הכלה מהתאונה: מתי תסיים הסקרנות?

תגידו מה שתגידו – ואולי חברים למקצוע אף ירחיקו לכת ויגידו שאני כורת את הענף עליו אני יושב, ושזה תפקידה של התקשורת – אך כל זה לא ימנע ממני לשתף אתכם בהרהורי.

אני מתכוון לשתי סוגיות שתפסו בסוף שבוע כותרות – באחת עסקה בעיקר התקשורת החרדית,  בשנייה התקשורת הכללית.

הראשונה זו הסקירה וכיסוי חתונת הכלה שרי שפרלינג. חשתי שמדובר בהצצה וחדירה לחיי הפרט, שזה תמיד  דבר מגונה, מגעיל, צהוב ודוחה. היא אכן נפצעה וברוך ה’  הבריאה. נתבקשנו להתפלל לרפואתה ובברוך ה’  התפילות התקבלו.

מה עכשיו? עד מתי הסקרנות שלנו אמורה ללוות את הזוג הזה?

הרי כל הפרסום נכפה עליהם כתוצאה מטרגדיה  נוראה ולא מבחירה שלהם. האם מישהו מאיתנו זוכר את שמות ההרוגים בתאונה ומה עובר על משפחותיהם? זה מסקרן מישהו?

אני יודע שתסבירו לי באלף ואחד נימוקים את ההבדל. אני משוכנע שיש בודדים שהמשיכו להתפלל לרפואתה, עד להחלמתה – אבל כאלה היו בודדים. אצל הרוב זו הייתה חדירה והצצה עד לפרטי פרטים שבדרך כלל רוב האנשים אוהבים ונוהגים להסתיר ולא לשתף את זולתם.

אז התפללנו – ושמענו בשורות מעודדות. בשלב הזה הייתי עוצר את הפסטיבל.

תגידו שבשלב מסוים נתבקשתם לעזור כלכלית בהכנסת כלה ונעניתם לבקשה. יופי תזכו למצוות. למה לרוץ לחתונה ולהפוך אירוע אישי ופרטי להצצה המונית? הטרגדיה הפכה אותם לאנשי ציבור – שגם אצלם איני חושב שיש לחדור לחייהם הפרטיים?  ממתי טרגדיה  הופכת את חייו של אדם לנחלת הכלל, עד לפרטי פרטים וללא גבול?

האם התקשורת גם תבשר לנו בחודשים הקרובים על ציפייה מבורכת? ובסוף התהליך עם ישראל יזכה לקבל גלריה מברית? מה אמור לעצור את התהליך הזה? הטרגדיה הבאה רח”ל?

•

 הדבר השני שדי חירפן אותי הוא סיפור ההטרדה של “ח”כ דתי”.

בתחילת התהליך, כל חברי הכנסת הדתיים היו בחזקת חשודים – שזה כשלעצמו דבר חמור ביותר. אבל נעזוב את העניין ה’פעוט’ והזמני הזה.

לגופו של עניין: מהי מטרת ההתעסקות בפרשה? אם הרצון היה טהור, לעצור ולמנוע הטרדות נוספות ולהציל את הקרבן הבא – די היה לגשת לאיש, אם באופן אישי או בעזרת עסקנים או רבנים, ולדבר אליו ברחל בתך הקטנה – ולספר לו שעלו על מעשיו הנלוזים והנוראיים, והברירה אחת היא לו: לקום ולהתפטר ולא להתקרב עוד בחייו לרשות הרבים, שלא לדבר על שירות ציבורי.

במקרה כזה,  הייתי מבין שמדובר בלעשות צדק ולבער את הרע.

לו זה היה דולף לתקשורת, דרך חדרי החקירות כפי שהתרגלנו לצערנו – החרשתי, והייתי מבין את האינטרסים.

אבל כאשר זה יוצא אלינו, כביכול ממקור טהור וחיפוש הצדק – פה נשאלת השאלה: צדק עם מי? צדק למי? המתלוננות לא נראות באופק. הן גם לא מעוניינות וגם חוששות מלהתמודד עם תהליך ארוך, קשה מכאיב שכזה; הן היחידות שיכולות לומר חיינו קודם לחייהם של בני משפחת המטריד.

אך למי עוד יש את הזכות לקבור משפחות שלימות על לא עול בכפם – אשתו, ילדיו, חתניו, כלותיו, אחיו ואחיותיו? תלונה אין כאן. אז מה יש כאן? רצון של גוף שלישי למנוע המשך התנהגותו המחפירה? את זה היה אפשר לעשות מבלי לרצוח את כל משפחתו.

המסקנה שלי:  לא צדק ולא הזדהות עם הקרבן, אלא צימאון לדם, לרייטינג.

כן, תנועו בכיסא ותגידו שנפלתי על הראש. אבל מיד לאחר מכן הסתכלו על עצמכם בראי  ותגידו: כמה אחוז מסיפורים אלה הוא חיפוש עשיית צדק והזדהות עם הקרבן, וכמה אחוזים שייכים לצמאון לדם. סקרנות, חטטנות, רייטינג צהוב, ורוע שטני…

הנה לכם דרך קלה לבחינת העניין: החשוד הוא קרוב משפחה שלכם. אבא, אח, בן דוד, גיס. הקרבן היא אמא, אחות, דודה, גיסה וכו’ – האם התייחסותכם הייתה שונה?!