המפגש הראשון שלי עם הרבי מערלוי היה בכלל כשאספתי רַבּוֹנים

את הרבי מערלוי  פגשתי לראשונה ב’פוטו ציון’ בבני ברק.

היה זה כשהגעתי לגיל בו מתחילים לאסוף ‘רַבּוֹנים’ (במלעיל כמובן), תמונות רבנים וצדיקים מכל העדות והתקופות, ממלאים אלבומים, מבצעים ‘החלפות’ (במלעיל שוב), וסוחרים בהם בהפסקות ואחרי הלימודים, לפי שער עלום ומשתנה תדיר.

כך קרה ואחר הצהריים אחד נכנעה אמי לנדנודי הבלתי פוסקים ולקחה אותי עמה אל חנות הצילום המיתולוגית של ציון.

שם, מתחת לדלפק הזכוכית, סדורים בערימות תועפות רבנים הדורי פנים בשלל זוויות והבעות, חמורי סבר, מחייכים, עוצמים עיניים בדבקות, אפילו שרים ורוקדים ומתוועדים באין ספור אירועים ומעמדים.

“תבחר חמישה רבונים”, הורתה אמי.

ואני, מה בכלל ידעתי מנומך שמונה וחצי שנותיי? טירון מוחלט הייתי בענף.

הצצתי לויטרינה הגדושה. את הרב שך כבר הכרתי. זכיתי אפילו לקבל ממנו צביטה בלחי וטופי ורוד בפורים האחרון, כשבת דודתי לקחה אותי לראב”ד 27 לאחל ולהתברך בפורים שמח.

בחרתי אפוא תמונה של הרב שך על רקע ארון הקודש המוזהב המלכותי שמתמיד משך את ליבי. רבּוֹן אחד סגור.

הבא בתור היה הרב עובדיה. גם אותו הכרתי קצת מהעיתונים בבית. המצנפת והגלימה ההדורה התגלו כהשקעה משתלמת בסופו של דבר. עוד רבּוֹן אחד עבר לרשותי.

“קח את הרבי מגור”, הציעה אמא כשראתה את התלבטויותיי. אחרי הכל סבא חסיד גור היה. כך הועבר אלי גם ‘הלב שמחה’.

את הרבי מויז’ניץ הציע כבר ציון בעצמו. בחירה קלאסית. כנראה כדי לסגור את כל הקצוות בכוחות הדומיננטיים הפעילים בחברה החרדית, מאז ועד היום למעשה.

ארבעה רבּוֹנים כבר ברשותי, נשאר לבחור עוד אחד אחרון.

ושם מפינת הוויטרינה הביט בי הרבי מערלוי. הוא היה הכי “רבי” שאפשר להיות כנראה בעיני ילד. בזקנו שכבר אז היה די לבן, ארוך ורך, אפילו שובבי מעט, במגבעת הקטיפה הרחבה והקפטן המבריק.

והוא גם חייך.

כלומר הרבה רבּוֹנים חייכו שם בויטרינה, אבל החיוך שלו היה ממיס, ולילד שהייתי אז, הוא נראה אמיתי ומכל הלב. לא היה אפשר לטעות. “זה רעבע בטוח” חשבתי לעצמי, או כך הוא צריך להיראות לפחות.

הצבעתי על התמונה ואמרתי: “אני אקח אותו”.

מאז נקשרה נפשי בתמונת הרבי מערלוי.

וכשהייתי חוזר מהחיידר וחולף ליד ת”ת ערלוי שברחוב סוקולוב, חשתי כמו שותפות גורל מיוחדת עם הילדים הזרים מסולסלי הפאות שהשתובבו שם מאחורי הגדר.

מאז התרבה גם אוסף התמונות שלי ושגשג. החלפות רבות בוצעו ושערים רבים השתנו באופן עלום, אך דבר אחד לא השתנה אף פעם – בתמונה זו מעולם לא סחרתי. היא תמיד נשארה בעמוד הראשון באלבום הכחול שקיבלתי לאפיקומן.

אף שהרבה ‘מבינים’ (נו, מלעיל, מה חשבתם), ניסו להסביר לי שהתמונה הזו בכלל ‘פושטית’ ומומלץ לי להמירה בהקדם, מעולם לא חשבתי אפילו על אפשרות שכזו ולו בעד שום רבּוֹן יקר שבעולם.

ברבות הימים, יותר מעשרים שנים אחר כך, זכיתי לפגוש פעם אחת ויחידה פנים אל פנים ברבי מערלוי באירוע כלשהו.

כשעברתי בסך ללחוץ את ידו, הוא חייך אלי את אותו חיוך בדיוק שחייך אלי אז בגיל שמונה מפינת הוויטרינה בחנות הצילום של ציון.

וכשהביט אל תוך עיניי הייתה לי התחושה שגם הוא מרגיש שאין זו הפגישה הראשונה שלנו. שאנחנו מכירים כבר הרבה מאוד זמן.

רבי יוחנן סופר זצ”ל, הרבי מערלוי והרבי שהלב של הילד שהייתי בחר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים אמן.