועלתה לכיתה א’. אשר על כן האם הפסיקה לשלוח את הקטינה לצהרון ובמקום זאת הילדה מגיעה אחרי בית הספר אל בית הורי האם, והיא נמצאת תחת השגחתם עד לשוב האם מהעבודה.

האב עתר לבין הדין וטען כי סעיפי ההסכם מחייבים את האם להמשיך ולשלוח את הקטינה לצהרון, שם היא מבלה ומתחנכת עם בנות גילה ועם מורה המסייעת לה בשיעורי הבית, ובמסגרת זו תתרום להתפתחותה הרגשית יותר מאשר אצל הסבא והסבתא. אשר על כן הוא דורש לחייב את האם לשלוח את הבת לצהרון או לחילופין לקזז את מחיר הצהרון מדמי המזונות.

האם לעומת זאת ציטטה את ההסכם בו נאמר במפורש ש”הקטינה תמשיך להתחנך בגן ובצהרון…” – ואמרה כי הילדה סיימה את לימודיה בגן, ולכן אין חובה ואין צורך להמשיך ולשלוח אותה לצהרון.

חברי בית הדין הרבני האזורי בנתניה, אב”ד הרב שניאור פרדס והדיינים הרב חיים וידאל והרב יאיר לרנר, בחנו את הנושא על פי המשפט העברי והכללי. הדיינים פרסמו פסק דין ארוך ומנומק, הכולל עשרות מקורות החובקים את הפסיקה ההלכתית והמשפטית לדורותיה.

בפסק הדין נכתב: “ראשית יש להבהיר כי סכום המזונות בסך 1,600 שקלים הכולל את כל הוצאות הדיור, המזונות ולימודי הקטינה – זהו נתון אבסורדי ומגוחך ביחס לצרכיה של הילדה, כאשר עלות הצהרון בלבד נאמדת ב-895 שקלים”.

הדיינים סבורים כי כוונת האם כאשר חתמה על ההסכם הייתה “לסיים את חובתה מעלות הצהרון עד כיתה א’, ואם היה בכוונת הבעל לכלול בהסכם גם את דמי הצהרון בבית הספר היה עליו לדרוש זאת במפורש בהסכם”.

הדיינים ביקרו את עורך הדין או מי שניסח את ההסכם וכתבו כי “נראה כי ניסוח ההסכם הוא בעייתי”, אבל הכלל ההלכתי הוא כי “יד בעל השטר על התחתונה”, ולכן פסקו בסופו של דבר כי האם אינה חייבת לשלוח את הקטינה לצהרון ואין לקזז מדמי המזונות את החיסכון בהוצאות הצהרון.