על בנט וסמארטפון, קצב ובעיקר חנוכה

 1.

הנה נושא שלא זכה למספיק תשומת לב השבוע, ונושא שזכה משום מה לתשומת לב מיותרת:

ביום שלישי ביקר שר החינוך נפתלי בנט בבית ספר יסודי במושב דבורה, ואחריו צייץ בחשבון הטוויטר שלו: ״תובנות מכמה ביקורי פתע בכיתות ה’: ל-100% מהילדים יש סמארטפון. ממוצע שימוש 4 שעות ביום. הרוב נחשפו לתכנים מבוגרים. אתגר אסטרטגי לעתידנו!”

לפני כחודשיים, כשבנט אמר שצריך “מסירות נפש” על יישוב הארץ – הארץ רעשה. אולי אם יגיד שצריך גם כאן מסירות נפש, משהו יתחיל לזוז. גם המילים “אתגר אסטרטגי” חלשות לתיאור התופעה, שמשנה מהותית את הגדרת האנושיות בכלל, ואת הגדרת הילדות בפרט.

ציוץ ראשון וקריאת כיוון זה חשוב אבל לא מספיק. זה אמור להיות אחד הנושאים המרכזיים על סדר יומנו. קדימה.

ועכשיו להגזמה. כשאהוד אולמרט ישוחרר בחזרה לביתו במוצא, לא נראה לי שכתבים ילכו לדובב שכנים במכולת השכונתית. כשליברמן זוכה, אף אחד לא דיבר עם אנשים במתנ”ס של היישוב נוקדים, ואף מצלמה לא הסתובבה ברחובות רמת אביב כשאברהם הירשזון שוחרר מהכלא.

למה רק על קריית מלאכי מורעפת כל תשומת הלב התקשורתית הזו? יש בעיר הזו 22 אלף תושבים. איזו משמעות יש אם כן למשפט “בקריית מלאכי מרגישים היום”, על בסיס שיחה עם הספר של משה והקוסמטיקאית של גילה? מדוע באופן אוטומטי כל התפתחות בשנים האחרונות מלווה בפרשנויות של שחקני שש-בש במרכז המסחרי בעיר?

בדיקה קלה ב”גוגל” גילתה אינספור כותרות בנוסח “ציפייה בקריית מלאכי” (להחלטת ועדת השחרורים), “קריית מלאכי מאוכזבת” (כשקצב לא מקבל חופשה) ואפילו “קריית מלאכי לובשת חג”, לקראת השחרור.

גם לקריית מלאכי וגם לצרכני התקשורת מגיע יותר מזה.

האם מישהו היה מעז לסקר כך את סביון או את קיסריה, או ששם לכל אחד יש דעה עצמאית משלו?

2.

בילדותי חשבתי שאני יודעת הכול על חנוכה – סביבונים, סופגניות, לביבות ונרות. כל מה שהגננת סיפרה. רק כשגדלתי גיליתי כמה סודות מסתתרים בו. כמה הוא החג הכי רלבנטי לבעיות שלנו היום.

אז מה אפשר וצריך ללמוד מחנוכה? מה יש בו, מעבר לפולקלור?

• מלחמת תרבות. לוח השנה מלא בתאריכים שבהם רצו להרוג אותנו וניצלנו. פרעה רצה להשמיד אותנו, וגם המן, ועוד שורת רשעים. בחנוכה לא רצו להרוג אותנו. אויבינו הסכימו שנישאר בחיים, הם רק לא הסכימו שנישאר יהודים. הדרישה הייתה להתבולל, לא לשמור יותר על מצוות בסיסיות כמו שבת, ברית מילה ולימוד תורה. כך שהמלחמה הפעם הייתה על הזהות והנפש, לא על הגוף והקיום. במובן מסוים, זו מלחמה קשה יותר. האם אנחנו מוכנים להילחם על התרבות שלנו, או מעדיפים לוותר? התשובה של החשמונאים הייתה ברורה. מה התשובה שלנו?

•  היוונים לא היו טיפשים. קל מאוד לצייר את תרבות יוון כמטופשת ושטחית, כמו בהצגת חנוכה בגן. אבל זו טעות קלאסית ביחס לאויב. לא תמיד כדאי לזלזל בו. היוונים לא היו רק עובדי פסלים, הייתה בתרבות יוון גם עושר וברכה וחכמה ובעיקר יופי. ושוב, גם כאן, זה רק הופך את הדילמה למורכבת עוד יותר: איפה עובר הגבול? מה אפשר לקחת מהתרבות החיצונית, וממה יש להתרחק? מה אפשר לאמץ ומה אינו ראוי? השאלה הזו בוערת גם ב-2016: איך הפרט והלאום מתמודדים עם גלובליזציה? איך הזהות הלאומית והדתית נשמרות כשהכול כל כך סוחף?

•  קנאות לחיים ולא למוות. כשאומרים לנו “קנאות” אנחנו חושבים ישר על מוראות דאע”ש ועל המראות בחלאב. זו קנאות של חושך ומוות, לא של אור וחיים. האם אפשר להיות קנאי חיובי? קנאי לחיים, לשלום, לשמחה, לאמונה? למה ההתלהבות ומסירות הנפש הן רק של הטרוריסטים?

נתן שרנסקי כותב בספרו “בזכות הזהות” שהסכנה לקיומה של הדמוקרטיה היא אובדן הזהות החזקה והמשמעותית. בעידן של נרטיבים ושל פוסט שבו הכול מותר, המערב בסכנה. ה”יווני” של היום הרי לא אומר לך שאסור לך ללמוד תורה, הוא אומר לך לעשות מה שבא לך. העולם הוא סופרמרקט של דעות. אפשר לבחור, אפשר לערבב. אין פה שום מחויבות. אם קנאות זה בן לאדן ומסירות נפש זה ג’יהאד, איך בכל זאת שומרים על ערכים מקוריים ולא רק על הערך ש”כל אחד והאמת שלו”?

היהדות ידעה להילחם בכל מי שניסה לכפות עליה תפיסת עולם אחרת, אבל האם היא יודעת להילחם באדישות?

3.

ברדיו מתנגנת בימים אלה שוב שוב פרסומת שמזמינה את הציבור ל”חודש החגים” בחיפה, שבו מציינים את חנוכה, חג המולד והרמאדן (שהסתיים זה מכבר).

הרב חיים נבון כתב על הפרסומת הזו – ובעצם על תפיסת העולם הנאורה שמאחוריה – קטע קצר ונוקב: “למה הפרסומת הזו כל כך מפריעה לי? תחשבו על אדם שאומר: איזה שבוע שמח יש לי! אני חוגג השבוע את יום הנישואין שלי, את יום נישואיה השניים של האקסית שלי, וגם את יום הנישואין של השכן מלמעלה, זה שהכביסה שלו מטפטפת למרפסת שלי! מה הייתם אומרים על אדם כזה?

“אדם חוגג את חגיו שלו, כי הם שלו. יום הנישואין שלי הוא יום של שמחה וזיכרונות טובים ותקוות וחגיגה צנועה, ויום הנישואין של השכן – אוקיי, נחמד. מי שלש את החגים שלו וחגים זרים לעיסה אחת גדולה, לא חוגג באמת כלום. מבחינתו הכול נשיונל ג’יאוגרפיק, והוא תייר. הוא לא אדם נדיב ופתוח ונאור; הוא פשוט אדם אדיש”.

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות